אלי
״די נו, תסתמי!״ ג׳יין חבטה בזרועי בהתרגשות תיאטרלית. היא אף פעם לא שמעה אותי מדברת ככה בפתיחות, ובטח שלא בנושא הזה. מבחינתה אני הבתולה מריה, נזירה שלעולם לא תיתן את הגוף שלה לגבר. אבל תיאו לא היה עוד סתם גבר.
״אמורים להרגיש ככה? את הדקירות האלו בבטן?״ שאלתי, מתחממת מכוס הקפה שלי.
״אלי, קוראים לזה חרמנות. ברוכה הבאה לשנות העשרים בחייך.״ ג׳יין נעצרה במקומה, חוסמת את גופי מלהיכנס למעבר החצייה. המוח שלי לא היה מחובר למציאות, הרגשתי עדיין מרחפת.
״איך מפסיקים את זה?״ שאלתי מתבוננת בה.
״איך לומר את זה בעדינות?״ כיווצה את עיניה בציניות, ״שוכבים?״
״את אומרת את זה כאילו זה דבר קל.״ חצינו את הכביש כשהרמזור התחלף.
״את זאת שהופכת את זה לקשה,״ סובבה את כתפי אליה, ״את נמשכת אליו?״
״נו באמת,״ נאנחתי, ״ברור שכן.״
״אז פשוט תזרמי עם הרגע. אתם כבר לא ילדים שצריכים לחכות אחרי זמן מסוים בשביל להכיר. את הכנסת אותו אלייך הביתה, אני חושבת שזה אומר מספיק.״
להכניס גבר לתוך הבית שלי היה דבר שלא דמיינתי שאעשה. וכשזה קרה, זה לא הרגיש לי זר. זה הרגיש אמיתי ונכון. אולי זאת תהיה אותה התחושה אם נשכב? היו לי יותר מידי מחשבות בראש לשעה כל כך מוקדמת בבוקר.
״לא יודעת, אולי אני סתם חושבת יותר מידי.״
״מה חדש?״ צבטה את לחיי האדומות מהקור, ״כבר יש לכם תוכניות למחר?״
הידקתי את הצעיף שלי סביב צווארי שהרגשתי שעומד לנשור מרוב הקור שחדר אליי, ״מה יש מחר?״
״את אמיתית? את בת 23 אולי?״
בהבזק פתאומי של הברקים מעלינו, קלטתי שמחר יום ההולדת שלי. מי היה מאמין שאני אשכח אפילו את זה?
״אני לא מאמינה, זה ברח לי לגמרי מהראש!״
״טוב, אני חייבת ללכת.״ ג׳יין הרימה את הטלפון שלה כשהבוסית שלה חייגה אליה במפתיע, ״תתאפסי, ומהר! שמעת אותי?״
אני לא יודעת אם תיאו זכר, כי אני אף פעם לא ציינתי את התאריך, אבל הוא ביקש ממני להיות מוכנה בשבע בערב. זה לא היה נראה מחשיד, כמעט כל יום הוא מכריח אותי לצאת לאכול בחוץ.
נכנסתי למשרד, להתחיל עוד יום של עשייה תחת המחשבות. יום העבודה הלך כמו בכל יום. המון ניירת למיין, לענות על מיילים, ולסדר לאדוארד את לוח הזמנים שלו.
כל המשרד כבר היה ריק, וזאת הייתה התזכורת שלי להסתכל בשעון. נשארתי עד עכשיו בשביל לסיים את המשימות שלי, אבל הדבר האחרון שאני חושבת עליו הוא להתלונן.
הבאתי איתי שמלת סריג שחורה, ונשארתי עם המגף השחור שבאתי איתו לעבודה.
תיאו לקח אותנו לאחת המסעדות שבבעלותו בעיר, מסעדת שבחיי לא דמיינתי אפילו לדרוך בשער הכניסה שלה.
״מה זה?״ שאלתי בפה מלא בפסטת ערמונים, שגרמה לבלוטות הרוק שלי להשאיר את הטעם הזה בפה גם הרבה אחר כך.
״לא, אל תפתחי עכשיו.״ ציווה תיאו, סוגר בחזרה את מכסה הקופסה שהרמתי למחצה.
״זאת פצצה?״ הורדתי את סנטרי, סורקת את הקופסה.
״רק התחתונים שהשארת אצלי.״ ודחף לפיו עוד חתיכת סטייק.
הרמתי את עיניי אליו, כשהפסטה שצברתי בצד הלחי נתקעה לי בגרון בבליעתה.
״סתם, מה את כל כך כבדה?״ רעם בצחקוק, קורץ לי בעינו.
״אתה יודע שאני שונאת הפתעות.״ הנחתי את הקופסה ליד מיץ התפוזים שלי.
״בדיוק בגלל זה.״
גלגלתי את עיניי תוך כדי גיחוך מיואש, כשהעיניים של תיאו סורקות אותי דרך כוס הזכוכית בפיו. המשכנו לאכול עד שהרגשתי את הקיבה שלי עומדת להתפוצץ. מאז שאני ותיאו יוצאים לא היה יום אחד שהלכתי לישון רעבה. כאילו הוא עושה את זה בכוונה כשהוא קובע לנו ארוחות בשעה כל כך מאוחרת בערב.
״תיאו? תיאו קרוז?״ קול גבוה נשמע מאחוריי. בחורה ארוכה וצרה על שמלת עור שחורה התקרבה אל השולחן שלנו. הבושם החריף שלה העפיל על הארומה של המזון שלנו.
״ג׳ניפר? מה את עושה כאן?״ תיאו הניח את המזלג שלו בחזרה לקצה הצלחת, גורר את כיסאו אחורה.
״אני לא מאמינה שאני רואה אותך!״ היא ממש הצטיינה בלהתעלם מהקיום שלי, ושלחה את עצמה לשתי נשיקות על הלחי שלו, כשהחזה שלה נשפך מתחת לעיניו.
״תכירי,״ תיאו כחכח בגרונו כשעיניו הצטלבו בשלי, המבט שלי היה מאיים מידי בשביל להתעלם ממנו, ״זאת אלי.״
״היי אני ג׳ניפר,״ שלחה אליי את ידה הדקיקה, ״חברת ילדות של תיאו.״
זייפתי חיוך כשאני מושיטה את ידי בנימוס, מנסה לתפוס כל פלירטוט שהיא תעז לעשות בפניי.
״הייתי חייבת לבדוק אם ראיתי היטב, וצדקתי. זה באמת אתה!״ הטיחה את כף ידה על כתפו, לא גורמת לו להיות מובך באופן מאוד לא מפתיע.
״את פה לבד?״
״עם הבן זוג שלי, אלכסיי.״ היא הצביעה לשולחן בקצה השני של המסעדה. הוא היה נראה כמו האבא המאוד מבוגר שלה. שיער מאפיר וכרס שגרמה לשולחן להיות רחוק מהישג ידו אל הצלחת.
״טוב לראות אותך.״ היא התכופפה שוב לנשיקת שלום.
״גם אותך.״
הרמתי את עיניי אליה בעודה מתרחקת חזרה אל השולחן שלה, והמשכתי לצפות בה דרך המראה מעל הראש של תיאו.
״חברת ילדות?״ הרמתי את כוס השתייה שלי, מחפשת תשובות בפרצוף הלא מוטרד שלו.
״מפתיע, הא?״ גיחך, במה שאני לא מצאתי משעשע בכלל ״למדנו יחד בתיכון, כשאת עדיין לא ידעת להגיד אבא.״
זה אמור להצחיק אותי? לגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי?
״מאוד מפתיע...״ נעלתי את לסתי, והעברתי את הלשון מאחוריי השיניים שלי.
״מה?״ שאל מיתמם.
״שום דבר.״
״את מקנאה?״ אותו חיוך מתנשא ומעצבן פרח על לחייו שוב.
״בשפתיים המלאכותיות שלה או באיפור המוגזם?״
״דווקא זה יפה לך, אני אוהב את זה.״
״אני לא מקנאה!״ הטחתי את הכוס שלי חזרה לשולחן.
בחיים שלי לא חשתי קנאה, ובטח שלא לגבר. בביטחון מופרז למידי, חשבתי שאני עומדת באתגר הזה יפה בתור בת הזוג של תיאו. כשהיינו הולכים יד ביד ברחוב, המבטים של הנשים שחלפו על פנינו לא הפריעו לי. כששמעתי אותו מדבר בטלפון עם העובדות שלו, גם לא היה לי אכפת. אבל כנראה שעד עכשיו לא אותגרתי מספיק. המבט הערמומי שלה הספיק לי בשביל להכיר במה שאני מרגישה כרגע כקנאה צרופה.
״אני יודע מה ירגיע אותך.״ הוא נעמד מולי כשהוא סוגר את כפתור הז׳קט המחויט שלו, ומושיט את ידו קדימה אליי.
״לאן?״ הרמתי את עיניי.
״קומי ותראי.״
בהיסוס מיואש, זרקתי את המפית שעל ברכיי על הצלחת שלי, וקמתי לאחוז בידו.
הוא תפס במותניי כשהוא מוביל אותי החוצה, בעיניים עצומות לגמרי מכף ידו שהסתירה מחצית מפניי.
״תיאו, אני נחנקת!״ נהמתי תחת אצבעותיו, שחסמו את דרכי הנשימה שלי. הוא סובב אותי במקומי, כשאני עדיין לא יודעת לאיזה כיוון אני מועדת. ״אתה מוכן להסביר לי מה אתה עושה?״ הוא הוריד את ידו ממני לבסוף.
״תפתחי,״ סימן לי עם עיניו אל הקופסה.
״אבל מ-״
״תפתחי אמרתי,״ קטע את שאלתי בטון הרוטן שלו.
״מפתחות?״ הרמתי את מחזיק המפתחות הוורוד שהיה שם, מכווצת את גבותיי בתמיהה. הוא אחז במותניי שוב וסובב אותי אל הכביש.
ג׳יפ לבן ובוהק חנה מולי, כשפפיון וורוד עטף את כולו לרוחבו.
״את אולי שכחת, אני לא״ לחש באוזני קלות. הוא קנה לי רכב. המטורף הזה, קנה לי רכב יוקרה ליום הולדת שאני בכלל שכחתי ממנה. ״יום הולדת שמח״
אני עדיין עמדתי במקומי, מסרבת לעכל את מה שרק קרה. אני אפילו לא נוסעת במוניות, אז מן הסתם שהחלום על לרכוש אוטו לא היה אפילו ברשימת המשאלות שלי.
״אני...אני לא יודעת מה להגיד.״ פלטתי לבסוף, עושה צעד אחד קדימה. ״תיאו, זה מטורף.״
״את לא אוהבת את זה?״ התקדם גם הוא, עומד לצדי כששנינו בוהים בצבע הלבן.
לא ידעתי מה להרגיש. המחווה שלו גרמה לי להתרגש יותר מהרכב עצמו, במיוחד כשחשבתי שהיום הולדת שלי לא הולכת לעניין אותו. מצד שני, בכל כך הרבה כסף, החיים שלי יכולים להשתנות מהקצה אל הקצה. הסכום הכי גבוה שמישהו אי פעם הוציא על מתנה עבורי, זה האופניים שההורים שלי קנו לי ליום הולדת 16. לא רציתי לאכזב אותו. הוא היה נראה כל כך נלהב עבורי.
אבל אני פשוט לא יכולה לשמוח מזה. אנחנו סופרים פרוסות לחם כדי שיישאר ליום למחרת, בזמן שאני אסע על רכב בעשרות אלפי דולרים. זה לא יכול לקרות מבחינתי.
״אלי?״ קימט את מצחו.
״אני מצטערת, אני לא יכולה.״ החזרתי לידו את הקופסה הקטנה. הוא הטה את סנטרו כלפי מטה, כשהוא בוהה בכפות ידיי מחזיקות את שלו. ״אין לי מילים בשביל להודות לך, זה יותר ממה שאי פעם יכולתי לדמיין-״
״אז מה הבעיה?״
״איך אני יכולה לנסוע על דבר כזה, כשאימא שלי עדיין משותקת? כשאבא שלי עדיין בדיכאון וללא עבודה?״ שברתי ראשונה את קשר העין.
״זה פשוט מרגיש לי לא בסדר, אני עוד לא הצלתי את המשפחה שלי.״
האגודל שלו הונח על סנטרי, מרים אותו כלפי מעלה עד כדי כך שצווארי התעקם לחלוטין.
״את חושבת שלא הספקתי להבין מי את?״ חיוך מזערי פרח ממנו.
״מה?״
הוא ליטף את לחיי בעדינות, ״את לא הסכמת לי לעזור בלחיצת כפתור קטנה, אז עכשיו הרכב הזה על שמך.״
״תיאו, על מה אתה מדבר?״
״תמכרי את הרכב, אלי.״
הזזתי את ראשי לאחור, ״אתה קנית לי רכב כדי שאמכור אותו?״
״הייתי שמח גם אם היית מסכימה לקבל אותו, אבל ידעתי שזה לא מה שיקרה. זה שלך עכשיו, תעשי איתו מה שאת רוצה.״ והשיב לידי שוב את המפתחות.
הסתובבתי חזרה אל הרכב, כשאני מתהלכת סביבו בעיניים מבריקות מדמעות. הוא היה נקי, מכוסה בטיפות גשם קטנות שהיו נראות כמו יהלומים על החלונות.
לא ידעתי אם כל הסיטואציה הזאת טובה או רעה. כמו כל דבר שאני בודקת לפני שאני מגיבה, שחור או לבן.
לא לקבל צדקה, אלא לעבוד קשה. אבל לא חשבתי על תרחיש בו מדובר במתנה. מתנה שהיא כולה שלי. שאני מחליטה מה לעשות איתה.
״אני יודע מה זה להציל משפחה, הייתי שם.״ הצעדים שלו נשמעו מאחוריי, ״את היית שם. ראית למה אני מסוגל.״
״זה עדיין הכסף שלך, תיאו. הרבה מאוד ממנו.״
״תעשי לי טובה.״ כיווץ את לחייו.
רציתי להתנגד, למרוד. כמו שאני רגילה. זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות במצבים כאלה. לא קיבלתי דברים מעולם בשביל לסרב עבורם, במיוחד לא מתנה כזאת. הכסף הזה יכול להפוך את החיים שלי במאה שמונים מעלות. לא רק שאני אצליח לכסות את החוב על הבית, אני אוכל להמשיך את סדרת הטיפולים של אימא. אבא יחזור לעבוד. המשפחה שלי תחזור לתפקד, תחזור לחיות.
״אני לא יודעת מה להגיד...״
״נשיקה תספיק.״ הרים את גבתו. גררתי את עיניי מהחזה שלו אל עיניו החומות, ששעבדו אותי כל פעם. דחפתי את קצות אצבעותיי, וקשרתי את ידיי סביבו. חיבקתי אותו, נשמתי אותו.
הזזתי את ראשי מהכתף שלו למרכז, מצמידה את המצח שלי לשלו ומקרבת את שפתיי. הנשיקה הייתה עדינה, של הכרת תודה. זזתי עם שפתיי לקצותיו, ואז ללחייו.
חשבתי שדמיינתי אבל זה היה סומק בלחיים שלו שעלה פתאום מתחת לנשיקות שלי. הרחקתי את מבטי אחורה, סורקת את פניו שוב.
״מרגיש לי שיש לך עוד משהו להגיד לי.״ אמר משפשף את קצה האף שלי.
הוא כבר הספיק לקרוא אותי ולהבין כל מה שאני משדרת. יש רגשות שאי אפשר להתכחש אליהם. על האהבה שלי אליו, שום דבר לא יכל לערער. לא כסף, לא מעמד, שום דבר.
״אני אוהבת אותך״
מבטו התחלף כשדמעה קטנה זלגה מקצה העין שלי, נוזלת לאורך כל הלחי. הוא ניקה אותה עם האגודל שלו, עוצר על השפתיים שלי, ומקרב את סנטרי שוב אליו. היד שלו התהדקה מאחורי הראש שלי, כשהשפתיים שלנו נפגשו שוב.
״את הכל לקחתי בחשבון בשביל להחזיר את רובין וזואי,״ הוא הרחיק את ראשו, ״חוץ ממך.״
לא משנה מה ציפיתי ממנו להגיב - זה לא היה זה. זה היה הכי קרוב שלו בשביל להגיד עבורי את שלושת המילים הפשוטות. אני יודעת שהוא אוהב אותי, אחרת לא הייתי כאן עכשיו. הוא דואג לי, מגונן עליי, נמשך אליי. אבל לפעמים רק לשמוע אותו אומר את המילים האלו, זה יכול להפוך את הידיעה ליותר אמינה. תיאו לא היה כזה, הוא חשב שהדרך היחידה לגרום לי להיות בטוחה באהבה שלו היא במעשים שלו כלפיי.
אבל אני לא רוצה שסיפור האהבה שלנו ייגמר ככה. אם אני לא אצליח לגרום לו להוריד את החומה הזאת, מישהי אחרת תצליח. ולגבי זה אני בטוחה - כל עוד זה תלוי בי, אף אחת בעולם לא תחליף את המקום שלי.