שנת 189 ללידה השנייה
יום 251
◇
"שתי שניות!"
ג'וליאט המתינה מחוץ לדלת הכניסה הפתוחה לרווחה, והתמקדה בעקשנות באדנית הפרחים.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שמגן עם עיניים אפורות בהה בה, אבל היא עדיין לא הצליחה לפענח את התעלומה. האם לכל המגנים יש עיניים אפורות, ופשוט רק לאחרונה התחילו לנעוץ בה מבט? או שהיה זה אותו אחד כל פעם? לא היה לה מושג. היא לא הצליחה להבדיל ביניהם.
העיניים האלה חיכו לה כשהעזה להרים שוב את מבטה. בהמשך הרחוב, לא רחוק מדי אבל גם לא קרוב, דמות שרירית אך דקה עמדה ובהתה בה ישירות. ג'וליאט השפילה את עיניה לפרחים הצבעוניים, מוטרדת. מגנים לא עמדו במקום. הם צעדו, סיירו בכל רחבי הממלכה בלי מנוחה.
"ממש - עוד רגע - " נשמע שוב קולה של קלרה. ג'וליאט נאנחה. הן שוב עומדות לאחר.
היא עדיין הרגישה את המבט צורב חורים בגבה, לכן מיקדה את תשומת לבה בפרחים. הם היו ערבוב של עלי כותרת בגוונים שונים של כתום, רכים, מדיפים ניחוח מתקתק. ג'וליאט אהבה פרחים. מי לא אהב פרחים? הם היו נדירים ויקרים, ונבלו תוך זמן קצר, אבל לא היה ניתן לעמוד בפניהם.
הבזק של כחול תפס את עיניה. בין כל הכתום עמד לו פרח כחול אחד. משונה. מלבד הצבע האחר, הוא גם היה קטן יותר ובעל עלי כותרת צפופים. ג'וליאט תהתה מי בחר להניח אותו שם, ולמה.
"סיימתי!" קלרה הופיע במשקוף, מחויכת מאוזן לאוזן. היא לבשה שמלה ירוקה עם מחשוף עגול, ומעל הניחה ווסט ארגמן. בקדמתו היה רשום בקטן, מדריכה מתלמדת. ג'וליאט ידעה שאותו הדבר כתוב גם מאחור, בגדול.
לג'וליאט עצמה לא היה ווסט כזה, כמובן, כי לא התלמדה להיות מדריכה במרכז החינוך. היה לה תג קטן עם הכיתוב מתלמדת שתלתה כל בוקר על בגדיה, והוא המתין לה בחנות קישוט נאה לאישה נאה. ג'וליאט חלמה להיות מנהלת חנות - ואחת של בגדים. ג'וליאט אהבה בגדים.
"בואי כבר," קלרה תפסה בזרועה של ג'וליאט. "אנחנו נאחר."
בגללך, רצתה לציין. אבל היא לא עשתה את זה.
בינתיים, המגן המסתורי נעלם. ג'וליאט רק יכלה לתהות מתי תראה אותו שוב. זה קרה כמה פעמים ביום.
לא בפעם הראשונה, היא תהתה האם לספר לקלרה. למרות שבילו את רוב זמנן יחד, לא נראה שקלרה הבחינה בהתנהגות המשונה של המגן. היא בטח לא תאמין לה.
הן צעדו באנך אחת עשרה, הרחוב בין בתיהן השכנים, שהתמשך לכל אורך הממלכה - ממפעלי הייצור בקצה עד השדרה, לשם היו מועדות פניהן. הוא נקרא אנך מסיבה פשוטה - כיוון שהיה מאונך לארמון. בדומה לכך, נקראו הרחובות האחרים מקבילים.
בזמן שהלכו, קלרה פטפטה בקולי קולות וג'וליאט הקשיבה בחצי אוזן. השיחה - או יותר נכון, ההרצאה - הייתה על בחור מסוים. ג'וליאט לא קלטה הרבה מדבריה של קלרה, רק שהוא 'הבחור הנאה ביותר בכל הממלכה' ומתמחה כמוה במרכז החינוך.
אחרי כמה דקות של פירוט נרחב על שיערו השחור ואיך שהוא 'מצל על מצחו בשלמות טהורה', כאשר כבר היו באמצע הדרך, קלרה נעצרה במקומה בדרמטיות. פניה העגולות הפכו ממוקדות, חדורות מטרה. ידיה הפסיקו לסלסל את שיערה המתולתל כבר ככה ונצמדו זו לזו בציפייה.
"כן, קלרה?" ג'וליאט דרבנה אותה בשעשוע. אצבעותיה ריקדו על שמלתה כמזכירות שעליהן למהר.
"את יודעת מה התאריך?" קולה של קלרה היה מאופק לפתע, מלא בהתרגשות אצורה.
ג'וליאט לא הייתה צריכה יותר כדי להבין. ההתלהבות ניצתה בה בלי שהייה. "יום מאתיים חמישים ואחת," אמרה ללא היסוס. "יש עוד תשעה עשר ימים." פחות משבועיים עד מצעד היורש השנתי, החמש עשרה במספרו. היא זכרה את האחד בו היא נבחרה, חמש שנים לפני כן, כאילו היה אתמול.
קלרה ממש זינקה ממקומה, צווחת בשמחה. ג'וליאט יכלה לדמיין אותה מרימה אגרוף בניצחון ומפגישה בין רגליה באוויר. "אנחנו חייבות לקנות שמלות, ומהר. אין סיכוי שהפעם אני לא נבחרת."
להקלתה של ג'וליאט, הן חזרו לצעוד, אם כי לאט מידי לטעמה. "זה מה שאת אומרת כל פעם."
קלרה הנידה בראשה במרץ. "לא," חרצה. "הפעם זה אמיתי. יכול להיות שזו ההזדמנות האחרונה שלי. אין לדעת כמה מצעדים נותרו..." היא השתתקה פתאום, שוב עוצרת אותן. "או ש... אולי אין יותר?"
ג'וליאט ניסתה לא להתעצבן מהעצירות התכופות. "מה זאת אומרת?" היא שאלה.
"מה אם עומד להיות אירוע שונה?" העיניים של קלרה נצצו. "שנה הבאה זו ההכתרה. מה אם הפעם... תיבחר נסיכה?"
נסיכה? לבה של ג'וליאט החסיר פעימה. "את חושבת?"
"זה מאוד סביר." קלרה נראתה מהורהרת. "ידברו על זה השבוע לדעתי, אולי כבר בימים הקרובים. אנחנו חייבות לשבת יחד על תשדיר החדשות."
"את חושבת שזה יהיה כמו שהיה למלכה?"
חיוך מתלהב נפרש על פניה של קלרה. "אני מקווה. אבל," היא העיפה מבט לשמיים, "נמשיך לדבר על זה אחר כך. אני לא רוצה לאחר."
את שארית הדרך הן עברו בהתנשפויות, מנסות ללכת כמה שיותר מהר בלי לרוץ. אחרי שיצאו מרובע המגורים הן חצו את מקביל אחת אל השדרה, ונפרדו. ג'וליאט פנתה שמאלה, מזגזגת בין החנויות לעבר האחת בה הוכשרה. מנגד, קלרה פנתה ימינה אל עבר לב השדרה, שם היה מרכז החינוך.
אחרי מבט נוסף בשמיים ההולכים ומכחילים, ג'וליאט התחילה לרוץ. היא לא הייתה טובה בזה, בלשון המעטה. ראותיה צרבו ושרירי רגליה צעקו עליה תוך זמן קצר. היא ניסתה לרוץ הכי מהר שיכלה בלי לאבד את הצעיף על כתפיה וחלפה על פני החנויות השונות, שהיו בשלבי פתיחה. היא הגיעה לחנות קישוט נאה לאישה נאה בדיוק ברגע האחרון, ועצרה להתנשף מול זוג דלתות הזכוכית. מבעדן, יכלה לראות את בטי נועצת בה מבטים.
הדלתות האוטומטיות נפתחו לנוכחותה, משמיעות צליל פעמון עדין, ובעלת החנות צקצקה בלשונה. "ג'וליאט, יקירה - "
"אני - יודעת," פלטה ג'וליאט בין התנשפויות, "זה לא - יקרה שוב." היא חשה דקירות באיזורים שונים בגופה וריאותיה התכווצו - כל שאיפה לא הספיקה.
"בדיוק כמו איזי," בטי הנידה בראשה, עיניה מתרחקות לרגע כאשר חשבה על בתה. היא פסעה הצידה והניחה לג'וליאט להיכנס לחנות. "טוב," פסקה, מסכת המבוגרת הנוזפת נופלת מפניה וחושפת את טבעה העליז. "אז אני אחזור למחסן לסידורים אחרונים. בבקשה, תסיימי עם הפתיחה. לא נשאר הרבה." היא פנתה, וגופה הגדול חצה את החדר בכבדות.
ג'וליאט פנתה לעבודתה. היא כיבתה את מכשיר הניקיון המתרוצץ על הרצפה, שהיום הציגה דוגמה מרנינה בחום ובירוק, מותאמת לשמלתה של בטי ולשיערה הכהה. התקרה האירה בחום בהיר שהשווה להכל אווירה נעימה ורגועה. ג'וליאט אהבה את הימים הראשונים; כל תחילת שבוע בחרה בטי עיצוב שונה לחנות, וכל בחירותיה היו חדשות ומגוונות.
במרכז החדר הקטן ניצב מעמד קובייתי לבן, ועליו ארבע בובות דמויות נשים, בלבן זהה מלבד הכתם האדום שסימן את שפתיהן. ג'וליאט הבחינה שבטי כבר סידרה אותן מחדש - תנוחותיהן היו שונות משל שבוע שעבר, והן היו עטויות צעיפים, כובעים ותכשיטים שונים.
אחרי שג'וליאט ווידאה שכל המסכים על הקירות עובדים כרגיל ולא מציגים את אותו צעיף או כובע פעמיים, לחצה על המתג והדליקה את חלונות הראווה. היא הציצה החוצה. המסכים הגדולים החליפו בין תמונות שונות של דוגמניות עטויות קישוטים, בדיוק כפי שנדרשו. מעל הדלת, הכיתוב המסתלסל של שם החנות האיר גם הוא בצבעי ירוק מתחלפים. מרוצה, חזרה ג'וליאט פנימה. מהדלפק ליד דלת המחסן לקחה את תג המתלמדת שלה, אותו הצמידה לחזית שמלתה, ואז נעמדה וחיכתה בציפייה.
היום חלף. בזמן שלא נכנסו לקוחות לחנות, הסבירה לה בטי דברים שכבר ידעה על ניהול חנות. למרות זאת היא הקשיבה, והוסיפה כשהזדמן לה. בתחילת היום נשארה בטי בחדר האחסון לסדר ולקפל את הסחורה החדשה שהגיעה קודם לכן, אבל אחרי זמן מה סיימה ובהמשך היום רק צפתה בעבודתה של ג'וליאט, כאשר הוציאה פריטים לבקשתם של לקוחות, החזירה אותם למקומם ואפילו ביצעה רכישות.
על אף שהחנות לא הציעה בגדים, ג'וליאט שמחה שהוכשרה דווקא כאן. בטי הייתה מציאה אמיתית, וקהל היעד של החנות - נשים מבוגרות - הניח לג'וליאט להרגיש בנוח. היה לה מעט קשה להתנהל עם זרים בני גילה. ג'וליאט תהתה מה תעשה כאשר תפתח את החנות שלה. הרי יהיה בה מבחר בגדים מגוון, לא רק צעיפים וכובעים, ובעקבות זאת יגיעו גם לקוחות מגוונים, לא רק נשים חביבות שהזכירו לה את אמה. היא הניחה שתצטרך ללמוד להתמודד עם בני נוער במוקדם או במאוחר.
אותו היום יכל באותה המידה להיות כל יום אחר. נושאי שיחת הבוקר עם קלרה לא השתנו, העבודה בחנות הייתה כרגיל. אבל כשחזרה בטי מההפסקה שלה ועמדה לשחרר את ג'וליאט, פניה הרצינו. ג'וליאט התייצבה מולה בחשש.
"יקרה, שמת לב מה קרה היום?" בקולה הייתה שמחה מאופקת, וג'וליאט נרגעה. היא הניעה את ראשה בשאלה. "לא רק היום," בטי המשיכה, שפתיה העבות נפתחות לחיוך. "כמעט כל יום בשבועות האחרונים."
ג'וליאט חייכה אליה בחזרה. "מה קרה?"
"אני ישבתי וצפיתי בך עובדת בלי הפסקה מאז שהגעת. היית עצמאית לחלוטין, ולי לא נותר דבר לעשות." בטי אחזה בזרועותיה של ג'וליאט, מתרגשת. אצבעותיה השמנות נעטפו סביב עורה. "כשאת פה, אני לא צריכה לעבוד. אני בהפסקה כל עוד את בחנות."
ההתרגשות עברה לג'וליאט. היא הרגישה את עורה מעקצץ, את בטנה מתהפכת.
"יקרה, את מוכנה לפתוח חנות משל עצמך."
נדמה שצהלת השמחה של ג'וליאט לא הפסיקה לרגע. היא הרגישה כאילו הצווחה הנרגשת ממשיכה בזמן שנפרדה מבטי והחלה לרוץ, מזנקת מצעד לצעד, עד שהגיעה למרכז הפתוח של השדרה, שם פגשה בקלרה. רק כאשר עמדה מולה חברתה ופתחה את פיה, כנראה בדרך לעדכון היומי על הבחור שחיבבה, רק אז הפכה הצהלה למילים.
"בטי עומדת לדווח שאני מוכנה!"
קלרה סגרה את פיה ומצמצה בשתיקה, עד ש - "מה?"
"כן!" ג'וליאט פנתה ממנה והחלה להסתובב סביב עצמה, ידיה מסתחררות באוויר. אז היא עברה להביט בשמיים בעלי הצבע התכול העז, והושיטה את ידיה לעברם כמציירת תמונה. "דמייני את זה... החנות שלי! בגדים מכל הסוגים, עיצוב צבעוני, לקוחות מחכים ברחוב..."
קלרה צחקה מעט. "מגניב. ציפית לזה ממש."
"אני לא מאמינה," ג'וליאט חזרה להסתובב ואז שוב נעצרה, מרגישה את חיוכה המטופש מאיר את פניה. "זה היום הכי טוב בחיים שלי!"
חיוכה של קלרה דעך. "את יודעת שזה לא יקרה מיד. כן, המכשירה שלך חושבת שאת מוכנה, אבל יקח זמן עד שיגיע בוחן ויאשרו את זה. שלא לדבר על התאמת מבנה."
ג'וליאט עצרה מתנועותיה המגוחכות. "כן, נכון," נאלצה להסכים. בדרך כלל היא הייתה הקול המציאותי במערכת היחסים שלהן. הגיע תורה של קלרה להעמיד אותה במקומה.
"ונישואים," קלרה לא הפסיקה. "את תצטרכי למצוא גבר."
כתפיה שקעו. "כן..."
קלרה פנתה ללכת. "אבל בכל מקרה, זו התקדמות." אמנם מילותיה היו מעודדות, אך קולה חסר רגש.
ג'וליאט עקבה אחריה, מניחה שחברתה מהרהרת בדברים חשובים יותר. אם כי מה היה היום שחשוב יותר מחלום חייה המתגשם של חברתה הטובה ביותר, היא לא ידעה.
"אנחנו הולכות לרכוש שמלות," קלרה הכריזה.
ג'וליאט הביטה בה, מנסה לדחוק את מחשבותיה הנרגשות לצד. אחר כך. "למה?"
קלרה גלגלה את עיניה. "יום ההולדת של היורש? בין אם יהיה מצעד ובין אם משהו אחר, בוודאות נצטרך שמלות. את השמלות הכי יפות ומיוחדות."
"קלרה, את יודעת שלעולם לא אתנגד לסבב קניות, אבל אנחנו לא יודעות מה עומד להיות. חוץ מזה, אולי אבי ירצה שאעצב את השמלה בעצמי." האמת הייתה שלא היה לה חשק לסבב קניות, מה שמעולם לא קרה לפני כן. אבל היא רצתה כבר לחזור לביתה ולספר לכולם את החדשות. היא רצתה לשתף את התלהבותה.
"בסדר, אז רק אני אחפש. תתלווי אליי," אמרה יותר מאשר ביקשה. ואז הוסיפה, קצת יותר בשקט, "במילא את כבר נבחרת."
ג'וליאט לא הגיבה להערה הזאת.
בזמן שקלרה הובילה אל תוך חנות שמלות בשם האישה היפה, הבזק אפור תפס את עיניה של ג'וליאט. זה היה המגן, שוב. הוא עמד במקומו והביט הישר בה. האנשים הקרובים אל המגן התחילו להבחין בהתנהגותו המוזרה, נועצים בו מבטים ואז מפנים אותם במהירות כאילו לא היה קיים. אבל הם ישכחו מזה במהרה. אחריהם לא עקבו כבר שבועיים.
"נו, מה קרה?" קולה חסר הסבלנות של קלרה גרם לה להפנות את מבטה. כשחזרה לחפש את המגן, הוא נעלם. ג'וליאט החזירה את תשומת לבה לקלרה ועקבה אחריה אל תוך החנות בלי לומר מילה.
קלרה מיד ניגשה למסך הקרוב ביותר ובחנה את השמלה המוצגת עליו. ובינתיים ג'וליאט הביטה סביבה, על עיצוב החנות. חלקים מהקירות כוסו בווילונות כבדים. הרצפה הורכבה מריבועים בצבעי ורוד ולבן, ותקרה בתכלת נתנה את הרושם שהחנות פתוחה לשמיים, מרווחות - רושם שלדעתה של ג'וליאט הרסו הווילונות עם צבעם הכהה מדי. הם גרמו לקירות לסגור עליהם.
ג'וליאט אהבה לעשות את זה יותר משאהבה לקנות בגדים. להסתובב בין החנויות, לבחון את דרכי העיצוב השונות ולבנות בראשה את החנות שתקים בעצמה יום אחד. התרגשות פעפעה בה - היום הזה הולך ומתקרב. העיצובים הססגוניים, הגישה השונה של כל מוכר והפריטים המוצגים לראווה - היא בחנה כל פרט, שופטת ומסננת להחלטות.
"ג'וליטי, מה את חושבת?"
קלרה החזירה אותה להווה. לצדה, ליד המסך, עמדה הולוגרמה שעטתה את פניה. הן נראו זהות - מלבד שמלת הערב שנעטפה סביב גוף ההולוגרמה. קלרה נעה והשנייה חיקתה אותה, עד ששתיהן נעצרו בתנוחה מוגזמת שהבליטה את השסע בחצאית.
ג'וליאט העיפה בשמלה מבט קצר. היא הייתה בצבע כחול כהה שנצץ עם כל תנועה, וכתפיותיה הדקות התחברו על העורף והותירו את גבה של ההולוגרמה חשוף. השמלה הייתה נאה, אך נעטפה על גופה הנמוך של קלרה בחוסר התאמה.
"תמשיכי לחפש," ג'וליאט ביטלה את השמלה בדרך הכי מתחשבת שיכלה לחשוב עליה. ובכל זאת, קלרה נשפה בעצבנות לפני שפנתה עמוק יותר אל תוך החנות, לא טורחת לכבות את ההולוגרמה. משאיבדה את דמותה של קלרה, תפסה את הקרובה ביותר - ג'וליאט.
ההולוגרמה החדשה שילבה את ידיה על חזית השמלה בעמידה נרגזת, ורק אז הבחינה ג'וליאט שהיא עושה זאת בעצמה. אבל בעוד פניה של ג'וליאט היו זעופות, פני ההולוגרמה לבשו חיוך חושף שיניים.
השמלה התאימה לגופה, אבל ג'וליאט לא חיבבה אותה. הנצנוץ, המחשוף והשסע - יותר מדי, ובו זמנית פחות מידי. לא היה לה ייחוד. ג'וליאט התקרבה למסך כדי לכבות את ההולוגרמה, וזו נעה איתה, נשארת במקומה אך מושיטה קדימה את ידה כמוה.
בצד השני של החנות, קלרה בחנה שמלה אחרת על ההולוגרמה שלה. ג'וליאט התחיה לחוש חנוקה. החנות לא הייתה מפוצצת, אך כמות נאה של לקוחות הסתובבו בין המסכים וההולוגרמות, ואפקט הווילונות לא עזר.
היא הגיעה לקלרה בכמה צעדים זריזים. "אני מחכה בחוץ," אמרה בקצרה ופנתה ממנה לפני שתספיק לענות.
באוויר הצח, הצליחה לנשום שוב. מסביב פסעו האנשים, בקבוצות שונות או עם עצמם, כל אחד במסע רכישה אחר. ג'וליאט רצתה לחזור לביתה. אבל היא לא יכולה לנטוש פה את קלרה.
היא הביטה בשמיים, הזועקים בכחול. בקרוב ליאן תסיים את לימודיה בביתם, ואוסקר ילווה אותה למרכז החינוך. אולי ג'וליאט יכולה לחכות להם, ואז לחזור הביתה עם אוסקר.
המגן אפור העיניים שוב הביט בה ממרחק מה. ג'וליאט תהתה מה יקרה אם פשוט תצעד ישר אליו ותשאל אותו מה הבעיה שלו. אבל היא מעולם לא שמעה מגן מדבר. מצד שני, היא גם מעולם לא ראתה מגן עוצר במקומו ונועץ במישהו עיניים.
חנות בהמשך הרחוב תפסה את עיניה, ולבה צף בחזה. חנות פרחים! לקלרה ייקח עוד זמן עד שתעבור לחנות הבאה. ג'וליאט פצחה בהליכה נרגשת לעבר החנות. בחזית, פרחים מצוירים בצפיפות יצרו את שמה - הפרח היומי. הדלתות נפתחו לקראתה.
הרצפה והתקרה שתיהן האירו בצבע ירוק, טבעי ומרגיע, שהתאים לתמונות הפרחים שהציגו המסכים על הקירות. החנות הייתה מלאה, אבל עיצובה הנעים מנע ממנה להרגיש צפופה. לאוויר היה ריח עז של עלי כותרת. על הדלפק הציג בעל החנות עציץ פרחים קטן, ולא רק האישה שרכשה את הפרח עמדה שם - רוב קהל החנות הצטופף סביב הדלפק, מרותק לצמחים הנאים.
ג'וליאט הייתה גבוהה, ולכן נעמדה על קצות אצבעותיה ונמתחה עד שהצליחה לראות. הפרחים על הדלפק היו סגולים כהים, עדינים, ובקושי נראו מעל לשפת האדנית הקטנה. מאחוריהם עמד מנהל החנות המבוגר, בבירור קרוב לפרישה. הבעתו, גופו - כל כולו הביע הנאה וגאווה ממה שמכר. כל קריאת התרשמות הרימה את גבו, זקפה את ראשו, כאילו העלימה קמטים מפניו.
זה הזכיר לג'וליאט את אמה, עם אהבתה המוגזמת לאותם צמחי נוי חינניים. זה יכל לשמח אותה כל כך לו ג'וליאט הייתה מביאה כמה הביתה. אבל היא בדיוק התנגדה לקנות שמלה למצעד היורש, ופרחים היו יקרים מאוד. קלרה לא תבין.
קלרה לא חייבת לדעת, אמר קול קטן בראשה. היא ניערה אותו החוצה ונאנחה כשהבועה שיצרה החנות הקסומה התנפצה והחזירה אותה למציאות. יכול להיות שקלרה כבר מחפשת אותה. היא שאפה את הריח לריאותיה פעם אחרונה, לפני שתעזוב.
האישה שרכשה את הפרחים הקטנים חלפה על פניה, נושאת את האדנית בין ידיה. ג'וליאט עקבה אחריה אל מחוץ לחנות. כל אדם שחלפה על פניו הפנה את מבטו והתענג כמה שניות על מראה הפרחים, לפני שהמשיך בחייו.
ג'וליאט נעצרה ונתנה לאישה להתרחק. לא הייתה לה כל סיבה לקנות - או לעצב - שמלה למצעד. הרי היא נבחרה בעבר, ולא יכולה להיבחר בשנית. חוץ מזה שהיא רצתה לתת לקלרה את הבמה. אבל מה אם יהיה משהו אחר, לא מצעד? משהו גדול יותר, שיוכל לתת לה הזדמנות לפגוש את יורש העצר בפעם השניה?
או אפילו... להיות נסיכה?
לבה החסיר פעימה והיא דחפה את המחשבה החוצה. זה הרגיש אסור. חלום של ילדה קטנה. ג'וליאט הייתה נערה, כמעט אישה - בקרוב תחגוג שמונה עשרה. והיה לה מסלול חיים מסודר - בעלת חנות. כל מה שנותר לה היה למצוא גבר, כדי שתוכל להקים בית ולהתחיל עם החנות שלה.
היא נאנחה. זה נשמע קל מכפי שזה היה. איפה תמצא גבר? אולי קלרה תוכל להכיר לה מישהו. חברתה התחננה לכך כבר שנים. הגיע הזמן לתת לה.
עורפה עקצץ. היא הפנתה את ראשה וכמעט קפצה במקום. משעקבה אחרי האישה בדעת מוסחת, לא הבחינה שנעצרה מטרים ספורים מהמגן.
אותן עיניים אפורות עדיין קדחו בה חורים. הפעם, ג'וליאט החזירה להן מבט. היא התקדמה צעד אחד, עוקבת אחרי המחשבה להתעמת איתו, ואז נעצרה, תוהה אם זה רעיון טוב.
לפתע, המגן התקדם אליה בשני צעדים זריזים. ג'וליאט קפאה, ו... זו הייתה בחורה! מרחוק, התקשתה להבחין בכך, אבל כשעמדו זו מול זו, ג'וליאט הבחינה בצווארה הדקיק, בעיקול חזה, מותניה וירכיה. היא לא נראתה שונה מכל מגן אחר - ראשה מגולח עד לקרקפת, בגדיה צמודים ושחורים מכף רגל ועד ראש, מכנסיה מוחזקות במקומם בעזרת חגורת כלים גדולה ומטרידה. גופה חזק, משורג שרירים אך למרות זאת דק ומהיר.
"מה את - " ג'וליאט פתחה, אך לפתע המגן דיברה.
"את..." ואז גם היא נעצרה. מבטה היה נוקב, אך היא נדמתה מהוססת. הן עמדו אחת מול השנייה בדממה, מבולבלות שתיהן. אם כי לג'וליאט לא היה מושג ממה המגן מבולבלת. היא האחת שיצרה את כל הסיטואציה ההזויה מלכתחילה!
"אהבת את הפרחים?"
"מה?" לג'וליאט לקח רגע להבין שזה באמת מה שהמגן שאלה. מה קשור...?
"הפרחים. קטנים, מכופפים, סגולים כהים. גבעול עבה, עלים קטנים."
קולה היה מחוספס, כאילו לא דיברה הרבה זמן. נמוך מדי בשביל אישה. ג'וליאט שוב הייתה צריכה לחזור על המילים שאמרה כמה פעמים בראשה. היא פירטה את מראה הפרחים כאילו בחנה אותם מקרוב במשך כמה דקות! ג'וליאט הייתה שם - זה לא קרה.
המגן המשיכה. "את אהבת אותם?"
אם היא אהבה את הפרחים...? "כן, ברור שאהבתי את הפרחים הארורים," ג'וליאט פלטה, כה מבולבלת ומופתעת מהשתלשלות האירועים שלא שמה לב לשפה. "אבל מה - מה את - מי...?"
המגן הנהנה. "כן, הם יפים," אמרה בקולה המשונה. ואז בבת אחת - "להתראות," והיא פנתה ועזבה כל כך מהר, שג'וליאט הבינה מה קרה רק כשכבר לא נראתה בשום מקום.
ההתקלות המשונה נותרה במחשבותיה גם כשהמשיכה בדרכה וניגשה לנערה הזועמת. התנצלותיה היו חפוזות, מוסחות דעת, מה שרק העצים את כעסה של קלרה. בהצגה הפגנתית, הפנתה לג'וליאט את גבה והתרחקה.
לקלרה היו קטעים כאלה. אבל הפעם, לשם שינוי, לג'וליאט לא התחשק ללכת אחריה, להתחנן לסליחתה.
היא הלכה אל לב השדרה והמתינה על ספסל בקרבת מרכז החינוך. משהו באוויר אמר לה שצופים בה, אבל היא לא ראתה את העיניים האפורות בשום מקום.
"בּוּ!"
ג'וליאט צווחה, לבה צונח אל נעליה. אוסקר הסיר מעליה את ידיו וצחק.
"לא מצחיק," גידפה ברוגז.
"מאוד מצחיק," אוסקר תיקן אותה. הוא עקף את הספסל, כעת נעמד מולה, ועזר לה להתרומם. "סליחה. לא יכולתי להתאפק."
"טוב, נו. זה באמת היה מצחיק."
הם עמדו זה מול זה, שני העתקים כמעט זהים של אותו אדם, גרסאות אחד של השני במינים שונים. שיער שניהם היה שחור וחלק. של ג'וליאט הגיע עד כתפיה, וגם של אוסקר לא היה הרבה מאחור. לשניהם היו עיניים גדולות בצבע כחול כהה, עמוק, מעל אף ארוך מדי שהתאים רק לצורת הפנים הארוכה מדי. שניהם היו גבוהים מאוד, אוסקר יותר. ג'וליאט לא סלחה לו על כך.
לידת תאומים לא הייתה נפוצה בממלכה, אבל לא חריגה עד כדי כך שיסתכלו עליהם בעין עקומה. מה שכן גרר את אותה עין עקומה אל עבר בית פלא היה דווקא ליאן. שלושה ילדים - זה היה העניין הנדיר. כל משפחה הולידה זוג ילדים, וזהו זה. אבל להם היו שלושה.
אב המשפחה, ג'סטין, היה עובד ארמון, וקיבל מענק על תרומה לממלכה. ג'וליאט לא ידעה מה הייתה התרומה או אפילו העבודה שלו, כיוון שכל עבודה בארמון הייתה מסווגת. אבל בסופו של דבר זה לא שינה - מה ששינה הייתה בקשתו לילד נוסף, שבאופן יוצא דובר אושרה.
ג'וליאט שמחה על כך, כמובן. ליאן הייתה כדור של שמחה והתרגשות שהפיץ אור בכל הבית. והנה בדיוק באותו הרגע היא הופיעה - כהרגלה, מקפצת מרגל לרגל, ומוקפת בילדים וילדות בגילה.
מעגל המעריצים נותר מאחור כשהיא ניגשה אליהם. "ג'ו - לי - טי!" היא צווחה, מחבקת את מותניה. לעומתם, ליאן הייתה נמוכה לגילה.
"לי - ני," השיבה לה ג'וליאט. "איך היה בלימודים היום?"
"קשה-ה-ה," ליאן גנחה. "אני צריכה לזכור לפחות הישג משמעותי אחד מכל דור מלוכה!"
אוסקר גיחך. "טוב, זה קל."
ליאן חבטה בו. "תשתוק," גערה. "להתראות."
היא שתלה נשיקה על לחייה של ג'וליאט - שנאלצה להתכופף כדי לאפשר לה - ואז דילגה לעבר הבניין של מרכז החינוך. לא עבר רגע וכבר חבורת הילדים הקיפה אותה שוב. לא נראה שהיא מתייחסת אליהם יותר מדי.
אוסקר שפשף את האיזור המוכה, והם פנו להתחיל את הדרך חזרה. "בכל מקרה," אמר, "איפה קלרה?"
אופס. ג'וליאט משכה בכתפיה, לא מביטה בו. "רוכשת משהו, נראה לי."
אוסקר נגע בזרועה. "את לא יכולה לעבוד עליי, ג'וליטי. מה קרה ביניכן?"
חום עלה בלחייה. "היא התעצבנה עליי," הודתה. "לא היה לי כוח לנחם אותה."
"למה, מה עשית לה הפעם?" אוסקר חייך בהתגרות.
"היא פשוט הייתה עצבנית עליי, ולא רציתי להסתובב איתה בשדרה..." פתאום היא נזכרה. "אה! יש לי משהו לספר לכם!"
גבותיו של אוסקר זינקו. "מה - "
"לא," ג'וליאט מיהרה לעצור אותו. "בבית."
הם כבר היו באיזור המגורים, והשורות המסודרות של המבנים הקיפו אותם. כל פעם שחצו צומת, ניתן היה לבחין במספרים מרוצפים בקרקע: 27/11. מקביל עשרים ושבע, אנך אחת עשרה. חצי הדרך כבר עברה.
המבנים היו מורכבים מארבעה בתי משפחה, משולבים זה בזה ליצירת מבנה מרובע אחד. כל כניסה פנתה לצד אחד, בזווית ישרה זו מזו. מעל כל דלת התנוסס שלט קטן עם שם המשפחה.
הכל בסדר מופתי. ג'וליאט לא חשבה שניתן היה ללכת לאיבוד בממלכה.
אנשים נוספים צעדו סביבם לכיוונים שנים, אם כי הרוב כמותם - עמוק יותר אל תוך איזור המגורים. מעל, גבוה יותר מהגגות, חלפו רחפות במהירות כה גבוהה שקשה היה להתמקד בהן. הן היו מיועדות לאנשים שגרו בהמשך, רחוק מספיק כדי להימנע מהצורך לעשות את דרכם ברגל.
ובין כל זה, היו המגנים. היום, באופן יוצא דופן, הם התבלטו לעיניה של ג'וליאט. לא רבים, אבל מספיק כדי שתוכל להבחין באחד או יותר בכל רגע נתון. מרחוק, נראו כולם כמו האחת שדיברה איתה - קירחים, לבושים בשחור, חמורי סבר. היו כאלה גדולים יותר, מגודלים של ממש, ואחרים דקים וקלי רגליים. אבל כולם בלי יוצא מן הכלל חלקו את אותם מאפיינים ברורים - חזקים ומהירים.
המגנים היו אותם אנשים מעטים שנכשלו במטרת החיים. התיאור היה מדכא, אך חייהם לא היו רעים, והם קיבלו הרבה נקודות זכות עקב תרומתם. אותה מטרה בסיסית בה נכשלו הייתה כמובן למצוא עבודה ובן זוג, ולהקים בית. כך האנשים משרתים את הממלכה; עובדים בה וממשיכים את קיומה, ומולידים ילדים שיעשו זאת אחריהם. פשוט. יעיל. מובן.
אבל היו אנשים שהגיעו לעשרים בלי להתחתן. אנשים שלא הצליחו לסיים את הכשרתם או שפשוט לא מצאו את הבן אדם המתאים. במקרה כזה הממלכה הייתה מגייסת אותם לשירותה, אל המגנים.
המגנים הקדישו את כל חייהם לשירות הממלכה. הם ויתרו על הזכות לבית, למשפחה ולחיים אישיים. במקום זאת הם שירתו במקומות שונים. חלק, כמו האחת שפגשה, הסתובבו ברחבי הממלכה ושמרו מפני התפרעויות כאלה ואחרות, דאגו שהכל יהיה כסדרו. שמם הרשמי היה עובדי רחוב. בנוסף היו עובדי מפעל, שעבדו במפעלי הייצור האדירים בקצה הממלכה, עובדי ציבור, ששירתו במרכזים שונים כגון חדרי האוכל הציבוריים, ועובדי שירות, ששירתו את משפחת המלוכה בארמון.
היה ניתן להצטרף למגנים מבחירה. ג'וליאט לא רצתה לעשות זאת, למרות ההטבות שקיבלו עקב תרומתם הקיצונית. היא לא הכירה אף אדם שרצה.
ולמרות זאת, הם היו לא מעטים, כשחשבה על כך.
"מה זה?"
קולו של אוסקר הקפיץ אותה והחזיר אותה למציאות. הם בדיוק עברו את מקביל ארבעים אחת, ופנו לעבר המבנה מימינם, לפני שיעברו את מקביל ארבעים ושתים. מעל הדלת הכריז שלט קטן בית פלא. ומתחת, מול הדלת...
"אלו... פרחים?" קולו של אוסקר שיקף את הרגשתה של ג'וליאט. היא הביטה בפה פעור באדנית הקטנה בעוד שניהם מתקרבים אליה.
הפרחים היו בצבע סגול כהה, קטנים וכפופים כל כך שבקושי התרוממו.
אוסקר הבחין בהבעתה. כמו תמיד, הוא ידע לקרוא אותה כספר פתוח. "זה בשבילך."
ג'וליאט לא הגיבה.
זווית פיו של אוסקר התרוממה. "ג'וליטי... אז זה מה שיש לך לספר? הכרת מיש - "
"זה לא קשור!" ג'וליאט האדימה בבת אחת. היא חטפה את האדנית ראשונה, מהדקת אותה לחזה, ופתחה את דלת הכניסה. "זו רק מתנה."
בית פלא קידם את פניהם עם קירות בצבע צהוב רענן. ספה רחבה לקחה את מרבית החלל, צג המשדרים דולק לפניה במרכז החדר - לחינם. אלנה פלא ישבה במרכז הספה הענקית, קטנה ומצומקת לעומתה, ושקועה בשינה עמוקה.
התאומים פסעו פנימה בצעדים זהירים. ג'וליאט הניחה את האדנית על השידה ואז הצטרפה לאוסקר על הספה, יושבים משני צידי אמם.
"אם?"
עיניה רפרפו ואז נפקחו. היא התמקדה בהם ושפתיה נמתחו לחיוך.
"ג'וליטי, אוסקי..."
"בוקר אור," אוסקר התלוצץ.
אלנה הביטה סביב. "נרדמתי בסלון," ספק שאלה ספק הכריזה. ג'וליאט אחזה בידה.
היא הייתה אישה עדינה. גופה רזה מדי, אצבעותיה רועדות מפעם לפעם. שיערה, בהיר עוד יותר משל ליאן, מיסגר את פניה הארוכות. ועיניה, גדולות וכחולות, תאמו את שלהם.
"או!" היא הבחינה באדנית. רוכנת קדימה, ידה לחצה את של ג'וליאט בהתרגשות. "זה...?"
"פרחים," אישרה ג'וליאט. היא לא יכלה שלא לחייך מההבעה על פני אמה. "בשבילך."
אלנה אחזה בהם ואספה אותם אל חיקה. עיניה נצצו כשבחנה את עלי הכותרת הקטנים.
"המשקיף הכפוף," היא גרגרה, מסופקת.
אוסקר תפס את מבטה של ג'וליאט מעל ראשה. גבתו רטטה מעט, שואלת את מה שלא שאל בקול רם. ממי קיבלת את זה?
בתשובה, ג'וליאט שלחה לו חיוך.
אלנה הביטה בעיניו של אוסקר, ואז בשל ג'וליאט. "תודה," קולה היה מלא רגש. "הם יפהפיים."
◇