על חשבון הדוכס

האם כולנו חוטאים? | 10 |

כשאני מרימה את עיניי מהשמלה לאחר שאני בוחנת איך רגליי נראות , אני נדהמת לגלות את דמותי השונה במראה.
כאילו שזו אפילו לא אני , ובזמן ההחלפה התחלפתי בדגם אחר ומשופר של גופי.

דגם שלא העלתי במוחי שקיים.

״נו! את מסיימת?״ לאנה מעוררת אותי מהתהיות המוזרות ואני מהנהנת בזריזות . שמא היא תשמע את המחשבות המוזרות שעלו בראשי , את חוסר הביטחון המובהק שהציץ פתאום מפאתי מוחי.

אני מסיטה את וילון הסטן היוקרתי , יוצאת מהתא המרווח.
צופה בפנייה של לאנה מאירות . עינייה נוצצות ונדמה שדמעות מאיימות לפרוץ מעייניה התכולות.
״אוי , גידלתי ורוממתי.״ היא אומרת בגאווה , סוחטת ממני צחקוק.
״זה יפה?״ אני שואלת , בוחנת את גופי . כאילו שאיני מאמינה למה שאני רואה. מאין סוג של אשליה.

נדמה שבחיים לא איתגרתי את גופי לכאלו סוגים של בגדים חדשים.
תמיד צפיתי בעצמי פונה לאופציה הקלה , הגינס והטישרט.

מעולם לא ראיתי את עצמי מודדת שמלות , ואף מרגישה נוח בתוכן .

״ברור שזה יפה , תראי איזו יפה את.״ לאנה אומרת בבירור , עינייה לא יורדות מקימורי.
״אלוהים , תעשי אותי.״ היא מתחננת ואני מזעיפה פניי במבוכה . ״לאנה!״ אני נוזפת בה והיא מגלגלת עיניים . ״מה כבר אמרתי..״ היא אומרת , מעט מהמבטא הגרמני שלה מושמע במשפט הקטן ואני מחייכת בתבוסתנות. נראה שאקח את השמלה הזו אחרי הכול.

*

״היי אבא.״ אני אומרת כשנכנסת הביתה עם שקיות הבגדים העמוסות בידיי. צופה באבי יושב במטבח ושותה קפה.
פניו מיד מסתובבות לכיווני למשמע קולי. ״אליסיה , אני צריך לדבר איתך.״ אבא מבקש ואני מרימה גבה למשמע דבריו , הרי היו ימים שלמים שהיינו מעבירים ללא מילה בינינו. ופתאום יש לו משהו לשתף איתי? זה חדש ..

אני מתקדמת לכיוונו , ומתיישבת ממולו . צופה בפניו האדישות , ממתינה לדבריו.

״יש אירוע של העולם התחתון, אנחנו הולכים כל המשפחה.״ הוא מודיע ואני מהנהנת . נחושה לשאול את כל השאלות שעלו לראשי, הרי מה פתאום אירוע? 

״ איזה אירוע?״ אני שואלת לבסוף ואבא נאנח, כאילו שכוחו אזל רק מלשמוע קולי  . ״משפחת נובק , הפולנית . הם עושים אירוע ראווה לכל המאפיות באזור , אנחנו הוזמנו גם.״ הוא אומר ומשלב אצבעותיו הגסות על השולחן . ״ זה יהיה פגיעה בכבוד שלהם עם לא נגיע , ואין לי כוח להתמודד עם זה.״ 

הוא אומר לבסוף ואני מהנהנת בשנית . ״ גם אמא ואנטוני מגיעים נכון?״ אני שואלת והוא מהנהן , חוזר לטלפון הנייד שדבוק לידו כמו אינפוזיה. ואני מבינה שהשיחה שלנו הסתיימה .

אני מתרוממת מהכיסא , ומתקדמת לכיוון השקיות .
אוספת אותן וממשיכה לחדרי , מקווה שהאירוע הזה לא יעשה רעש מידי , כי עכשיו הרוב שקט. אני לא ראיתי את אבי ואנטוני חוזרים הביתה עצבניים כבר המון זמן.