"איך את מדברת?!" אימא שלי הרימה את קולה וטרקה את הדלת מאחוריה. הרמתי את ראשי וסובבתי את פלג גופי העליון לכיוונה כשזרוע אחת שלי על המשענת של הכיסא בעוד שהשנייה מחזיקה בצד הכיסא.
"אני לא חינכתי אותך לדבר ככה!" היא המשיכה לנזוף.
"אני אמרתי לך ג'וליה." הארי אמר בטון העמוק, במבטא הבריטי והקול המחוספס המעצבן שלו. בחדות הסתכלתי עליו.
"תפסיק לקרוא לה ג'וליה!" צעקתי ונעמדתי. "היא הבוסית שלך!"
"הולי." אימי קראה לי. מבטו של הארי היה אדיש נראה שבכלל לא היה לו אכפת. זה הרגיז אותי. "לא! אל תגידי לי הולי!" צעקתי והמשכתי להסתכל על הארי בכעס, הוא כיווץ את גבותיו בכעס.
"היא הבוסית שלך ואתה תקרא לה בשם הרשמי שלה, ברור?!"
"בטח." הוא אמר. מאלץ חיוך. נהמתי בכעס וגלגלתי את עיניי, מסתובבת לאימא שלי. "אוקי אז שמעת אותי מתכוונת לקלל או מה שזה לא יהיה. מה את רוצה לעשות? להעניש אותי? להוסיף לי עוד חודש לבוא לכאן? מה?" הרמתי את קולי. היא לא ענתה והידקה את הלסת שלה בכעס.
"הם מחכים לי בחדר, ננהל את השיחה הזו אחר כך." היא אמרה אבל אני טלטלתי את ראשי וצחקתי ללא הומור, מתקדמת ופותחת את הדלת. "לאן את הולכת?!" היא קראה.
"מסתובבת בבניין!" צעקתי והזמנתי את המעלית. אימא שלי עמדה ליד דלת משרדו של הארי והוא הופיע מאחוריה. אני נכנסתי למעלית כשהגיעה ושלחתי לשניהם מבט מלא בכעס לפני שהמעלית נסגרה ואני לחצתי על איזו קומה.
המעלית נפתחה בקומה השמונה עשר, יצאתי בכעס והפקידה הסתכלה עליי בבלבול. התקדמתי אלייה ואילצתי חיוך. "אני הבת של ג'וליה פיטרסון." הצגתי את עצמי והושטתי את ידי. היא פערה את עיניה, נראתה מופתעת אבל אז חייכה חיוך רחב שלא יכולתי יותר לאלץ את שלי וחייכתי בגללה.
"נעים להכיר אותך. אני אנני." היא אמרה בהתרגשות. "את מחפשת את אימא שלך?" היא שאלה. הנדתי בראשי.
"לא. פשוט אחד העובדים עיצבן אותי אז הייתי חייבת להירגע ויצא שלחצתי על הקומה הזו." הסברתי והיא הנהנה בהבנה. "את רוצה לשבת איתי?" היא שאלה. הנהנתי וחייכתי.
"בואי מותק." היא אמרה וטפחה על הכיסא שהיה לידה. עקפתי את הדלפק ונכנסתי פנימה. מתיישבת לידה. היא נראת בסביבות גיל השלושים וחמש בערך. שיערה שחור והיא נראת טוב יחסית לגילה, למרות שהגיל שלה עדיין צעיר אני חושבת. צבע עיניה כחולות בוהקות, כאלה שאפשר להסתכל עליהן שעות.
כשלא היה לה מה לעשות דיברנו וסיפרתי לה על עצמי. היא סיפרה לי גם על עצמה, על הבעל, המשפחה, העבודה... היא בהחלט מרוצה מהעבודה שלה ולא הרבה אנשים כאלה. היא נראת טיפוס חייכני ושמח. אני אוהבת אנשים כאלה.
"את מעשנת?" שאלתי אותה כשהרגשתי שהחשק שלי לסיגריה הולך וגובר. היא הנידה בראשה. "אני לא נוגעת בזבל הזה." היא ענתה. "הו." היה כל מה שאמרתי, הנהנתי.
"את מעשנת?" היא שאלה ואני הנהנתי במבוכה. היא חייכה חצי חיוך שהיה מעט מאוכזב... אני מניחה. "אני מציעה לך להפסיק עם זה. את צעירה וזה יכול לפגוע בבריאות שלך." אמרה. משכתי בכתפיי.
"היי אנני, אני יוצא להפסקה שלי." בחור גבוה, שיער שחור אמר בעוד הוא מתקדם אל הדלפק. הוא נשען עליו. "ומי את?" הוא שאל אותי בחיוך בעוד שאנני מקלידה משהו במחשב.
אנני הרימה את מבטה וענתה עוד לפני שהספקתי, "זאת הולי. הבת של גברת פיטרסון." אנני אמרה בחיוך משועשע. הבחור פער את עיניו והזדקף. "באמת?" שאל ואני הנהנתי וצחקתי.
"נעים להכיר אותך, אני זאין." הוא אמר והושיט את ידו ללחיצה. הושטתי את ידי ולחצתי אותה בחיוך. "בסדר זאין, רשמתי שהתחלת את ההפסקה." אנני אמרה לו והוא הנהן.
"הולי, את רוצה לבוא איתי?" שאל ואני פערתי את עיניי והסתכלתי על אנני. היא הסתכלה עלי וחייכה חיוך קטן לפני שהחזירה את מבטה לזאין שמחכה לתשובה. הוא בהחלט נראה טוב והחליפה שלובש לגמרי הולמת אותו, אפילו שאני לא רואה את כל גופו אני מניחה שהחליפה בהחלט נראת טוב עליו.
שערו מסודר כלפי מעלה כבלורית. הוא עובד אצל אימא שלי בחברה, הוא לא יכול להיות מזיק או משהו כזה... הנהנתי בחיוך. "בשמחה." אמרתי.
"ביי אנני. אני אבוא שוב." אמרתי לה בחיוך לפני שעקפתי את הדלפק.
"ביי הולי, נעים להכיר אותך." היא אמרה לפני שחזרה לעבודתה. אני וזאין נכנסנו אל המעלית.
"אז הולי, בת כמה את?" הוא שאל לאחר שהמעלית נסגרה.
"עוד מעט שמונה עשרה." עניתי בחיוך.
"הו באמת?" שאל, "מתי היום הולדת שלך?"
"בשמיני לינואר." עניתי, המעלית נפתחה בחניון ואני הלכתי בעקבותיו.
"זה ממש קרוב." אמר, "עוד חודשיים ומשהו אם אני לא טועה."
הנהנתי בחיוך. האמת, בכלל לא התביישתי ממנו, הוא שידר לי מין נוחות כזו שאני לגמרי לא יכולה להסביר במילים. הוא נראה בחור נחמד. אני בהחלט רוצה להיות ידידה שלו. "בן כמה אתה?" שאלתי.
"עשרים ואחת." ענה, הגענו אל הרכב שלו והבנתי את זה בגלל שהוא פתח אותו מהשלט הרחוק כך שהיה צפצוף והאורות הבהבו לכמה שניות. הוא פתח את דלת מושב הנהג בעוד שאני את הדלת של המושב ליד הנהג. נכנסתי פנימה וככה גם הוא.
הוא יצא מהחניון וכשהגענו אל הרמזור הראשון הוא פתח את החלון לידו ואז הוציא חפיסת סיגריות. "אני יכולה גם אחת?" שאלתי אותו.
"את מעשנת?" הוא נראה מופתע ואני הנהנתי וגיחכתי. הוא משך בכתפיו והוציא סיגריה אחת מהחפיסה. הוא החזיר את החפיסה לכיס והוציא מצית מהכיס השני. הוא הדליק לי קודם ואז לעצמו. מיקמתי את הסיגריה בין שפתיי ושאפתי ממנה. הורדתי את משקפי השמש חזרה אל עיניי.
"את מעשנת ווינסטון?" הוא שאל ואני הנדתי בראשי.
"אני מעשנת מרלבורו בדרך כלל אבל אני תמיד יכולה לנסות משהו חדש." אמרתי בחיוך. ווינסטון זה השם של הסיגריה שאנחנו מעשנים. הוא פתח את החלון שבצד שלי.
הוא חייך וחזר להביט לכיוון הכביש לאחר שהרמזור התחלף לירוק. המשכתי לעשן מידי פעם נותת מכות קטנות לסיגריה בעזרת האצבע שלי, כל האפר שיצא ממנה התפזר על הכביש בעוד שנסענו. "לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי.
"חשבתי אולי לאכול ארוחת בוקר כמובן." הוא אמר, כיווצתי את גבותיי בבלבול.
"אז בזבזת את ההפסקה שלך על ארוחת בוקר במקום על ארוחת צהריים. כל הכבוד לך." הסתכלתי עליו ולאחר מכן לקחתי שאכטה נוספת. הטיתי את שפתיי אל כיוון החלון כך שהעשן אף לכיוון השני ולא על זאין. הוא משך בכתפיו. הוא שלח לי מבט חטוף וצחק.
"אל תדאגי מותק, יש לי גם הפסקת צהריים." הוא אמר ולקח שאכטה מהסיגריה שהחזיק בין אצבעותיו. הצטמררתי כשאמר את המילה 'מותק'.
צחקתי והסטתי את מבטי ממנו חזרה קדימה והמשכתי לעשן עד שהרגשתי שנמאס וזרקתי את הסיגריה אל מחוץ לרכב. זאין עשה בדיוק כמוני לאחר שלקח את השאכטה האחרונה שלו. הנוכחות של זאין הרגיעה אותי. משהו בו הרגיע אותי, אני לא יכולה לשים על זה בדיוק את האצבע אבל יש בו משהו.
בחיים לא הרגשתי רגועה ככה. אולי זה בגלל הדרך בה הוא מתנהג אליי, בחמימות כזו שמצמררת אותי. או אולי בגלל שהוא הוציא אותי מהמקום המעצבן הזה. אני חושבת ששניהם. לא יכולתי לסבול עוד שנייה אחת בעבודה הזו. אימא שלי לא מבינה שאני והארי לא מסתדרים והיא בכוח מנסה לגרום לנו להסתדר.
אם החשדות שלי נכונות והיא והארי באמת יוצאים אני עוזבת. אני לא יודעת לאן, או שתיפרד ממנו או שאני עוזבת. אני לא רוצה שהארי יהיה קשור אליי לא משנה באיזו דרך. אני לא יכולה להגיד לאימא שלי לפטר אותו כי אם הוא נמצא בקומה האחרונה של הבניין שבה נמצאת המנהלת אני בטוחה שהוא עושה עבודה טובה. אבל כשאני אתפוס את מקומה הדבר הראשון שאעשה יהיה לפטר אותו.
למה זאין בקומה שמונה עשרה? אני בטוחה שהוא יכול להיות בקומות יותר גבוהות. כל קומה זו דרגה אחרת, אלה שבקומה הראשונה עד הקומה העשירית מקבלים משכרות של 500 עד 2,500 דולר בחודש לעומת אלה שנמצאים בקומות העליונות שמקבלים משכורת של 3,000 עד 10,000 דולר שזה המון!
כמובן שמתחילת הקומה השלושים המשכורות גדולות אפילו יותר ואני יודעת את זה כי יכול להיות שכשאימא השאירה טפסים על האי במטבח קראתי אותם.
זאין נראה בחור טוב, נחמד, אכפתי ואני יכולה להמשיך עם המחמאות האלו לנצח.
אבל, אני בטוחה שאם הוא יגלה איך אני באמת מתנהגת ומתייחסת לאנשים הוא לא ירצה להיות בסביבתי אפילו שנייה אחת יותר והמחשבה הזו מתסכלת אותי.
רגע, מי בכלל אמר שנתראה שוב? אולי זה בכלל חד פעמי. אני מתכוונת לבוא לבקר את אנני כי היא נחמדה כל כך שרק בגללה בא לי לבוא לעבודה הזו. אז אם אני אבוא לאנני אני אפגוש את זאין אני בטוחה בכך. הרי המשרד של זאין בקומה הזו.
"הגענו." הוא אמר בעוד שהוא נכנס אל החנייה של הקניון. חייכתי ושחררתי את החגורה. לאחר שדומם מנוע יצאתי מהרכב שלו וסגרתי את הדלת מאחוריי. הוא עשה אותו דבר ונעל את הרכב בעזרת השלט בעוד שהוא עוקף אותו מתקדם אליי.
"קדימה, ניכנס?" שאל ואני הנהנתי בחיוך. התקדמנו ביחד אל כניסת הקניון ולאחר שנכנסנו הוא שאל אותי אם אני רוצה ללכת לאכול או לשתות משהו בסטארבקס.
"מה שאתה רוצה." עניתי.
"אז מה דעתך שנלך לסטארבקס נשתה משהו ונאכל איזו עוגייה או עוגה?" שאל. הוא הסתכל עליי בעוד שאני המהמתי, "מממ... נשמע טוב." אמרתי בחיוך.
הוא חייך חיוך שחשף את שיניו ולאחר מכן התקדמנו ביחד אל כיוון סטארבקס. לאחר שנכנסנו חיכינו בתור עד שיגיע תורנו ונוכל להזמין. כשהגיע תורנו הזמנתי מילקשייק וניל וזאין הזמין קפה הפוך וכמה עוגיות שוקולד צ'יפס.
לאחר שאמרו לנו את המחיר חיטטתי בכיס של המכנס שלי, מחפשת את הכסף ששמתי בבוקר אצלי. הוא שם לב לזה והניד בראשו, "עליי. אל תדאגי בקשר לזה." הוא אמר והוציא את כרטיס האשראי שלו, מגיש אל הקופאי.
חייכתי בשפתיים סגורות, "תודה."
"אין על מה." הוא אמר בחיוך ולאחר מכן לקח מהקופאי בחזרה את הכרטיס ואת הקבלה שאותה נצטרך להביא לבן אדם שמכין את הכל בקצה הדלפק. הרמתי את משקפיי השמש אל ראשי והתקדמתי ביחד איתו אל התור השני. התור בו אנחנו מחכים לתת את ההזמנה שלנו.
כשהגיע תורנו הבחור תיקתק את הכל ותוך דקות קצרות המילקשייק שלי והקפה הפוך של זאין ביחד עם העוגיות היה מולנו. הודינו לבחור ולקחנו את ההזמנה.
התיישבנו באחד מהשולחנות.
לגמתי מהמילקשייק שלי בעוד שזאין לקח עוגייה אחת. "קחי לך." הוא אמר וקירב מעט את צלחת העוגיות אליי. הודיתי לו ולקחתי אחת. נוגסת בה ולאחר שאני בולעת את הביס הראשון אני לוגמת מהמילקשייק.
"אז הולי," הוא התחיל, "איך את בלימודים?"
"אני בסדר."
"מה את מרגישה לגבי זה שאת בעתיד תחליפי את אימא שלך?" הוא שאל, מתעניין ולוגם מהקפה שלו בזהירות מכיוון שהיה חם.
משכתי בכתפיי, "אני לא יודעת. יש לי עוד זמן..." אמרתי ולגמתי מהמילקשייק.
"למה את בעצם באה לעבודה כבר עכשיו?" שאל.
"אימא רוצה שאני אראה את המקום ואלמד את העבודה פחות או יותר כי אחרי שאני אסיים לימודים ואלך לקולג' לא יהיה לי זמן לזה." אמרתי.
"ואת נהנית?" שאל.
"לא, האמת." אמרתי וגיחכתי.
"למה?"
"כי אימא שלי נותנת לי סתם עבודות כמו למיין דפים בקלסרים או שאני לא עושה כלום או שהיא שמה אותי עם איזה בחור שאני לא סובלת."
"בחור שאת לא סובלת?" הוא צחק, "כבר מצאת אויבים?" שאל.
צחקתי ביחד איתו ומשכתי בכתפיי בעוד שאני לוגמת מהמשקה שלי. "כנראה."
(מטרה: 140 הצבעות) (מטרה לתגובות- חד פעמי- 30 )
אתן מסוגלות להגיע ל-30 תגובות אם יש יותר מ-100 הצבעות. טיפה מאכזב אותי שאין הרבה תגובות.
אוהבת♥