"אייסיקית" רוסי חוזר על דבריו בשקט.
אני עוצמת את עיניי ונושמת עמוק. "אוקיי" אני אומרת, מנסה להרוויח עוד קצת זמן לחשוב.
"אוקיי?" רוסי מתפלא. "זה הכל?" הוא שואל, מבולבל.
"לא, לא אוקיי, רוסי אתה נפרד מהבחורה הזאת!" אני מתפרצת בכעס.
"אני לא נפרד ממנה רק בגלל שאת מפחדת ממנה" קובע רוסי.
"אני?" אני שואלת בתדהמה. "ממה הסקת שאני מפחדת מאייסיקים?"
"תראי, אייסיק נכנס לחנות" רוסי אומר ברוגע ואני מתרחקת במהירות מפתח החנות.
"אידיוט" אני מסננת בכעס כשאני מבינה שאין אף אחד בחנות חוץ משנינו.
"מזה הסקתי שאת מפחדת מאייסיקים" רוסי אומר בצדקנות.
אני מגלגלת את עיני לעברו ואוחזת בכיסאי.
"לאן את הולכת?" רוסי שואל כשאני מתחילה ללכת לעבר החדר האחורי.
"לישון" אני מצהירה, כאילו זה המובן מאליו.
"תיזהרי לא לפגוש אייסיקים בדרך!" רוסי קורא, ואז מוסיף: "אה, שכחתי, את לא מפחדת מהם".
"חה חה חה" אני אומרת בחוסר חשק ונכנסת לחדר האחורי.
אני מתמקמת בנוחות על המיטה שמרקו ורוסי אלתרו בשבילי ומוציאה מהכיס את שטר מאה הדולרים.
"אני הרווחתי אותך," אני מסתכלת על השטר בגאווה ואומרת.
"אני הבעלים שלך עכשיו" אני לוחשת ומחייכת חיוך זדוני.
"אני..." אני מניחה את השטר בצד ומליטה את פניי בידי. "השתגעתי".
אני עוצמת עיניים ונושמת עמוק. נדמה לי שאני מרגישה דמעות בעיניי, אך יכול להיות שהיום הארוך מתחיל להשפיע.
בזמן שאני שוכבת בשקט אני מבחינה בקולו של מרקו בוקע במעומעם מאחורי הדלת המובילה לסמטה.
"רק עוד כמה ימים, מר..." הוא אומר שם של מישהו, אך איני מצליחה לשמוע של מי. נשמע כי מרקו לא בדיוק מתכנן שמישהו ישמע את השיחה הזו.
"אני מבטיח לך, הכל יהיה... אנחנו נכין... המבצע שלך-" שקט פתאומי משתרר מבעד לדלת. אני קמה במהירות ומצמידה את ראשי לדלת. למה לא חשבתי על זה קודם?
ברגע שראשי נצמד לדלת מרקו מסיים את שיחתו וצועד במהירות פנימה. הוא מפיל אותי על הרצפה כשהוא פותח את דלת העץ הצרה, אך לא נראה כי שם לב שהייתי מאחוריה.
"אה, סליחה ילדה. מה את עושה שם, בכל מקרה?" מרקו אומר בהתנצלות ומעיף אליי מבט דואג. כתמים אפורים של חוסר שינה מכהים את לחייו.
"אה, אני.." אני מגמגמת קמעה, מנסה לחשוב על דבר מה הגיוני לומר.
"את בוכה, תגידי לי?" מרקו אומר במהירות לאחר שהעביר על פניי מבט סקרני יותר.
"א-אני חושבת שרוסי ואני קצת רבנו" אני פולטת את הדבר הראשון שעולה על דעתי.
"איי איי איי" מרקו מצקצק בלשונו ונד בראשו באכזבה, "מה קרה ילדה?"הוא שואל.
"לא משהו גדול.." אני אומרת בהתחמקות. הייתי צריכה לצפות שמרקו ירצה לדעת מה קרה.
"איי, נו, ילדה!" הוא מוחה בידיו בביטול לאחר שאני מפרטת לו את השיחה עם רוסי. "שיתאהב במי שהוא רוצה, הפחדים שלך לא קשורים לזה."
"מה," פי נפתח בהלם. "זה לא פחד, הם מסוכנים!" אני קובעת בזעף. למה אף אחד אף פעם לא מקשיב לי?
"כן, כן. ואני מדונה!" מרקו אומר בחיוך ומנופף בידיו באוויר.
"מה זה מדונה?" אני שואלת בבלבול.
"אה, היא הייתה זמרת. פעם, כשכולנו עוד היינו בכדור הארץ. אה, היא חיה עד גיל שמונים ושש, וגם אז לא פחדה להראות את הישבן" מרקו מגלגל את עיניו, אך חיוך מבליח על שפתיו.
"איך אתה זוכר את כל זה?" אני שואלת. מתוך סקרנות, אך בעיקר מהעניין לשנות נושא. "אני מתכוונת, כדור הארץ. זה היה לפני כל כך הרבה זמן, לא יכול להיות שאתה עד כדי כך זקן.".
"אני לא עד כדי כך זקן," מרקו מזעיף פנים לעומתי, "כשלמדונה הזאת מלאו ארבעים אני רק הגעתי לאור, ועכשיו אני כבר בן חמישים ושמונה. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת. עד אז - לילה טוב ילדה". מרקו מחייך אליי ויוצא מהחדר האחורי.
לפעמים אני תוהה כמה סודות מחביא הזקן החמוד הזה. אחר כך אני מתחרטת ששאלתי, גם אם לא באמת שאלתי.
***
"עוד שטר, עוד אייסיק!" אני נכנסת לחנות המלאכה ואומרת, היום כבר היום השישי ברצף.
"זהו, יש לך מעריץ סודי," רוסי קובע ברצינות ומחייך.
"זה לא מצחיק!" אני אומרת באנחה. "אני כבר מפחדת".
"ממה? מזה שאת סוף סוף מרוויחה משהו מנדודים ברחוב?" מרקו שואל כ-לא מבין.
אני מטילה את ראשי אחורנית, "למה אתם חייבים לעשות את הכל פשוט, למה אתם לא יכולים פשוט לתת לי לסבך הכל בשקט?!" אני קוראת בייאוש.
רוסי צוחק ונד בראשו. "מתי תתחילי לראות את הדברים הטובים בחיים?" הוא שואל, ואיני מצליחה לפענח האם הוא רציני או לא.
אני מחזירה את ראשי למקומו בתנועה חדה. "אף פעם" אני קובעת. אף פעם לא הצלחתי לראות את הדברים הטובים, וכנראה אף פעם גם לא אצליח.
בראש מורם וצעד בטוח אני עושה יציאה דרמטית והולכת לישון.
תשע שעות עוברות בשנייה, וברגע שאני שומעת את הרעש הכי קטן מבחוץ אני מתעוררת לעוד יום מתיש.
אני מציצה אל קדמת החנות; מרקו עובד על משהו בקדחנות ורוסי איננו. אני מחליטה לא להפריע למרקו ויוצאת בשקט דרך הדלת האחורית.
כבר מהסמטה שמאחורי חנות המלאכה אני יכולה להבחין ברחוב הסואן. אני לוקחת את הכיסא שלי ונאנחת.
"מה נשיר היום?" אני ממלמלת לעצמי בעודי פוסעת במורד רחוב צדדי. אני הולכת עם ראשי מורכן, כשלפתע אני נתקעת במשהו חצי קשה ומגלה שזה בן אדם.
"סליחה" אני ממלמלת ומעיפה מבט באיש.
"זה בסדר," הוא אומר, ואני כמעט מתעלפת כשאני מתמקדת קצת יותר בפניו.
זה היה אייסיק. כלומר, הוא נראה כמו אחד. משהו נראה לי בו לא רגיל. נדמה כי.. הוא בן אדם, אבל הוא גם אייסיק.
מי שזה לא היה, הוא המשיך ללכת מזמן, אך אני נשארת קפואה כמעט לחלוטין במקומי.
אולי אני בכל זאת קצת מפחדת.
לפני שאני ממשיכה ללכת, אני מביטה לאחור כדי לבדוק איפה האייסיק - אבל הוא כבר נעלם.
אני מחליטה להישאר במקומי, ולשיר שם. אני מרוכזת בכל דבר אפשרי חוץ מהשירה. ובכל זאת, כמו בששת הימים האחרונים, אני מגלה שטר של מאה דולרים בכובעי המונח על הרצפה.
"תגידו לי זאת איזו בדיחה מרושעת?!" אני מתפרצת בזעם. "כי זה לא מצחיק אותי!" אני מנופפת בשטר בכל כוחי, ומתייאשת כשאני מבינה שהדבר היחיד שאני עושה זה לגרום לאנשים לחשוב שאני משוגעת.
אני חוזרת ל'ילוסטון איסט' באותה דרך בה הלכתי, ומגלה את רוסי בסמטה, פורק סחורה ממשאית.
"לעזור לך?" אני שואלת בשקט.
"אם אפשר"
מלבד רעש תזוזת רגלינו ונפילת הארגזים זה על זה שקט משתרר בסמטה, ובפעם הראשונה אין לי על מה לדבר עם רוסי.
"סליחה ש.. אמרתי לך את מה שאמרתי לך על מריה" אני עוצרת במלאכת הפריקה ומסתכלת על רוסי.
"אין בעיה," הוא משיב. "סליחה שאמרתי שאת מפחדת ממנה".
"עזוב. יכול להיות שאני סתם מכחישה," אני צוחקת לעצמי ורוסי מגחך.
אנחנו ממשיכים להוציא ארגזי עץ מהמשאית בדממה, ופתאום דווקא נחמד לי שרוסי שקט.
זה לא שאני לא אוהבת כשרוסי מדבר. רק הרגע גיליתי שלפעמים טוב לעצור לרגע ורק לחשוב.
"רוסי!" קולו של מרקו נשמע מהחנות.
"תסתדרי בלעדיי?" רוסי מעיף אליי מבט שואל. אני מהנהנת וממשיכה לעבוד בשקט.
נראה שאני צריכה עוד להתרגל לשקט; אני מתחילה לזמזם לעצמי שירים.
לפתע רחש מוזר נשמע מאחורי המשאית. אני מפסיקה מיד את העבודה ומסתכלת לעבר מקור הרחש.
"יש שם מישהו?" אני שואלת בקול. אין תשובה.
אני חוזרת לזמזם לעצמי, אך הפעם בלחץ.
איפה לעזאזל רוסי?
עוד לפני שאני מצליחה להבחין בה, דמות אפלה יוצאת מבין הצללים ונעמדת יותר מידי קרוב אליי. "את שרה ממש יפה" אומר קול גברי נמוך.
"אוי ואבוי" אני משתנקת ונרתעת אחורנית בפחד. ראייתי מטשטשת מהבהלה.
"הבהלתי אותך?" שואל הזר.
אני פוערת את עיניי ומתנשמת במהירות. "לא, כך אני מברכת אנשים!" אני אומרת בעוקצנות.
"לא צריך להיות סרקסטית" האיש יוצא מין הצללים, ואני מגלה שהוא אותו אחד שנתקלתי בו מוקדם יותר היום.
"אתה עוקב אחריי או משהו?"
"האמת שכן" האייסיק אומר ברצינות ומתוך אינסטינקט אני פוסעת כמה צעדים אחורה.
אני בוחנת את האייסיק המשונה ביתר זהירות. בשונה מאייסיקים אחרים - שגוון עורם נוטה להיות לבן-כחלחל - גוון העור של זה נראה.. אנושי.
מצד אחד, שיערו האפור-כהה ועיניו הלא טבעיות מעידים על כך שהוא אכן אייסיק, אך מצד שני יש משהו כל כך אנושי במראה שלו זה.. זה מפחיד.
"אני אפרש את השתיקה שלך כרשות להמשיך לדבר." הוא אומר ועוצר לרגע.
"לא, תפרש את זה כמה לעזאזל למה את עוקב אחריי?!" קצב נשימותיי מתאים את עצמו לדופק ליבי וביחד הם יוצרים סימפוניה של אימה צרופה במוחי.
"אני הייתי רוצה לשכור אותך לעבודה" האייסיק המשונה מתיישב על אחד הארגזים. הוא נראה נינוח מידי.
"איזו מין עבודה מצריכה אותך לעקוב אחריי?!"
"אחי הקטן חולה. אני צריך מישהי שתשיר לו שיר ערש לפני השינה" אור מנורת הרחוב המהבהבת שנופל על עיניו של האייסיק מקנה להן מראה מסתורי ומהפנט. ומאיים, בעיקר מאיים.
""מישהי שתשיר לו שיר ערש לפני השינה"? אתה מבין עד כמה אבסורדי זה נשמע?" אני מצליחה לסגל לקולי רוגע, כשבפנים אני רוצה להיעלם מעל פני האדמה.
"כן, אני מבין עד כמה אבסורדי זה נשמע" האייסיק מתעצבן לפתע. אני מתרחקת ממנו עוד צעד אחד ותוהה האם הסמטה הזאת עוד ארוכה מצידה השני.
"גריי, את מסתדרת שם?" קולו של רוסי נשמע מהחנות, ואני נושמת לרווחה במחשבה שהוא יחזור והאייסיק ילך.
"כ-כן" אני עונה.
"מעולה, תסתדרי עוד כמה זמן לבד?" לא!
"כן!" אני עונה מבלי לחשוב ונושכת את שפתי. למה עשית את זה?
"את מבינה, גריי," האייסיק ממשיך לדבר כאילו כלום לא קרה.
"אל תגיד את השם שלי" אני פולטת בגועל.
"אחי מאוד אוהב מוסיקה. אמי הייתה שרה לו שירי ערש כשהיה קטן, אבל.. טוב, היא כבר לא יכולה לעשות את זה" אני מבחינה בצער והכאב שבקולו של האייסיק ושוב נושכת את שפתי.
האייסיק עוצר כדי להביט בי לרגע. לעומת קולו, פניו אינן מביעות שום רגש. "כמובן, תקבלי שכר מכובד. זה יכול להישאר מאה דולרים ליום, אם את רוצה".
"זה היית אתה?"
"לא הבנת שזה היה אני?" האייסיק לראשונה מביע רגש כלשהו כשהוא מכווץ את גבותיו בבלבול.
"טוב, אה.. ל- זאת אומרת," אני מגמגמת בשקט כמה רגעים עד שהאייסיק קוטע אותי.
"זה כן?" הוא שואל, שוב חסר כל הבעה.
"אני אמ, אה לא יודעת" אני אומרת בלחץ. יש לי הזדמנות למאה דולר בטוחים אצלי בכיס בכל יום. מיליון ואחת אפשרויות ורעיונות עולים לי לראש. שפתי נמצאת במרחק עוד נשיכה אחת בלבד מלדמם.
מצד שני, מיליון ושניים רעיונות רעים עולים בראשי ומציפים אותו במחשבות שליליות.
"אני אחזור בשבוע הבא" האייסיק אומר בהחלטיות וקם ממקומו על הארגז.
"רגע!" אני קוראת כשהוא מסתובב ומתכוון ללכת. הוא מביט בי חוסר סבלנות ואני כמעט מתמוטטת תחת מבטו.
"איך קוראים לך?" אני שואלת בשקט.
"את יכולה לקרוא לי וין"
אוווו מסתוריייי
סתם, זה משעמם.
טוב, אז זה היה הפרק השלישי ואין לי מה להגיד יותר אז ביי