**נטליה**
אני סופרת את השניות שעוברות מהרגע שנשארתי לבד בתא הקר הזה ומנסה שלא להשתגע.
מה עשיתי לו? למה הוא כל כך רע אליי? ניקה. הוא פאקינג נתן לי שם. שיזדיין אני לא החיית המחמד הקטנה שלו. כל דקה שאני מעבירה פה מכניסה לי רצון לנקום בו.
הוא אפילו בקושי התייחס אליי. הוא לא יודע עליי שום דבר. רק נתן לי לפחד ממנו.
אני עייפה מהעמידה הממושכת על קצות אצבעותיי. אני עדיין כבולה כשפניי אל הקיר. הוא פשוט השאיר אותי ככה והלך.
כמה אכזרי אפשר להיות? אף פעם לא התייחסו אליי ככה. אף פעם לא נתתי סיבה.
כולם אוהבים אותי. אני לא מנסה לעשות רע לאף אחד. אני אוהבת אנשים, אני אוהבת את העולם, החלום שלי הוא להכיר עוד ועוד תרבויות. אבל עכשיו גיליתי זן חדש של רגש. אני מרגישה מושפלת.
הידיים שלי כואבות מהקשירה שלהן ואני שומעת את הבטן שלי מקרקרת ועוד רגע אוכלת את עצמה מרוב רעב. אני מותשת.
אין לי מושג מה השעה בכלל, אין חלון כאן למטה כדי שאוכל לראות דרכו אם יש יום או לילה. אני רעבה מאוד וצמאה למים. הגרון שלי יבש. אני מותשת פיזית ונפשית.
נפשית אני התמוטטתי. לדמיין שאני בלי המשפחה שלי. לבד בעולם.
אני בוחרת בהכחשה. כל עוד לא ראיתי שהרצח קרה מול עיניי אני לא מאמינה לאף אחד. כל אחד יכול לבוא ולשקר לי שהם מתו. אז מה? אני לא מאמינה. אי אפשר לסמוך על אנשים. במיוחד לא על מאפיונרים.
גדלתי כל חיי בעולם הזה, זה לא זר לי. אני יודעת איך זה עובד. אנשים נהרגים. אנשים משלמים מחיר.
אף פעם לא הייתי צריכה לחוות את הצד הזה כי אני אישה. מבחינת אבא שלי אני מישהי שהוא צריך לחתן ולבנות בריתות. זהו.
כלי משחק.
~
עברו כמה שעות טובות. אני לא החזקתי מעמד בספירה. הפסקתי עם זה איפשהו אחרי חצי שעה שבמהלכה ספרתי כל רגע ורגע בראש. היו לי רגעים שנרדמתי וקמתי. אני לא זוכרת כמה זמן ישנתי אם בכלל. אני רועדת מהקור ואני מרגישה חולה. אני רואה מטושטש בעיניי והרגליים שלי קורסות. אם לא הכבלים שקושרים אותי אל הקיר, כבר הייתי נופלת מזמן. אני לא מצליחה לחשוב צלול בגלל שהראש שלי הפך למצב הישרדותי. אני צריכה מים.
לא שתיתי ולא אכלתי יותר מדי זמן. אני נמצאת כאן יותר מ24 שעות. הרבה יותר.
״התגעגעת אליי?״ אני זזה בבהלה ושומעת את צעדיו של קאי מאחוריי. לא שמתי לב שהוא נכנס לתא שלי. הוא היה צריך ללכת במסדרון, לפתוח את המנעול, לסגור אחריו את הדלת.
אני מריצה את המעשים שלו בראשי.
״את עדיין מנסה להתמרד?״ הוא תופס בצווארי בכוח ואני נחנקת, אין לי אוויר. אני מוציאה קולות לא אנושיים מפי והוא משחרר אותי. אני משתעלת ומנסה להסדיר את הנשימה.
״אני- -״
״את מה?״ הוא עומד ממש קרוב אליי ואני מריחה את הבושם הגברי שלו. ריח של יער.
״אני צריכה מים בבקשה״ אני אומרת בקול חלש. אני מדמיינת שתייה בראשי וזה עושה לי עוד יותר רע. הבטן שלי כבר הפסיקה לקרקר. אני עברתי את השלב של זה. אני מרגישה את הריקנות וזה כואב לי פיזית.
״אדוני״ הוא נוהם באוזני.
״סליחה?״ אני לא מבינה למה הוא מתכוון. ביקשתי מים.
״את תפני אליי בתואר אדוני״ הוא אומר בקול חד. הגעתי למצב שאני לא חושבת על שום דבר. אני רוצה להשתחרר מהכבלים ולקרוס על הרצפה.
״אני יכולה בבקשה מים אדוני?״ אני שואלת בטון מושפל ואני מרגישה שהוא מתרחק ממני. יש רעש של שקית מאחורה והוא מתקרב אליי שוב.
״יש לך מזל שהבאתי איתי בקבוק מים למקרה שתהיי צייתנית הפעם״ הוא מקרב את הבקבוק אל פי ואני לוגמת במהירות. מרגישה בגן עדן. שופכת על עצמי מים ועל הרצפה תוך כדי בגלל שאין לי ידיים חופשיות להחזיק את הבקבוק אז אני תלויה בו. אחרי כמה שניות הוא מרחיק ממני את הבקבוק וזורק אותו על הרצפה.
״לא יותר מדי... כדי שלא תתרגלי לזה. נכון ניקה?״ הוא מחכה לתגובה ממני ואני כועסת. הגוף שלי גועש בעצבים. הוא נתן לי מים ופשוט הרחיק אותם ממני אחרי שניה. אני כל כך שונא- ״אני אתחיל לחשוב שאת ממשיכה למרוד בי ניקה, את מתנגדת להגיב לשם החדש שלך?״ הוא מושך מעט בשיערי ואני מוציאה קול כואב. ״את תישארי קשורה עד שתעני לי״ הוא נוהם עליי ואני רועדת יותר. לא רק מהקור. גם מהפחד.
״לא - אדוני״ אני פולטת בכעס מהול בחולשה. הקול שלי רועד. מגמגם. אני חייבת לצאת מהתא הזה.
״לא מה?״
״אני לא מתנגדת לך״ הוא שותק ואני מפחדת שהוא יילך וישאיר אותי ככה. ״בבקשה תשחרר אותי מהקשירה אדוני, זה כואב לי בכל הגוף״ אני אומרת בשקט ומקווה שהוא יראה מעט טוב לב ויעזור לי.
״כנראה שזה יוצא לך טוב שאני לא רוצה אותך מתה... עדיין״ הוא זז סביבי ומשחרר אחת מידיי מהקיר. כשהוא משחרר את היד השנייה אני כבר לא תלויה בשום דבר ואני מתמוטטת על הרצפה. אני מרגישה את הראש שלי מסתובב ושומעת את הצעדים שלו מתרחקים ממני.
״אני לא קונה את ההצגות שלך ואני לא אהיה נחמד איתך. לא מגיע לך שום דבר מזה. אני נותן לך שתי דקות לקום על עצמך ולבוא אחריי אל המסדרון״ הוא אומר ויוצא מהתא.
הצגות? אני מרגישה מתה ואני עושה הצגות? אלוהים. כמה חסר לב הוא יכול להיות.
תסמן אותי שלך
By writesbooks8
**נטליה** אני הבת של הבוגד. חלק מהמאפיה האיטלקית. אבי הלך כנגד החוקים והרגו אותו אל מול עיניי. בתור עונש נמסר... More