מי אוהבת אתכם יותר ממני??? מי???
מפנקת אתכם בפרק של אמצע שבוע , תיהנו❤️❤️❤️
פלוס יש הפתעה קטנה לרומנטיות מביננו😉😍
------------------------------------------------------------------
אני צועדת על שביל החצץ בעקבי לובוטין שחורים . אני חוצה את שלט הכניסה של בית העלמין , נכנסת פנימה .
השעה שש לפנות בוקר ונדמה שהמקום ריק מנפש חיה .
אני מתקרבת אל קברו של מאור , יותר נכון קברו של מי שניסה להרוג אותו ובסוף מת בעצמו .
היא עומדת שם מעל לקבר . שיערה מכוסה במטפחת שיפון שחורה ובגדי אבלים לגופה .
אני נעמדת מאחורייה . אני יודעת שהיא שמעה אותי , היא יודעת שאני כאן , עומדת ממש מאחורי גבה .
"את מתווכנת לומר לי למה אני נמצאת באמצע בית קברות בשש לפנות בוקר?" אני שואלת אותה במעט חוסר סבלנות , עייפה ומותשת מהימים האחרונים .
אני מודה שבמהלך לייל אמש ישנתי כמו תינוקת , בין זרועותיו של מאור . ישנו כפיות , ואני הייתי הכפית הקטנה , מתאימה לתפקיד כמו כפפה ליד , אך היום שאחריי היה סיוט מתמשך וכמעט ולא ישנתי בלילה שאחריו .
אני מביטה סביבי , הציפורים שעל ענפי העץ שמעלינו מצייצות , רגע לפני שהן פורסות את כנפיהן ומתעופפות מעלינו .
"אני חושבת שאני יודעת מי זה" היא אומרת בנשימה חדה , ואני מביטה בה מבולבלת , מרימה גבה שואלת .
"מה?" אני שואלת ונאנחת .
"מי זה מי?" אני שואלת בניסיון להבין למי היא מתכוונת , תוהה אם זו לא העייפות שגורמת לי לחוסר ריכוז .
"מי שהרג את הבן שלי" היא אומרת ומסתובבת על עקביה .
אירית מסירה את משקפי השמש הגדולות שלה מפנייה החיוורות , מביטה בי בעיניה הירוקות בחדות .
"אני רוצה שתמצאי אותו ותביאי אותו אליי" היא דורשת , ואני מטה את ראשי הצידה במן חיוך משועשע , מביטה בה בצורה מעט שונה מבדרך כלל .
כשאני מביטה בה כך אני מבינה שמאור ירש את תכונותיו האכזריות לא רק מאביו , אלא גם מאמו .
היא עומדת מולי זקופה , סורקת אותי מכף רגל ועד ראש .
"סליחה? אירית את יכולה לבקש , אבל לא לתת לי הוראות" אני אומרת את המובן מאליו בחיוך משועשע , מסתובבת על עקביי על מנת להסתלק מכאן .
היא אומנם הייתה חברתה של אימי , אבל אמא שלי כבר לא כאן יותר כבר כמעט שני עשורים , ואני לא חייבת דבר לאישה הזו .
אבא שלי נתן את מילתו לרמי , ולכן אני צריכה לעזור לו , אבל שום דבר ממה שנאמר לא מחייב אותי לעזור לה .
"אני יודעת מי זה , ואני רוצה שאת תמצאי את הבן זונה הזה ותשליכי אותו לרגליי" היא אומרת כהוראה בשנית וקולה קר ואכזרי , והוא זה שעוצר אותי מללכת .
הטון שלה , והעובדה שהיא לחוצה מכך מסגירים שייש משהו מאחוריי מה שהיא מבקשת , ואני מקווה שזה לא קשור למה שגיליתי לפני יומיים .
"מה את מסתירה?" אני שואלת .
"ביקשת שאבוא ובאתי , רצית לפגוש אותי כי ידעת שאת שאני אבין שאת מסתירה משהו ושאני מהר מאוד יעלה על זה ואחבר את הנקודות , אז כדאי מאוד שתתחילי לדבר" אני אומרת בטון מזהיר .
"יעל-" היא קוראת ומשתתקת כשאני שולחת אליה מבט חודר , מראה לה שלא רק היא יכולה להיות קרה כקרח ואכזרית כמותה .
פיה נפער , וקולה קר ומתכתי , כמעט כאילו רובוט מדבר איתי ולא האישה שהיא .
"אני צריכה שתעשי את זה" היא מבקשת .
"למה את לא מבקשת את זה מבעלך או מהבנים שלך? למה דווקא ממני?" אני שואלת בסקרנות , משלבת את ידי על גבי חזי . יש לה אלף ואחת סיבות לדרוש זאת מהילדים שלה , מבעלה . היא יכולה לבקש מהם את רוצח בנה ולאו דווקא ממני .
"כי אם אבקש זאת מבעלי הוא יבין" היא אומרת , ומסתובבת להביט בקבר בנה , ולא בי .
גבה מופנה אליי , בעוד שהיא מתיישבת על קצה האבן הקרה , מלטפת בכף ידה את מצבת השייש הקרה .
"מה הוא יבין?" אני שואלת .
"לא נכון . הוא יבין לא נכון" היא משיבה , ואני מרימה גבה מבולבלת .
"מה זה אומר? תפסיקי לדבר איתי ברמזים ובחידות! שש בבוקר למען השם" אני מבקשת ממנה , השעה מוקדמת לי מדיי בשביל משחקי ניחושים .
"זה אומר שמי שהרג את הבן שלי הרג אותו כי אני הרגתי את הבן שלו" היא אומרת , ואני משיבה בשתיקה , בולעת את הרוק שבקצה גרוני בכבדות .
אני מאזינה לה מבלי לחשוף את המידע שייש בידי , שומרת על פוקר פייס .
"כשהכרתי את רמי הייתי בת חמש עשרה , התארסנו ביום ההולדת שלי , שם הכרתי אותו . אלו היו נישואי שידוך , הם תואמו עוד לפני שנולדנו בין המשפחות שלנו , זה היה נהוג בתקופתינו" היא מספרת , ואני מתיישבת על קצה המדרכה , בהבנה שזה יהיה סיפור ארוך .
"תמיד היו לצידו של רמי החברים שלו . יצחק , קובי ושלום . כולם הכירו אותם כחבורה , הם גדלו יחד כילדים , הם חלקו את כל מה שהיה להם אחד עם השני . הם חלקו הכל , תחביבים , חברים , מכוניות , נשים..." היא אומרת , ולפי הטון שלה , אני מבינה שהסיפור לא עומד להיות קל .
"אבל היה דבר אחד שהם לא הצליחו לחלוק בו..." היא אומרת , ונופל לי האסימון .
"את" אני אומרת בהבנה , והיא מהנהנת .
"אני" היא מאשרת .
"נועדתי להיות אשתו של רמי , והם כולם ידעו זאת . אף אחד מהם לא העז להתקרב אליי , אפילו לא רמי . הוא אוליי לא יודה בכך לעולם , אבל יש לי תחושה שהוא קצת חשש ממה שאבא שלי יעשה לו אם הוא יגע בי לפני החתונה . הטירוף הזה שזורם לבנים שלי בורידים לא בא רק מאבא שלהם , הוא בא גם ממני , אני ירשתי את זה מאבא שלי והם ירשו את זה ממני" היא אומרת , ולרגע נשמע שהיא מחייכת לנוכח הזיכרון של אביה , אך הרגע הזה נעלם כלא היה .
"אבל אחד מהם לא פחד... אחד מהם מתח את הגבול של אבא שלך , נכון?" אני שואלת כשאני מבינה לאן היא חותרת .
היא מהנהנת .
"שלום רוזן , הבן של יחיעם רוזן" היא אומרת , ואני משתתקת . יחיעם... שועל זקן ותככן . מעולם לא אהבתי את הפוץ הזקן .
ושלום... שלום הבן זונה ישב בכלא מעל לשלושה עשורים ולפי החדשות הוא השתחרר לא מזמן .
"ארבעה חודשים לפני יום ההולדת השמונה עשרה שלי , ארבעה חודשים לפני יום החתונה שלי הוא אנס אותי" היא מודה , וקולה קר ומנותק כשהיא פולטת את המשפט הזה משפתייה . ליבי מתכווץ בחזי בכאב .
"ונכנסת להריון ממנו?" אני שואלת , אוחזת בראשי בין כפות ידיי . מרפקיי נשענים על ברכיי ואני פוחדת מהתשובה שלה .
"כן , נכנסתי להריון" היא משיבה וצמרמורת עוברת בגווי .
"למה את לא מסתכלת עליי כשאת מספרת לי את זה?" אני שואלת .
"כי אני לא אעמוד במבט המרחם שלך , לא אצליח לסבול את זה" היא מודה , ואני מנידה אנה ואנה בראשי , נושכת את שפתיי .
"אני לא מרחמת עלייך ולא ארחם ולו לרגע . העבר שלך בנה אותך , הוא הפך אותך למי שאת" אני אומרת .
"את אירית אמסלם" אני אומרת כמזכירה לה מי היא , ולרגע זה נשמע כאילו היא ממוקדת בעבר שהשפיע על חייה כעת .
"את אחת הנשים הכי חזקות שאני מכירה" אני אומרת בכנות .
"אז תסתובבי ותסתכלי לי בעיניים כשאת מספרת לי למה ביקשת ממני את מה שביקשת" אני דורשת ממנה , וכעבור כמה רגעים בהם היא יושבת קפואה במקומה , היא מסתובבת אליי .
"תמשיכי" אני מורה לה , והיא ממשיכה .
"הוא עשה את זה בכוונה , הוא הכניס אותי להריון בכוונה , בידיעה שעוד כמה חודשים אני אמורה להתחתן עם החבר הכי טוב שלו" היא אומרת , ואני בולעת גוש העומד בקצה גרוני .
"אחריי שהוא אנס אותי הפכתי לזומבי . לא הייתי אני , סבתא שלי חשבה שדיבוק נכנס בי , היא כמעט עשתה בי טקס גירוש שדים" היא מספרת במין הומור , אבל אף אחת מאיתנו לא צוחקת .
"בהתחלה , לא סיפרתי כלום לאף אחד . פחדתי ממה שהיה קורה , ובדיעבד זאת הייתה טעות כי חודש לפני החתונה גיליתי שאני בהריון" היא אומרת ונושפת בחדות .
"כשזה קרה נשברתי , וסיפרתי הכל לאמא שלי . סיפרתי לה שהוא נגע בי ללא הסכמה . שהוא לקח ממני את מה שלא רציתי לתת לו" היא אומרת , ועינייה הירוקות הופכות מבריקות .
"פחדתי שאבא שלי יהרוג אותי אם יגלה , שהחתונה תבוטל או שמישהו יעז להאשים אותי במה שהטיפוס הדוחה הזה עשה" היא מודה .
"אבל אבא שלי תמך בי" היא אומרת וחצי חיוך על שפתייה .
"הוא רצה להרוג אותו בידיים שלו , אבל אז הוא החליט שהנקמה הטובה ביותר תהיה להשאיר אותו בחיים שלמים של חוסר ידיעה" היא ממשיכה .
"אז עשית הפלה?" אני שואלת .
"עשיתי . רק אני , אמא שלך וההורים שלי ידענו על כך" היא מספרת .
"אמא ידעה?" אני שואלת , והיא מהנהנת באישור .
"היא השתגעה בגלל זה . היא רצתה לספר למשטרה , לספר לאבא שלי לספר לרמי , אבל השבעתי אותה כדי שתשמור על שתיקה , כי היה מי שנקם את נקמתי" היא אומרת , ואצבעותיה מתהדקות סביב השייש שהיא אוחזת .
"אבא שלי הפליל אותו ברצח , בצורה כזו שאפילו אבא שלו לא הצליח להציל אותו מן הסורגים , ובמשך שלושים ושבע שנים הוא ישב בכלא" היא מספרת .
"הכלא שמאור שהה בו?" אני שואלת , והיא מנידה בראשה לשלילה .
"אבא שלי גרם לכך שיכלאו אותו בחור הכי גדול במדינה , בושה לקרוא למקום הזה כלא" היא אומרת בעיניים שטופות זעם .
"אבל זה הגיע לו . כל מה שקרה לו הגיע לו .
אבא שלי הפליל אותו ברצח של שני אנשים בצורה כזו שכל הראיות מצביעות עליו . אף אחד לא יכל להוציא אותו מהברוך הזה" היא ממשיכה .
"הוא היה בטוח שמאור הבן שלו , כי הוא נולד תוך פחות משנה אחריי החתונה , אני מניחה שבגלל זה הוא שמר על שתיקה כל השנים האלה" היא אומרת , ואני מבינה את מה שהיא מנסה לומר לי כאן .
"אבל הוא לאחרונה גילה שמאור לא שלו , אלא של רמי . אני לא יודעת איך הוא גילה ואם הוא עשה איזו בדיקת אבהות או משהו... אין לי מושג אבל כשהוא גילה שהפלתי את הילד שלו ונכנסתי להריון מרמי הוא השתגע" היא ממשיכה .
"הוא שלח אליי אנשים , הוא איים עליי שהוא יפגע לי בילדים , והנה , הוא באמת עשה את זה" היא נשברת , ויבבת בכי נפלטת מפיה .
"מאור היה הנס שלי , נקודת האור של חיי . בגלל זה קראתי לו כך , הוא היה מאור עיניי" היא אומרת בבכי .
"והוא קם והרג את הילד שלי , את מי שסחבתי בבטן שלי תשעה חודשים , את הילד שגידלתי ואהבתי הוא קם והרג!" היא קוראת בזעם שטוף דמעות , ואני לא עומדת בכך .
דמעות זולגות מעיניי , ואני ממהרת למחות אותן .
"הבן זונה ישלם על מה שהוא עשה לך , אני מבטיחה" אני אומרת , שולחת את ידי אל ידה , עוטפת אותה ברכות .
"מי שנשלח להרוג את מאור בכלא הגיע מלבנון , חייל של משפחת ג'אבלי שפועלת בלבנון . את יודעת אם יש להם קשר?" אני שואלת אותה , למרות שהתשובה ברורה לי כבר מראש . יכול להיות שהיא צודקת , שהכל זה עיניין של נקמה , אך לא נקמה בילדים שלה או בבעלה , אלא נקמה בה .
"יש... יש קשר.... הם שותפים" היא מאשרת , וזה כל מה שאני זקוקה לו כדי לחבר את חלקי הפזאל בראשי .
"אני אמצא את החלאה הזו ואזרוק אותו לפנייך , אבל יש לי תנאי" אני אומרת וקמה ממקומי , נעמדת מולה .
"מהו?" היא שואלת .
"אני אשקר לכל כך הרבה אנשים בשבילך , בשביל שאת תוכלי לנשום לרווחה" אני אומרת .
"בתמורה אליו אתן לך הכל" היא מבטיחה , ואני מהנהנת באישור .
"בבוא היום אני כבר אגבה ממך את החוב הזה" אני אומרת והיא בולעת רוק בשתיקה , מהנהנת לכיווני בהסכמה .
היא מוחה את דמעותייה . עיניה עוד אדומות אך היא נרגעת קצת , נושמת באופן סדיר וכבר לא מייבבת בבכי .
"אירית?" אני קוראת בשאלה .
"מה?" היא שואלת .
"לפני שמאור נכנס לכלא הייתה לו מישהי?" אני שואלת אותה , וגבותייה מתכווצות בזעף קל .
"הייתה" היא אומרת , בולעת רוק ומשתתקת לכמה רגעים .
"יוליה קראו לה . מעולם לא אהבתי את החוצפנית הזו , ואז היא גם בגדה בבן שלי ברגע שהוא נכנס לכלא והיא נכנסה להריון מגבר אחר" היא אומרת , ואני מקשיבה לדבריה .
"הוא בטוח לא של מאור?" אני שואלת , מתכוונת לתינוק של יוליה .
"אם זה היה הילד של מאור היא לא הייתה מחכה דקה , היא הייתה זורקת את עצמה עליו כדיי שישים עליה טבעת . מה גם שהיא התחתנה עם הבחור ההוא , הם הביאו שלושה ילדים יחד . אחריי הלידה של השלישי הוא ברח ממנה" היא אומרת . היא עשתה את שיעורי הבית שלה , לא פיספסה אף פרט .
"אבל מה שכן , אם לא כל הסיפור הזה יכול להיות שהייתי מקבלת אותה ככלה , היא הייתה האישה היחידה שהעלתה חיוך מאושר על השפתיים של הבן שלי" היא מודה .
"למאור היה חיוך יפהפה... עם גומות" היא אומרת , מעלה זיכרון של בנה בדמיונה .
"הוא לא הרבה לחייך?" אני שואלת , והיא מנידה אנה ואנה בראשה לשלילה .
"ממש לא . מאז שהיה קטן אבא שלו לימד אותו שייש רגעים של אושר בהם שווה לחייך , אבל אלו רגעים בודדים , כך שהבן שלי לא ממש חייך לעולם" היא אומרת ומלטפת את מצבת בנה , נושקת עם שפתייה לאבן הקרה .
הטלפון שלה רוטט מתוך התיק . היא מוציאה אותו מתיקה ומביטה במסך .
"אני חייבת ללכת . תודה שהקשבת לי יעל" היא אומרת וקמה ממקומה . היא נותנת לי חיבוק צדדי רגע לפני שהיא ממהרת להיעלם על עקביה היקרים .
חיוך משונה עולה על שפתיי כשאני נזכרת בחיוכים שקיבלתי ממאור , בעיקר אלו מהלילה של אתמול .
הוא נתן לי אותם מבלי לחשוב פעמיים .
אני נישקתי את שפתיו המחייכות , את גומות החן שבלחייו .
יוליה היא לא האישה היחידה שגרמה לו לחייך , אלא גם אני .