בית המשפט!

פרק 23.

"כריתת רחם, זה היה להם כל כך פשוט לרופאים האלה הקרים, פתחו הוציאו תפרו. כל כך פשוט להרוס חיים של בן אדם". אני נושכת את שפתי כשאני מגלה שסיפרתי לו יותר מידי. מעבר למצופה "אף אחד לא יודע את זה שון חוץ מיונתן. אז אל תספר". לאחר רגע אני מוסיפה "יודע מה? תשכח, תשכח שסיפרתי לך. זה טוב שאתה עם לילאן היא אלטרנטיבית. היא רלוונטית לחיים שלך" קולי נשבר לא יכול לשאת את הרעיון של לתת את שון במתנה לליליאן.

"אל תדברי שטויות, ליליאן מזמן כבר איננה. מאז שנכנסת לי לחיים. זו תמיד היית את מיה. אני לא אמור להגיד את זה, אני חושב שאני מכחיש אבל מזמן הסקס איתך הוא לא רק סקס. זה טוב להוציא את זה כל כך טוב"
"אבל בית המשפט. ההסכם ממון. חתונה."
"אני שבור כל כך" הוא צוחק צחוק מתגלגל וממורמר "אני שבור כל כך עד שאני לא יכול לומר את האמת. אני כבול מיה. אני רוצה לגרש אותה קיבינימט. אבל אני לא יכול, אני מפחד. ומה שיותר מפחיד אותי זה שאני מוטרד מהמחשבה על לאבד אותך. אנחנו כולנו שבורים מיה. אנחנו אוסף של אנושות שבורה, ככה יצרו אותנו. אם היינו מושלמים לא היה לנו מה לתקן."

"תלך אליה עכשיו" אני דורשת ממנו, עומדת ומתנשאת מעליו.
"לא רוצה"
"תחזור אליה!"
"אני לא רוצה!"
"אני מתחננת, תלך אליה" הדמעות מתפרצות ממני, אני באמת רוצה שהוא ילך מכאן "בבקשה". הוא מחבק אותי ומושיב אותי עליו. "לא יקרה בחיים".

הוא מנשק אותי נשיקה עמוקה וסוחפת מלווה בדמעות שלי, שמרטיבות אותנו. "תודה".
"על מה?"
"על שהקשבת לי ונפתחת בפניי. תודה".
"אין בעד מה"
"זה עשה לך טוב?"
"יותר טוב מלקרוא את המכתב העלוב הזה אין ספק".
"מה את רוצה לעשות היום? אני לרשותך".
"הכל הכל?"
"עד חצי המלכות".
"בא לי ללכת לבית הקברות" שון נבעת מבקשתי אך מקיים אותה בשתיקה. אני מחליפה לשמלה שחורה קלאסית קצרה אך מכובדת ועוקבת אחריו לתוך המכונית.

הנוף חולף על פניי במהירות, צמרות העצים מטשטשים ומתחברים לי כמו מסך ירוק שמונח בחוץ. 'זה כאילו הזמן חלף ובו זמנית עצר מלכת'. אולי בשבילך זה היה ככה לוסיאן, אצלי הזמן עצר מאז שהוציאו אותו מתוכי. ג'ייקוב היה יכול להיות שם יפה ג'ייקוב בלום. או אולי ריי- כמו מלך, ריי בלום אני מוכנה להתערב שהוא היה מצליח להזרים המון בחורות עם שם כמו זה. אבל הוא לא יזרים, לא בחורות ולא בחורים הוא גם לא זכה לינוק משדיי ולפלוט על כתפי. הוא לא זכה לכל זה. וברגע ההוא בבית חולים שהבנתי שהוא גם לא יזכה- חיי קפאו. החיים של כולם ממשיכים אך אני נותרתי במקומי. אז זה לא נכון לוסיאן, להגיד שהזמן חלף. כי הוא לא. מסביבי כולם חולפים ממשיכים קדימה בחייהם ואילו אני? נטועה במקומי. פוקדת את קבר בני מידי שבוע, מניחה פרחים מבכה מעט וחוזרת לשגרה. כי הזמן עצר וכל יום בשבילי הוא ללא תכלית בלעדיו.

אני משרבטת את מחשבותיי בתוך פנקס שאני תמיד סוחבת עמי- דרישה מהפסיכולוגית, 'על מנת שכל פעם שתרצי לפגוע בעצמך- תרשמי איך ומה הסיבה'. מזמן מטרת הפנקס היטשטשה והפכה למעין יומן קטן בו אני פולטת את רגשותיי החוצה. ניסחתי תשובה ללוסיאן לעמודו הראשון. אני מנסה להתעלם מהמבטים הסקרניים של שון שנשלחים לעברי. הוא כל כך טוב אליי ולמה? למה הוא לא עוזב בריצה? בין כה וכה הוא עם ליליאן, אין דרך להימלט מזה.
הוא יודע את האמת. הוא מכל האנשים- שבקושי חודש מכירים- הוא יודע עליי יותר מאשר הוריי. איך זה הגיוני?