בונגו סטריי דוגס/ the other Nakajime

Swans and Hyenas

הציפור הלבנה שצבועה בשחור.

גין אקטגווה.

מאז אותו היום, עשיתי הרבה דברים בגללך... אוקיי על מי אני מנסה לעבוד, רוב מה שעשיתי בפורט מאפיה היה בגללך.

הצלחתי לחלץ ממורי את המידע באיזה יחידה את ועבדתי מאותו הרגע כדי שדרכינו יצטלבו בדרך כזו או אחרת.

ידעתי שאסור שידעו עליי ואני צריכה שיראו אותי כמה שפחות, ולכל מי שכן ראה אותי אמרו שאני לא יותר מעובדת משרד פשוטה, שום תפקיד חשוב, שלא יעלה בדעתם שאני אחות של ה"דזאי אוסאמו", אבל רציתי להתקרב אלייך באופן נואש, נואש באופן נוראי.

הסכמתי בהתחלה להצטרף למאפיה כל עוד הם לא כופים עליי אף תפקיד ואני אהיה פשוט ה"נשק הסודי שלהם", אבל מהשנייה שפגשתי אותך, זינקתי בתפקידים ועבדתי כמו מטורפת כדי שאני אוכל לפגוש אותך שוב פעם, רק פעם אחת נוספת והעבודה הזאת לא תהייה לחינם מבחינתי.

בפעם הראשונה שדיברתי איתך באמת, הדימוי של הברבור נפלט מהפה שלי.

זה היה כשהצטרפתי לאימון שלכם אחרי חודשים ושנים של עבודה קשה ושכנועים ושתינו ישבנו ודיברנו בצד.

לא באמת התכוונתי שתגלי על זה אבל את פשוט צחקת, צחוק מתגלגל ויפיפה, הצחוק האמיתי הראשון שראיתי אותך צוחקת, ובאותו הרגע, התהפנטתי מחדש.

נתת לי בתמורה את הכינוי "היינה", צבוע.

למרות שהכינוי הזה היה אמור להעליב אותי, אהבתי אותו, מאוד.

הוא לא דרש ממני לעמוד בסטנדרטים גבוהים כמו שציפו ממני כל חיי ונתן לי להיות מה שאני ומי שאני בצורה חופשית, בלי מגבלות נוספות.

ויותר מהכל, הוא בא ממך.

אבל מהר מאוד, הציפיות שלי התרסקו.

אני לא יודעת למה ציפיתי, שתעריצי אותי? שתתעניני בי? שתחזירי את הרגשות שלי?

לא משנה מה רציתי, הרצון הזה התרסק לחלוטין כאשר פגשתי את טאצ'יהארה,

או יותר נכון כשראיתי איך את מסתכלת עליו.

זה באופן חד משמעי לא הייתה הדרך שבה הסתכלת עליי.

הייתה בדרך הזאת הרבה יותר רגש מהדרך שבה הבטת בי.

ולמרות כל הכאב שבדבר.

בלעתי את הכבוד שלי וויתרתי.

ידעתי שהרגשות שלי לא הולכים להיעלם אז בחרתי להתעלם מהם.

אבל כמו שכנראה ציפית לפי ההקדמה, תיאורית "נתעלם וזה יעלם" לא באמת עבדה בשבילי.

הרגשות האלו המשיכו ללוות אותי לאורך השנים, עד שהרגשות הפכו לבלתי אפשריים.

חשבתי על להתוודות אבל מהר מאוד ירדתי מהרעיון.

יש סיכוי גדול מידי שאת תדחי אותי,