אוֹזוֹן ❦ סֵפֶר רִאשׁוֹן

🌋 פְּצָצָה

אין כאן מניפולציות, אני אומר לך הכל גלוי וחד חלק...אני רוצה אותך. אני יודע מי את, ואני זקוק לך." כבר בסוף המונולוג שלו נטלי שברה את הסכר שגרם לחיוך הכי דקיק ומדוכא לצוץ על פנייה באורח מסתורי. הדמעות עכשיו נקוו על כל חלק בפנייה והיא הביטה מטה. מחפשת ישועה ברצפה, כל סוג של היגיון שיגיד לה שמה שקורה כאן, עכשיו, לא אמיתי. היא הישתחררה מזרועותיו של דניאל, בלית ברירה, מרגישה איך אותם מקומות שאותן ידיו של דניאל עטפו נהפכות לקרירות ונטושות. היא משכה באפה ויבבה יותר, אבל לולא חשב שהרחיק יותר מדיי לכת, הוא היה קם לחבק אותה.

הוא הנחית עלייה פצצה. עב"ם של וידויי שכנראה הפחידה אותה. גם היא רצתה את דניאל אבל לא הייתה שום דרך בעולם שבה הם יוכלו ליהיות ביחד, עם כמה שיילחמו. "זה לא אפשרי, דניאל. זה בלתי אפשרי, אני יודעת. אין דבר שאני רוצה יותר מליהיות איתך ו...פאק, כל פעם שאני חושבת על זה, זה מעציב אותי יותר! אולי פשוט...פשוט נדחוק הכל לצד? נשכח מכל מה שהיה? אולי זה ייעשה רק טוב לשנינו."

"דחקנו אותם עד עכשיו, נטלי. עד כמה אפשר להיתכחש? זה היתפוצץ, ומי יודע מתי ואיך זה יתפוצץ שוב?"

"אני לא יודעת. אני לא יודעת. אתה מתוסבך ואני רק אעיק עלייך, אתה לא צריך עוד צרות בחיים שלך. אני מריחה האלכוהול ממך מקילומטרים וזה אומר לי שמשהו לא טוב קורה כאן." הוא ניער בראשו וקם מהספה, היד המקועקעת שלו מעבירה את עצמה בשיערו השחור. הוא לא יכל לעצור את הגיחוך, הגיחוך הקטן הזה שהצליח להבהיל אותה. הוא לא יכל להאשים אותה בשתייה שלו, אם כי עקב ההגעה שלה כסופה לחייו הבעיה החמירה. אבל אי אפשר, אי אפשר היה לרצות לגרום רע למלאכית שמולו, שכרגע, הרגישה שחומקת מבין זרועותיו. היה עדיף ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ.

"אני לא מושלם. קשה לי, ובגללך עוד יותר קשה לי. אבל אני מבין שעדיף לי קצת ממך מאשר כולך אם זה אומר שלא אאבד אותך לגמריי. אני מצטער, נטלי. לא התכוונתי להלחיץ אותך אבל אני מרגיש...מרגיש שאני באמת לא יכול בלעדייך." היא עכשיו חייכה מאוזן לאוזן, עינייה הקרות מופנות לרצפה כשהיא משחררת את עצמה מהחיבוק שלה ומניחה את ידייה לצידי גופה. היא אהבה את הכינוי הזה, אוּזוֹן. זה גרם לה להרגיש רבת עוצמה, אהובה ועדינה בו בעת.
אבל כאב לה לדעת שלא תשמע את זה יותר, שלא תזכה להאזין לקול הגברי של דניאל קורא לה ככל עולמו גם אם לא האמינה לזה.

היא שבורה, היא מתוסבכת ודניאל לא צריך אחת כמותה, ככה היא חושבת. אבל הוא חשב בדיוק אותו דבר רק שהמוח המלא אגו שלו האמין שמגיע לו את נטלי, כי אחריי 31 שנים של סבל אלוהים לא סתם שולח מלאך. זה מסר, זה גורל. אבל עכשיו כשהנבואה משתבשת, זו עדיין נבואה? זה פאק בתהליך? או שזו התוכנית עצמה מההתחלה שקבעו לו?