השניות הראשונות שעברו עליי כשמוחי עיבד את הבשורה המרה היו קשות. שלא לדבר על השעות שעברו והרגישו כמו נצח מאמלל.
בכל שניה שחלפה התחלתי לעכל פתאום- זהו זה. אין לי אח יותר. הוא לא יחזור לעולם. הוא פשוט נמחק מהעולם הארור הזה, ברגע אחד. כל מה שנשאר ממייקי שלי זה זכרונות ותמונות מצחיקות. הכל נעלם; שמחת החיים שלו, הצחוק המתוק שלו, פניו המאירות שקרנו בכל רגע נתון. הכל הלך לעזאזל.
והכאב? הכאב רק התחזק עם הזמן, ולא להפך, כמו שאומרים.
"מצטערת על האובדן, מתוקה..." אישה לא מוכרת בשנות ה-60 לחייה, שכנראה הייתה חברה של המשפחה, ניגשה אליי בחיבוק מנחם.
"תודה." השבתי בקול חנוק מדמעות שכבר כמעט ולא נותרו בתוכי.
גלים של אנשים המשיכו לחלוף על פניי ועל פני הוריי, מנחמים ומברכים אותנו. משב רוח חמים הכה בפניי ללא הרף.
אימי הסתכלה כדי לוודא שאחרוני האנשים הגיעו ואז התקדמה אל עבר הבמה הקטנה שהוצבה ליד קבוצת עצי דקל נפולים. אני ואבא שלי התיישבנו במקום שהיה שמור לנו.
"שלום לכולם." קולה העייף והעצוב הדהד במיקרופון. "תודה שבאתם..." היא פלטה אנחה ארוכה. "מאיפה להתחיל? מייקל... הילד הקטן שלי... אני באמת לא יודעת איך להסביר את האהבה שלי כלפיו." שפתיה רטטו כשדמעות תועות נשרו מפניה בשקט. "הוא תמיד היה שונה. מיוחד... העולם פשוט קרן כשהוא היה בסביבה... ועכשיו הוא.. נ-נעלם." קולה נשבר והיא מחתה את לחייה. "סליחה." עיניה היו מלאות כאב. שנאתי לראות אותה במצב הזה. היא בלעה את רוקה לפני שהמשיכה לדבר. "מייקי, מייקי שלי.. תמיד היית הילד המיוחד, הבולט הזה במשפחה. דאגת להפיץ אור לכל מקום שאליו פניך מעדו, רציתי להגיד לך תודה על זה... החיים שלי לא היו ולא יהיו אותו הדבר בלעדייך, אבל לאלוהים, שם למעלה, יש תוכניות אחרות בשבילך, ולמען האמת, למרות שבלתי אפשרי להבין את זה, אני סומכת עליו... אז תשמור עלינו, ת-תיתן לנו כוח בשביל לעבור את זה..." פניה התעוותו בכאב. "אנחנו אוהבים אותך." היא נאנחה ופנתה לרדת מהבמה בעיניים מוצפות דמעות.
התרוממתי מהכיסא והענקתי לה חיבוק עוטף כשנעצרה לידי. היא התייפחה על כתפי בבכי, בכי מרסק. בכי שגורם לך לבכות רק מלשמוע אותו. היא התנתקה ממני לאחר כמה שניות. הגיע תורי לדבר. הלכתי לכיוון הבמה בצעדים איטיים. "היי." כחכחתי בגרוני והגברתי את קולי מעט כשהבחנתי שהוא נשמע שבור לחלוטין. "טוב..." פלטתי אנחה. "אני אסכם את זה בקצרה." נשמתי נשימה ארוכה. "לא הגיע לו. פשוט לא הגיע לו. וכל כך קשה לי לעכל את זה, שהוא לא נמצא בעולם הזה עכשיו." הרגשתי דמעות מצטברות בעיניי. "אני לא חושבת שאני מאמינה באלוהים יותר, אם לומר את האמת. כי אם הוא באמת שם, אז למה, למה לעזאזל ל-לגרום לו למות? הוא... הוא בסך הכל היה בן 12. הוא לא הספיק לראות אפילו קמצוץ קטן מהעולם הזה." מבטי נפגש עם עיניו הכחולות של סול, שהיה לבוש בטוקסידו שחור. בלעתי את רוקי, מבלי להסיר את מבטי ממנו; הייתי זקוקה לזה, לביטחון שנפלט ממני רק מלהביט בעיניו, לכוח הזה. "למדתי ממנו כל כך הרבה... הייתה לי הזכות להיקרא אחותו. ו.. קשה לי לדמיין איך אני אמורה פשוט להשמיד אותו מזכרוני, כאילו לא היה שם..." בלעתי את רוקי וניגבתי דמעה שזלגה במורד לחיי. "א-אני מתגעגעת אליך, מייקי." כל חלק בגופי רעד וירדתי מהבמה במהירות, היישר אל זרועותיו של סול שחיכה לי בצד.
הוא עטף אותי בחום, ואני רק התייפחתי בבכי על חזהו המוצק.
"ששש... זה בסדר, הכל בסדר עכשיו." הוא ליטף את שיערי ואז נשק לקודקודי.
התחושה הנעימה של מגעו התערבבה עם כל סערת הרגשות שחלפה בי; כעס, זעם, עצב. "ז-זה לא בסדר!" מחיתי את אפי. "אין פה שום דבר בסדר!!"
"לינדז... אני פה." הוא הניח את ידיו על שני צידי לחיי ושמר על קשר העין בינינו. "אני יודע שזה קשה. אבל אני פה עכשיו. אני אעזור לך לעבור את זה."
הנהנתי בצורה כמעט ולא מורגשת כשהתרסקתי עליו בבכי שוב. הוא רק ליטף את גבי ושיערי בשתי ידיו החמימות.
לאחר שאבי סיים להגיד את דבריו, ההלוויה הסתיימה וכל האנשים שהיו במקום התפזרו בחזרה לבתיהם, חוץ מהמשפחה שלי ומסול. למרות שעבר יום שלם, עדיין קשה לי לעכל את זה, שמייקל כבר לא נחשב חלק מהמשפחה שלי. טכנית, הוא בעצם כלום. עוד פגר מת. צמרמורות חלפו בי מהמחשבה המזוויעה הזאת. זה נורא, באיזו מהירות זה קורה; לפני רגע אחד הוא היה פה, לפני זמן מה הרגשתי את מגעו. ועכשיו הוא קבור מתחת לאדמה. זה פשוט מחריד.
נעמדתי אל מול ארון המתים שלו והנחתי את ידי עליו. איך, איך יכולת ללכת כל כך מהר? דמעה חמימה נשרה מפניי.
"היי..." סול התקרב אליי. "את בסדר?" הוא הניח את ידו על כתפי.
מחיתי את אפי כשהשפלתי את מבטי אל הרצפה. "כ-כן..."
הוא ליטף את גבי בעדינות ונשק ללחיי. התענגתי על כל שניה שהרגשתי את מגעו, לא רציתי שהרגע הזה יחלוף. המגע שלו היה המגע היחיד שהשתוקקתי להרגיש. "זה בסדר אם את לא בסדר כרגע, את יודעת... את חזקה, לינדז, ואת תעברי את זה בסוף." קולו השקט השתלב עם ציוצי הציפורים ברקע. "אני אוהב אותך."
ליבי פירפר למשמע המשפט הזה, במיוחד בגלל שנזכרתי בעובדה שזה היה בדיוק אותו המשפט שאמרתי לו אתמול.
הוא התכוון לזה במובן שאני התכוונתי לזה?
עיניי הנוצצות שנפערו מעט ננעצו בו בהתרגשות.
"אני מכיר אותך כמו את כף היד שלי, והאמת היא, שאני לא יודע מה הייתי עושה בלי ידידה כמוך." הוא המשיך. משפטו צרב כל חלק בגופי, והרגשתי סכינים ננעצים בליבי.
ידידה. לזה הוא התכוון.
מה חשבת לעצמך, טיפשה? באמת ציפית שכמו באגדות עם הסופים הטובים, תחזרו להיות ביחד ותחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה? לא. החיים הם ממש לא סיפור עם סוף שמח; לא במקרה שלי, לפחות. כי עד כמה שזה נשמע מופרך, אני לא רואה את עצמי שמחה בעתיד הקרוב. או הרחוק, למען האמת.
איך אוכל להסתכל על חצי הכוס המלאה כשכל הצרות האלה מקיפות את חיי? איבדתי את אהבת חיי; אני לא בטוחה אם זה לנצח, אבל זה מרגיש ככה. איבדתי את אח שלי, וזה באמת לנצח. איבדתי כמעט את כל החברות שלי. וכן, תמיד יהיו את האנשים האלה, שנאבקים על חייהם, שנלחמים במחלות, שזקוקים לכל פרוטה שימצאו ברחוב. אבל זה לא משנה. כל אחד מתמודד עם החיים בצורה אחרת. ובשבילי? נעלמו לי הסיבות לצחוק או לשמוח. הסיבה היחידה שהייתה לי, קבורה מתחת לאדמה הקשה עכשיו.