[נקודת מבט הארי]
היינו קרובים מאי פעם.
יכלתי להרגיש את עורו המחוספס ולנשום את הריח המוכר שלו, את הסיגריות ואת הוניל שעטפו אותו.
הרמתי את מבטי, פוגש בכחול שלו, שוקע בעיניו.
הוא נשך את שפתיו, מעביר את לשונו על עגיל השפה שלו מה שגרם לי לעצור את נשמתי.
הוא התקרב לאט לשפתיי, ודמי בער שהוא...
דפיקה בדלת נשמעה.
פלטתי אנחה לא רצונית וניסיתי להתאפס.
דפיקה נוספת.
שפשפתי את עייני, פוקח אותן.
האור שהסתנן מבעד לחלון נראה חזק יותר מאי פעם.
הצצתי לשעון ושראיתי שהשעה שש בבוקר ניסיתי להבין איפה אני.
כשהבחנתי שאני בחדר שלי, ושלואי ואני לא בפנטזיה פרטית, ניערתי את ראשי.
למה חלמתי על זה?
"טומלינסון וסטיילס לפתוח את הדלת מיד" צעקה נשמעה עכשיו.
יכלתי לזהות את קולו של לנגורן.
מיד ליבי התחיל לדפוק.
אם הוא פה בגלל המסיבה אתמול?
הוא בא להעניש אותנו?
הבטתי במיטתו של לואי והבחנתי בשיערו הפרוע ובעיניו שמנסות להתסגל לאור הבוקר.
"תפתחו את הדלת מיד או שאפרוץ אותה!" קולו של לנגורן חד וחזק
מיד לואי קם על רגליו בשילוב כמה קללות,
הוא כמעט רץ למקלחת והבחנתי בזווית עיני כי הוא מורח על לשונו משחת שיניים.
תחילה לא הבנתי מה הוא עושה, אבל ההבנה נפלה עליי בשניות.
הוא רוצה לטשטש את ריח האלכוהול.
הוא יצא מהמקלחת, מדשדש לעבר הדלת בצעדים מרושלים.
הוא פתח חצי מהדלת והבחנתי בזווית עיני בלנגורן מציץ עליי ומדבר עם לואי.
לא יכלתי לשמוע בבירור על מה הם מדברים אבל הייתי בטוח שנתפסנו.
זה העונש שלי על זה שאני לא מקשיב לעצמי.
לאחר כמה שניות שמעתי את לואי ממלמל "אוקיי" וסוגר את הדלת אחריו.
הוא חזר למיטתו ועטף את עצמו בשמיכה הלבנה בלי לומר מילה.
"מה הוא רצה?" שאלתי בלחץ ועברתי לישיבה על מיטתי.
"הלימודים בוטלו השבוע בגלל בדיקת מורים או משהו" הוא מלמל ועטף את החלק האחרון מראשו שהיה גלוי לעין.
"רגע" עצרתי אותו כדי ליהיות בטוח "אז הוא לא בא להעניש אותנו?" אמרתי וההקלה הורגשה בגופי.
הוא הוריד את השמיכה מראשו והסתובב אליי.
"למה לעזאזל שהוא יעניש אותנו?" לואי שאל ושפשף את עיניו
"אה" גירדתי בראשי "בגלל המסיבה נראה לי" אמרתי בביישנות והשפלתי את ראשי.
נראה כי ללואי מפריע שאני לא יוצר איתו קשר עין אך הוא לא אמר מילה, והודתי לו בליבי על כך.
"הוא לא יודע על המסיבות והוא גם לא ידע" לואי אמר באדישות
"אוקיי" מלמלתי והשענתי את ראשי על הקיר.
זיכרונות מליל אמש קפצו לראשי ונתתי לעצמי לשקוע בהם.
לואי שיכור.
לואי מנחם אותי.
לואי מתקרב אליי.
לואי מציע לי לשתות.
אני מביט בלואי ששוכב על גבו ובוחן את התקרה, נראה שגם הוא עסוק במחשבות משלו.
אני כמעט ולא זוכר איך הגעתי לחדר שלי אך פתאום זכרונות שלי מוביל את לואי לחדר בעודו מכוון אותי משתלטים עליי ואני נושך את שפתי התחתונה בלי לשים לב.
"אתה יודע איך הגעתי לפה אחרי אתמול?" הוא לפתע שואל, בתיאום מושלם עם מחשבותיי.
"אמ, די לקחתי אותך נראה לי" אמרתי בטון ניטרלי.
"אה" הוא אמר ולאחר מכן מלמל "תודה"
"אז לגבי אתמול" התחלתי להגיד, מבחין כי לואי מיד שינה את הבעת פניו למשהו שאני לא יכול לזהות. "כאילו, אמ, אתה זוכר מה היה?" אני שואל בעקיפין, מנסה לראות אם יש לזה משמעות עבורו.
לא יכול ליהיות שרק אני חשתי בקרבה הזו.
"כן, ו..?" הוא שואל והארסיות מבצבצת בקולו
"סתם" שיקרתי
"מה?" הוא שאל לפתע והסתכל עליי
"לא אמרתי כלום" הגבתי ושיחקתי עם אצבעותיי.
"למה שאלת את זה?" הוא שאל
לקחתי נשימה והשפלתי את ראשי "פשוט רציתי לדעת למה התנהגת ככה אליי ואם הייתה לזה סיבה מיוחדת.. זה הכל" אמרתי בכנות
שמעתי אותו פולט אנחה ומיד לאחר מכן אומר "הייתי שיכור, אני כמעט ולא זוכר כלום. לא משנה מה קרה בינינו או מה אמרתי לך אז, תזכור שזה היה חסר משמעות וזה תמיד יהיה" הוא אמר בנטרליות והעביר את ידו בשיערו.
דקירה קטנה הורגשה בליבי אך החלטתי להתעלם ממנה.
לא הגבתי לו, לא הייתי צריך להגיב.
כל התשובות שהייתי צריך ניתנו לי ולא היה שום דבר להוסיף.
למה לעזאזל חשבתי שהוא רוצה להתקרב אליי?
זה טיפשי מצידי לחשוב ככה בכלל.
אני מחפש עם עייני משהו בחדר להתעסק איתו, כל דבר שהוא לא לואי.
אני מבחין באייפון שלי וכשאני מדליק אותו תחושת הקלה לא מוכרת פולשת אליי. אני זוכר שרק באתי לפה, חשבתי שיקחו לנו את הפלאפונים לכל השהות שלנו, ואני בטוח שגם לנגורן נבהל מהצווחה הקטנה שלי שהבנתי שלקחו לנו את הפלאפונים רק ליום הראשון.
דפדפתי בספריית התמונות שלי, מנסה להעסיק את המחשבות שמתרוצצות בלי סוף בראשי.
בין כל תמונות הציורים שלי, מצאתי תמונה לא מוכרת.
שנכנסתי אלייה, מיד חיוך עלה על פניי.
זה תווי המנגינה שצילמתי.
אותם תווי מנגינה שהיו על המבנה הנטוש בו ציירנו גרפיטי.
חייכתי כי יכלתי להזכר ביום הזה, יכלתי להריח את הצבע ולהרגיש את ההרגשה הממלאת שלו.
אני חייב לחזור לצייר, התגעגעתי יותר מידי להרגשה.
הגדלתי את התמונה והסקרנות השתלטה עליי כמו תמיד.
מי צייר את זה?
איזו מנגינה זו?
נכנסתי לגוגל והקלדתי את התווים, מרגיש גאה בליבי שהחלטתי להקשיב בשיעור מוזיקה כך שאני יודע את שמות התווים.
לאחר כמה שניות, אלפי תוצאות ניצבו מולי ונכנסתי לראשונה בינהם.
אחרי קראיה מרפרפת אני מבין כי זה שורת תווים המנגונת בפסנתר והמחשבה מיד מעוררת אותי.
אולי זה מוצהארט, או בטהובן.
אני יורד עוד קצת בדף ולוחץ על הקישור שמסומן לי, ממתין לתוצאה.
המסך הבהב ואני די בטוח שהבעת פניי עברה מסקרנות לאי הבנה.
חזרתי לעמוד הקודם ולחצתי שוב, מעקם את פניי שאני מבחין כי זה שיר של הבקסטריט בויז.
הייתי בטוח שזה ציור עם משמעות מאחוריו, אבל כנראה שמישהו פשוט אהב את הלהקה וצייר את תווי מנגינתה.
אני מנסה לחשוב מי עוד הזכיר לי את הבקסטריט בויז, ולאחר שתי דקות פניי מוארות בתשובה.
זה היה לואי.
הוא אמר שהוא הולך לקנות דיסק שלהם אם אני לא טועה.
ובכל זאת, הסיכוי שהוא צייר את הציור הזה הוא קלוש.
אני לוחץ על השיר ומגביר את העוצמה בפלאפון שלי.
מיד ניגון פסנתר נשמע ברקע ואני מציץ לעבר פניו של לואי שמקבלות לפתע הבעה רצינית.
קמט קטן מופיע בין גבותיו ואני מבחין כי הוא חושק את שיניו ומתיישב על מיטתו.
אני מקשיב למילים של השיר עד שקולו של לואי חודר אליי פתאום.
"תכבה את זה"
התעלמתי ממנו והמשכתי להקשיב לצלילים החדשים.
הוא לא יכול להגיד לי מה לעשות.
"תכבה את זה עכשיו" לואי אומר ושאני מרים את מבטי אליו אני מבחין כי לסתו חשוקה ועיניו מצומצמות.
גלגלתי את עיני והנמכתי מעט את עוצמת הקול.
"לא אמרתי לך להנמיך, אמרתי לך פאקינג לכבות!" הוא צעק וקם על רגליו.
"מה הבעיה שלך?" שאלתי אותו בקול גבוה, הלהקה עדיין מהדהדת בחדר.
הוא בא לעברי ולחץ על כפתור כיבוי המסך באייפון שלי.
"מה לעזאזל!" צעקתי וקמתי גם אני על רגליי.
מה הוא חושב לעצמו? "למה אתה נוגע לי בדברים? מותר לי לשמוע מוזיקה!" צעקתי והתקרבתי אליו.
הוא הסתכל לעייני והשפלתי את מבטי, לא יכול להרגיש את עיניו על שלי.
"ביקשתי ממך לכבות! זה מפריע לי!" הוא צעק והתקרב צעד לעברי.
"אז עברנו לצעקות? מי אתה חושב שאתה?" הרמתי את קולי ובחנתי את פניו לשבריר שנייה.
עיניו נצצו.
זה לא דמעות על סף עיניו, נכון?
"תכבד פעם אחת את הבקשה שלי, תפסיק להתגרות בי!" הוא אמר ומשך את שיערו אחורה, מקפץ על עקביו באי נוחות.
"אני לא מתגרה, אני עושה דברים להנאתי. למה אתה חייב להתנהג אליי ככה?" אני שואל בקול רגוע יותר ומכווץ את גבותיי, עדיין מרגיש את האנדרנלין בדמי.
"למה אתה לא מסתכל עליי שאתה מדבר איתי?" הוא צועק ומתקרב צעד נוסף לעברי.
סנטימטרים ספורים מפרידים בינינו ואני מרגיש את חום גופו, עיניו מטיילות עליי וננעצות בטפריהן בעיני.
"תענה לי!" הוא מרים את קולו ומקבץ את ידיו לאגרופים.
"כי אם אני אסתכל עלייך אני לא אוכל להפסיק!"
--
סליחה על ההתעכבות בפרק הזה ♡
תודה רבה לכולכם על התגובות החמות וההצבעות.
אין כמוכם!
מעריכה מאוד.