נחש של דם

פרק 25

אגרופיי מוצלבים בצורת איקס חוסמים את ידו של סנקה כמעט בזמן. החוד מצליח רק לשרוט אותי מעל עצם הבריח. אני מסובבת את ידי כדי לאחוז ביד המחזיקה את הסכין ומסובבת בחוזקה. מכריחה את סנקה לשחרר והפיל את הסכין הצידה, אל אדמת היער.

בתגובה, סנקה רק צוחק. "היה נחמד לשחק איתך, אבל הגיע הזמן שלי ללכת." אני מסתערת קדימה כדי לתקוף אותו, אין מצב שהוא מצליח להימלט ככה. אך כשאני מגיעה אליו הוא שולף אקדח מכוון אותי היישר אל מצחי, אני שומעת את קריאות הקרב של קירו ומבינה שהוא עסוק מכדי לשים לב. "לא היום. תמסרי לבן שלי שאני אטפל בו מאוחר יותר." הוא מתחיל להתרחק לאט לאט, לא מוריד את האקדח לרגע. אני מבינה שהוא חומק מבין אצבעותיי, ולא יכולה לתת לזה לקרות. "למה עשית את זה? הוא היה רק ילד, חף מפשע, סחטת אותו כדי שיעזור לך, ואז הרגת אותו, פשוט ככה?"

סנקה מחייך. "אני חייב לומר שלא ידעתי שהוא יוכל להביא לי כל כך הרבה תועלת כשאני ואחיותיו התחלנו לשחק." מילותיו מחליאות אותי. "אבל הילד הקטן התגלה כיהלום אמיתי. קצת מטרד, כי בכל דיווח הוא התחיל להתבכיין ולקח זמן להוציא ממנו את המידע, אבל הוא תמיד היה מאוד אמין, עד לפני יומיים, אז השתרר שקט מהצד שלו. ההוראות שלו הן ליצור קשר בכל שעה עגולה, וכשזה הפסיק לקרות, הבנתי שהוא נחשף."

אני מקללת את נורי בליבי. למה? למה הוא הפסיק לדווח? סיכמנו שהוא ימשיך! ראיתי שקשה לו עם זה, אבל עודדתי לו ואמרתי לו שזה בסדר, שאני מסכימה וזה רק בינתיים. הוא קצת התנגד ואמר שהוא לא רוצה להיות המלשן יותר, חשבתי שהסברתי לו שזאת לא הלשנה אם אני מודעת לעובדה שהוא מעביר את המידע. הוא הסכים לבסוף, אבל התנצל שוב ושוב על מה שהוא עומד לעשות.

מתחוור לי שככל הנראה רגשות האשם גברו עליו, והוא לא היה מסוגל. אחרת אין לי הסבר למה זה קרה. נורי, תמים שכמותו, חשב שהוא נמנע ממעשה רע, אבל בעצם רק המיט עלינו צרות גדולות יותר. צרות שבסופו של דבר גרמו לו להירצח.

"ברור לך שהוא היה צריך למות נכון? חפרפרות שנחשפות לא זוכות לראות את אור היום שאחרי." סנקה מגחך למראה ההבעה המזועזעת שלי.

"בריון מעוות." אני יורקת למרות הקנה המכוון לראשי.

סנקה ממשיך להתרחק לאט לאט. "כבר קראו לי בשמות גרועים יותר."

קירו עדיין נאבק מאחורי, כל תשומת הלב שלו תפוסה.

סנקה ממשיך לסגת עד שהוא נעלם בין הגזעים והענפים. ברגע שאני לא יכולה להבחין בו יותר, אני משתחררת מהקיפאון ורצה קדימה, אבל לא מוצאת כל זכר.

כשאני חוזרת החייל שנלחם בקירו בדיוק נופל אל הקרקע.

"סנקה ברח." אני מסננת. "אתה בסדר?" אני סורקת את גופו של קירו בחיפוש אחר פציעות. הוא אוחז בצד גופו ונושם נשימות מהירות ושטחיות. "צלע שבורה?" אני מסיטה את ידו ונוגעת בעדינות באזור.