היא שפשפה את זרועותיה הרועדות כשבחנה את גופו החשוף בדאגה.
"וואו, איזה קור, ג'יזס כרייסט", מלמלה לה במבטאה המעושה, ופלטה את מצבור האדים שמילא את חלל פיה היבש.
"תמיד קר לך את", הוא אמר בחצי חיוך, ותחב את הסיגריה השמנמנה לפיו הקטנטן. "את יותר גרועה מאמא שלי", הוא קרץ לה בעינו העצלה.
"דפקתי וודקה לפני שיצאתי", הוא סיפר בעודו מלהטט לו במצתו הזוהר, "תאמיני לי, שוט אחד ואת מסודרת לכל היציאה".
"אז מה?", הוא עיגל שפתיו והטביע העשן לראווה, "את באה למסיבת אוזניות ב-12?", תהה לו בנימת שכנועו המלוטשת. "גם לוסי תהיה שם", הוא נטל את כתר הניאון שלראשה, וענד על קרחתו המבריקה.
"איפה זה?", היא תהתה בקולה המתקומם, והשיבה לעצמה מיד את רכושה.
"בכיכר התחתית", הוא גירד את זיפי לחייו המחומצנים בהבעת ציפייה, "ליד הסאבוויי".
"ג'יזס", היא נפנפה את העשן הירקרק שהחל לחדור את אפה המסולד. "אני לא אוהבת את הלוקיישן הזה", אמרה בתחושת מחנק הולכת ומשתלטת, "אין שם טיפה של פאקינג אוויר".
"נו, אל תהיי לי קשה עכשיו", הוא הביט בעדשות עיניה הכחולות ונאנח. "מה הקשר קשה? זה שיטהול של מקום", היא מתחה את זרועותיה המטופחות בקול פיהוק מתמשך, "לייק, וורסט אבר".
"אחותי, המדינה שלך בת 100. מה את ככה כבדה?", הוא משך בשולי חצאיתה הקצרצרה, "יאללה, תתעוררי כבר, בואי, נצא לחגוג".
"מה אני אעשה? בקושי ישנתי אתמול", הנידה עפעפיה נמרצות כאשר התוודתה בפני ידידה הטוב: "רבתי עם דדי שלי".
"עוד פעם?", הוא הישיר בה את עיניו הביקורתיות בעודו מסיט את מבטו בהפגנת ייאוש מדומה: "מה עכשיו?"...
"אמר לי שאני פרזיטית", היא חשפה והצביעה על ראשה, "מה הוא קורא לי פרזיטית? לייק, וואט דה פאק? אם הוא וורקוהוליק, פריק של עבודה, זה אומר שגם אני צריכה להיות?"...
"למה את עוד גרה איתו בכלל? את כבר בת 30, תעברי לדירה משל עצמך. כסף הרי לא ממש חסר לך"...
"וואטאבר", היא אמרה, ונפנפה את דבריו בהינף ידה.
"תגיד, מי עוד פאקינג מעשן ככה? למה אין לך מאות' דיוויס... יו-נואו, התקן- פה?"...
"עזבי אותי מהשטויות האלה"...
"מה זה? יורד גשם? ברד?", הוא הצביע לעברם של הפתיתים הלבנים, שהחלו לדעוך לאיטם מן השמיים. "פרובבלי איזה סטופיד בוי מרסס ספריי שלג או וואטאבר"...
"אין אף אחד בבניין", הוא הביט מעלה ואמר.
לפתע, נחת פתית השלג המשונה על ראשו המפודח.
"איה!", נזעק ידידה הטוב בכאב. ידו חשפה צריבה מטרידה ומשונה.
"תראי, זה בכל מקום!", קרא בפרץ של חרדה. "אנחנו חייבים למצוא מחסה, עכשיו!"...
כך, ברגע אחד, היו כל העוברים והשבים למוכי שחין. פתיתי השלג המסתוריים חרכו את עורם, ודם החל לזלוג מגופם המצולק.