Dear Draco, pt.2 - דראקו היקר, חלק.2

22

הם ישבו יחד במטבח הקריר, ללא צלילים מלבד דפי דפים ונשימה מתמדת זו של זו. אחרי שעה דראקו התרופף לאחור בכיסאו, מושיט את זרועותיו. כף רגלו התחזקה כנגד איזובל והיא התיישבה, נבהלת. צל של חיוך עווית על שפתיו. "כבר מצאת משהו?"

"כל מה שמצאתי הוא שאובליוויאטה הוא בלתי הפיך," אמרה. מתחת לשולחן היא תפסה בעצבנות את ציפורניה.

"כן, גם אני מצאתי את זה," הוא ענה. "וזה טוב במקרה של השכנה שלי, שעליה השתמשתי בכישוף הזה פעמים רבות." עיניו נצצו מעל עיניה. "לא כל כך טוב אם נעשה בו שימוש."

"אמי אומרת שפגעתי בראש."

גבו בהירה אחת עלתה. "ואת מאמינה בזה?"

איזובל נשכה את שפתיה. משכה בכתפיה. "אני מניחה שאני מודאגת יותר אם אוכל להחזיר את הזיכרונות או לא."

היא הביטה בו מסיט את מבטו ולועס על לחיו. כאילו הייתה לו דעה על כך, אך התנגד לתת אותה.

הוא נרגע במידה ניכרת מאז התפרצותו בדירתו; הגיח ממקלחתו בשיער רטוב ובעיניים רכות יותר. איזובל הייתה בטוחה לגמרי שהוא לא רוצה יותר מללכת לאחוזה, לזעם ולצעוק על אביו. אבל הנה הוא ישב במטבח הקטן והעמום שלה, לפניו ערימה של ספרי רפואה מאובקים. היא לא הייתה בטוחה מדוע הזמינה אותו לכאן; זה לא היה שהיא לא יכולה לעבור על הספרים האלה לבד. בלי קשר, הוא עקב אחריה בלי שאלה.

האינטואיטיביות של התגובות שלה לכעס שלו הפתיעה אותה. כשראתה אותו מוטרד, ידיה מצאו אינסטינקטיבית את שלו, ואגודליה רועים באופן אינסטינקטיבי על כפות ידיו. היא אמרה שאמנם זיכרונות נגנבו ממוחה, אך גופה עדיין זוכר אותו.

אולי בגלל זה היא כל כך הייתה מודעת לגעת בו עכשיו. מדוע זה הסיט אותה כל כך לסלסל ​​את ידה לתוך ידו; מדוע הרגישה כל כך מפחדת להבריש בטעות את עורו. כי אם כן, היא עלולה להתמוסס במגע שלו.

היא נשפה לאט, והביטה לאחור בספרה. היא תהתה אם עליה להציע לו לשתות. או משהו לאכול אפילו. זה נראה טריוויאלי והמילים ירגישו מטופשות על שפתיה, היא ידעה זאת - אבל זה היה באדיבות נפוצה. או אולי היא צריכה להציע לו ספה לנמנם. היא לא הייתה בטוחה שאף אחד מהם ישן הרבה, אם בכלל, בימים האחרונים.

"אה," אמר דראקו, תוך פיהוק. היא הרימה את מבטה אליו. "תראי." הוא דחף את ספרו לעברה.  "אם מוציאים זיכרונות - כמו לגבי הגיגית - אפשר להחזיר אותם למוח."

איזובל סרקה את הדף, ולא בטוחה לאן לחפש. "אבל זו לא שיטה של ​​אובדן זיכרון, נכון? זאת אומרת..." היא נאנחה. "אם מישהו היה לוקח את הזכרונות שלי ממך. לא כך הם היו יכולים לעשות את זה."

"לא," אמר דראקו. "אבל אולי מי שעשה את זה היה אדיב מספיק להוציא אותם בשבילך, כדי שתוכלי לשחזר אותם במועד מאוחר יותר."