"כאשר אתה אומר שאתה מסכים למשהו בעקרון, אתה מתכוון שאין לך כל כוונה ליישם אותו בפועל." - אוטו פון ביסמארק.
*
חיוך.
שמחה.
צחוק.
אושר.
אלה התחושות שעברו בליבי, כאשר נפרדתי מאביאור. זה היה יום בהחלט מטורף.
הכנסתי את המפתח אל מנעול הדלת ובשקט פתחתי את הדלת. השעה הייתה 21:45 ובמשך יותר מ7 שעות ביליתי עם אביאור. הוא לקח אותי ללונה פארק ועלינו ביחד על כל המתקנים הכיפים.
אי אפשר להסביר כמה צחקתי, נהנתי ובמיוחד חייכתי. אולם דבר אחד הכי שימח אותי, שהוא חייך ללא הפסקה. אני לא חושבת שהייתה פעם אחת שדיברנו והוא לא חייך אליי. זה היה מדהים.
אחרי הסחרחורות הקלות, הוא קנה לשנינו שערות סבתא וגלידה אמריקאית. זה היה מהנה, לחזור לילדות. חיוך עדין נפרש על זוג שפתי שנזכרתי ביום המהנה הזה ונשכתי בכדי להוריד אותו. אני מתחרטת שניתקתי עם אביאור קשר ואני שמחה שהצלחנו לתקן את זה.
כי הוא מדהים, ואני אגרום לו להפנים את זה.
פתחתי בעדינות את הדלת והפרצופים שלהם הוסטו לכיווני. אבא, אמא, עידו יושבים על הספה בסלון ומפצחים גרעינים, לפחות עידו ואבא שלי. שובל, חברתו המקסימה של עידו עמדה במטבח וחתכה פירות.
עידו הרים גבותיו בהפתעה ומבטו חסר ההבנה ניכר שראה את תיק הבית ספר על הגב שלי ואת התלבושת האחידה שלי.
חייכתי אל שובל המתוקה ונופפתי לה בשלום, מתקדמת אלייה ונושקת ללחי החלקה שלה ועד הדרך מפלחת תות אדום ומתוק ומקפיצה אותו אל פי, בעוד היא מצחקקת.
אבא שלי קרא בשמי וגלגלתי את עיניי, אין סיכוי שהוא יוריד לי את מצב הרוח שלי.
התעלמתי ויצאתי מהמטבח, מתקדמת במסדרון החדרים שלנו, עוברת את חדר המקלחת.
"שילב, בואי. אבא ואני רוצים לדבר איתך." שמעתי את קולה העדין והנשי של אמי. עצמתי את עיניי בחוזקה, נאנחת ונעצרת במקומי.
זה רק מה שחסר לי, השאלות שלהם.
"מה עכשיו?" צעקתי ביאוש ממסדרון החדרים והסתובבתי בחזרה אל הסלון. אם אמא שלי לא הייתה קוראת לי, ממש לא הייתי חוזרת אליהם. שובל בדיוק התקדמה והניחה את צלחת הפירות המעוצבת והצבעונית על השולחן והתיישבה בסמוך לעידו ששכב על הספה, מניחה את ראשה על חזהו החשוף, בעוד הוא מלטף את כתפה הצרה.
"תדברי אלינו בכבוד, חצופה." אבא שלי דיבר בקול קשוח ורציני, מכווץ את גבותיו, לא מאמין לחוצפה שלי שמתגברת מיום ליום. תתמודד, זה הדבר היחיד שיש לי להגיד לך.
שובל ועידו התעלמו משיחתנו וצפו בסרט המתח ששודר בטלוויזיה. הם היו רגילים לחלוטין לוויכוחים השגרתיים עם אבא שלי.
ליבי המרדנית, ככה שובל הייתה מכנה אותי.
כבר די התרגלתי לזה.
"אני כבר יודעת בדיוק מה אתם רוצים להגיד," אמרתי בזלזול וגילגלתי את עיניי, מתקדמת אליהם ונשענת על פינת האוכל הסמוכה לסלון.
"את רוצה לצעוק עליי ועל ההברזות שלי מהלימודים. ואתה רוצה לצעוק עליי על כך שהלכתי עם אביאור." הצבעתי על שניהם וחזיתי כבר מה הם עומדים להגיד.
"אביאור? מי זה אביאור?" עידו קפץ ממקומו והתערב בשיחה. שובל גיחכה בשקט וליטפה את החזה שלו. היא כבר ממזמן בת בית אצלנו. שיחקתי בציפורניי, מקלפת את הלק בשחור לגמרי.
אני משנה את צבע הלק לפי מצב הרוח שלי, אז נראה לי שאחליף את צבע הלק למשהו יותר זוהר ושמח, לבן או ורוד בייבי יהיו יפים יותר משחור אפל.
"עידו, תהיה בשקט." אבי השתיק אותו ושילב את ידיו על חזהו, מביט בי כרגיל במבט המעצבן והרציני שלו. אני שונאת את הריבים הפרובוקטיבים שלנו.
"אני רוצה לדעת מה הולך פה. מי זה אביאור? על איזה הברזות אתם מדברים? וממתי שילב מבריזה מבית ספר?" עידו התיישר חסר הבנה והביט באבא ובי בכעס. נאנחתי, כבר אין לי כוח לספר את זה. שובל כיווצה גבותייה, שולחת אליי מבט שואל.
הנדתי את ראשי לשלילה, מבטלת את שאלתה עם ידי. הכל בסדר, פשוט אבא שלי חייב להרוס מצבי רוח ולהפוך דברים מבסדר, ללא בסדר.
"זה גם מה שאנחנו שואלים את עצמנו." אבא שלי אמר בשקט. אמי התיישרה והביטה בי בעיניים רועדות, לא מבינה למה הפכה הבת שלה. גילגלתי את עיניי. דיי להביט בי כך.
"אני מאוכזבת ממך, אבא. אני שפכתי את הלב שלי בפנייך ובפניי המנהלת והסברתי לך כמה שהיה לי קשה בחודש הזה ואתה פשוט התעלמת מזה וקראת לזה סצנה." דיברתי באכזבה ולביי התכווץ שנזכרתי מה עשה בשיחתנו בבית הספר. הוא פשוט זלזל ברגשותיי, אין לזה הסבר אחר.
"רם, על מה היא מדברת?" אמי שאלה בשקט וכיווצה את גבותייה. אבי הביט בי במבט מאיים וקשוח. אה איזה יופי, מסתבר שאבא שלי בוחר לספר לאמי רק את המקרים שבהם אני יצאתי לא בסדר, נכון? פתטי.
"שילב חשבה שאם היא תבכה קצת מול המנהלת ותחרטט לה על כמה שהיא לבד, אז אולי זה יכפר על העונש שלה," זילזל בקולו הקשוח וגילגל את עיניו. מבטי הפך לרצחני. שנאתי שהוא ככה מדבר על הרגשות שלי, שהוא מזלזל בסבל שלי במשך בחודש הזה.
הוא שופט אותי בדיוק כמו כל הילדים המגעילים האלה בבית ספרי.
"מרשים ביותר, שילב. ממי למדת את כישורי המשחק המעולים האלו?" המשיך לעצבן אותי בחיוך קטן. עצמתי את עיניי בחוזקה, אוחזת בירכיי בעוצמה רבה, חודרת לעורי עם ציפורניי דרך הג'ינס השחור והמשופשף שלי.
התאפקתי, בחיים לא התאפקתי כל כך לא לצאת עליו.
"את בכית? קרה משהו, קטנה?" קולו הדואג של עידו נשמע והסטתי את מבטי לכיוונו, מנסה להירגע עם המבט האכפתי והמתחשב שלו. הנדתי את ראשי לשלילה.
"אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו." השבתי לו בחיוך קטן והוא חייך אליי חיוך רחב, מה שגרר גם את חיוכה של שובל. מה חיוך קטן אחד יכול לגרום? תמיד האמנתי שחיוכים משפיעים אחד על השני ומשמחים.
אי אפשר להישאר אדישים לחיוכים.
"עכשיו בטח תגידי שזה בזכות הגבר האידיוט שהלכת איתו." אבי שוב התערב, לועג לאביאור וגורם לי לגלגל את עיניי. אבא שלי מתנהג כמו תינוק, ילד קטן שעדיין לא התגבר ונשאר 5 פעמים בגן תת חובה.
"עם איזה גבר הלכת, שילב?" עידו שאל בקול נמוך והביט בי במבט חשדני. שובל ליטפה את גבו החלק במעגלים, מצליחה להרגיע אותו בקלות.
"למה לא שיתפת אותנו ברגשות שלך?" אמי הצטרפה גם היא לשיחה, שואלת אותי בעדינות ובמביטה בי בארשת פנים מיוסרת. לך כואב? זה לא משתווה לסבל שאני חשה במשך יותר מחודש שלם.
"כי אתם פאקינג לא מבינים אותי, אף אחד מכם לא מבין אותי," הרמתי את קולי עליהם והעצבים חילחלו בגופי. זה מה שתמיד שנאתי באבא שלי. אני לא יודעת אם זה נכון במדויק, אבל זו הייתה תחושתי.
ברגע שהוא רואה אותי שמחה ומחויכת, הוא חייב להוריד לי את החיוך שלי איכשהו.
קשה לי להאמין לזה, כי איזה אבא רוצה לרעת הבן שלו? אבל ככה הרגשתי, שקשה לו לראות אותי מאושרת.
הרגשתי שהוא אוהב לראות אותי סובלת ועצובה. ואם זה נכון, זה זוועה. פשוט ככה.
"וכן אבא, זה בזכותו, גם אם קצת קשה לך לשמוע את זה." אמרתי בכעס ושילבתי את ידיי על חזהי, מסיטה את מבטי אל רגליי הנעולות באולסטאר. ראיתי טיפה לבנה של גלידה על הבד הבורדו של הנעל ונשכתי שפתיים בחיוך, נזכרת שהוא אכל גלידה וכל שנייה נזל לו על המכנס והוא התעצבן ופלט קללות קטנות.
היום הזה עשה לי חשק לעוד פעמים טובות כאלה.
"אתם מוכנים לענות לי בבקשה מי זה?" עידו המשיך לשאול וכבר החל לרתוח מזעם, בעוד שובל מנסה להרגיע את עצביו. השפלתי מבטי ושיחקתי באצבעותיי, מסיטה פיסת שיער שחורה לאחורי האוזן שלי.
"מה, אתה רוצה להגיד לי שאתה לא יודע?" אבא שלי שאל אותו בציניות והמשיך להסתכל עליי בעיניים הכהות והאפלות שלו. עיניים שהופכות בשנייה את האווירה לקודרת.
אבא שלי בהחלט בר- מזל שהוא קיבל את אמא שלי, כי אני באמת לא מצליחה להבין איך אפשר להתאהב ביצור קרח כמו אבא שלי. איך אמא שלי שורדת אותו, רק ה' יודע.
"שילב יוצאת עם איזה זקן שגדול ממנה ב7 שנים." הסביר בזלזול ובחיוך ציני ומעצבן. עצמתי את עיניי, מתאפקת לא לזעום עליו עוד יותר. תפסיקו לקרוא לו ככה.
תפסיקו לשפוט אותו על סמך גילו.
"מה זה?" עידו הרים את קולו בזעם ושובל עצרה את גופו מלקום ולהתקדם אליי בכעס.
"אני לא יוצאת איתו! הוא בסך הכל ידיד שלי," צעקתי, מתחילה להסביר שוב את מה שכולם מסרבים להאמין לו.
"ויש בינינו הפרש של 6 וחצי שנים, לא 7." תיקנתי בחימה ונשפתי בכעס. אבי גילגל את עיניו וכן, אני יודעת שחצי שנה זה לא ממש משנה, אבל בשבילי זה כן.
"וזה ממש הכרחי עכשיו, נכון?" אבא שלי שאל בבוז וביחס לעגני ועוקצני. הנהנתי בחיוך מזויף וציני. אמא שלי נאנחה וקמה ממקומה, מתקדמת למטבח ומנסה להעסיק את עצמה איכשהו.
תמיד לבשל היה משהו שמרגיע אותה.
"למה את מסתובבת עם גבר שגדול ממך?" עידו שאל והאדים רק מלחשוב על כך. אחזתי בפניי וניסיתי לנשום בעדינות ולהירגע. השאלות האלה סתם מעצבנות אותי עוד יותר.
"מה אכפת לכם?"- צעקתי עליהם, מטיחה את ידי על ירכיי באנחה. לעזעזאל, נמאס לי.
"שילב, תשמרי על הפה שלך!" צעקתו הגברית של אבי נשמעה בחלל רחבי הבית.
הבית דמם.
הייתה רק שתיקה.
שובל התיישרה והשפילה מבטה, מתחילה לשחק בשערה. אנחנו כל כך דומות, זה מה שאני עושה שאני מובכת. ואבא שלי מביך ועושה לכולנו, ולא רק לעידו בושות מול החברה שלו.
עידו לחש לה משהו באוזן והיא הנהנה בחיוב, מניחה נשיקה קטנה בפיו וקמה ממקומה, מלמלת כמה דברים ומתקדמת למסדרון, היישר לחדרו של עידו.
"את כנראה לא הבנת שלא מדברים ככה אל המשפחה שלך." אבי אמר בשקט ובקשיחות, לאחר שטריקת דלתו של עידו נשמעה מכיוון המסדרון. אתה קורא לעצמך משפחה? בדיחה טובה.
"אתה כנראה לא הבנת שההתנהגות שלך זו התנהגות זוועתית וגועלית לאבא." החזרתי לו בעצבים והסתובבתי, נכנסת למטבח ומוזגת לי כוס מים. אני חייבת להירגע איכשהו.
לגמתי באיטיות מהכוס השקופה בעלת המים הקרים שהרגיעו אותי מהעצבים של אבי.
"את רוצה לחנך אותי אולי? נראה לי שהתבלבלת פה בתפקידים. אני אבא שלך ואני מחליט עלייך." שמעתי את קולו הבלתי-נסבל של אבי. הסתובבתי והוא קם ממקומו, מתקרב אליי באיטיות. נשארתי עומדת במקומי. אני לא מפחדת ממך.
"לא אכפת לי שאתה מחליט עליי, כי לך לא אכפת ממני. כל מה שחשוב לך זה רק הציונים שלי ושחלילה לא אסתובב עם בנים. דיי כבר, אני בת 16 ומותר לי להנות קצת. ומי אמר שכל גבר שאני איתו, אז אני ישר יוצאת איתו? אסור שיהיו לי ידידים?" אמרתי בכעס ובאימפוטנטיות. אבי גיחך בזלזול לשמע המילה "ידידים".
"עידו בגילי היה עושה דברים הרבה יותר ממני, ואף פעם לא הערת לו? תפסיק לקפח אותי." ביקשתי כבר שכוחותיי אוזלים והתיישבתי על הכיסא בפינת האוכל, מתמקדת בכל דבר אחר חוץ מאשר בויכוח המטופש הזה.
"יש הבדל בינך לבין עידו, זה קודם כל"- אבי התחיל עם ההשוואות ביני לבין עידו. נאנחתי.
"איזה הבדל? בוא, תסביר לי איזה הבדל, מה שהוא גבר ואני אישה? אתה גם שוביניסט בנוסף לכל?" קטעתי את דבריו עצבנית והוא פער את עיניו באיום, בפעם הראשונה,
לא גורם לי להתחרט על דבריי.
למה? כי אין שום הסבר לקיפוח שלו כלפיי.
"שמעת אותי אומר שעידו יותר טוב ממך? לא. את הבת היחידה שלי, הבת הקטנה שלי, אני מפחד שיקרה לך משהו, אני דואג לך." אבי התחיל להגיד בשקט. הסתכלתי בעיניו השחורות, בעוד הוא מביט בעיניי האפרפרות ולא ידעתי אם באמת אכפת לו ממני או שהוא סתם עושה את עצמו.
"אתה יודע שאני שונאת שאתה דואג לי כל כך. זה מעצבן, זה מציק וזה מעיק עליי." הסברתי בעדינות, מנסה להגיע לליבו. אני באמת רוצה שהוא יבין אותי, כי אני יודעת שהוא בסך הכל צריך לצאת מהאדישות שלו ולהקשיב לי.
יש יותר פשוט מזה?
"את לא יודעת מי זה הגבר הזה, את לא מכירה אותו." הוא אמר בקול קשוח ורציני. שוב צליל הרטינה יחד עם האנחה נשמע מפי.
אטום, כל כך אטום.
"זה לא נכון, אני כן מכירה אותו." התעקשתי בשקט ונשענתי על משענת הספה עמוק יותר, מניחה יד רכה על ראשי ומלטפת את מצחי, מנסה לנקות את ראשי מהמחשבות הארורות שאבי מילא אותי.
אני עושה את הדבר הנכון, ואני יודעת את זה.
להילחם למען העקרונות, זה לא חטא.
"אתם נפגשתם רק 3 פעמים, שילב." הוא המשיך בכעס ובקול נמוך. נשפתי בתסכול שהבנתי שזה לא יקרה, אבא שלי לעולם לא יבין אותי. אני בספק אם מישהו כן.
מה מסובך במה שאני רוצה? מילה אחת, ויחידה שמסכמת הכל עבורי, חופש.
זה מה שאני רוצה, וצריכה.
"נפגשנו הרבה יותר.." מילמלתי בשקט ובאופן לא ברור, במעט כועסת ומתבוננת בציפרוניי הארוכות. עידו ואמא שלי למשך כל השיחה שתקו וצפו בריב המרתק שלנו.
"מה אמרת?" הוא שאל בצרידות ובאיום ופקח את עיניו במעט. תגידי את זה, שילב.
פשוט תגידי את זה.
"שנפגשנו הרבה יותר ממש שאתה חושב. טוב לך?" פלטתי בצעקה ופרשתי את ידי לצדדים, לא מייחסת חשיבות לשובל הנבוכה ששוכבת בחדרו של עידו.
עידו הניד את ראשו, לא מאמין עליי וקם ממקומו, עוקף אותי וממשיך לחדר שלו.
"עוד פעם את משקרת לי, איזה בת גידלתי? מי חינך אותך להיות שקרנית כזאת?" צעק עליי והטיח בי, מכאיב רגשית בליבי. לילדה לא קל לשמוע דברים כאלה מאבא שלה. אבל אני לא מופתעת, כי ממנו אני כבר לא מצפה לכלום.
כמעט והאמנתי שבאמת אכפת לו ממני.
"ברגע שכולאים אותך ומונעים ממך לעשות את הדברים שאתה אוהב עם האנשים שאתה מרגיש איתם בנוח, כנראה צריך לשקר. אתה עוד לא הבנת שלא מעניין אותי, אם אתה מסכים לי או לא. כיף לי עם אביאור ואני נהנת עם ארד ואני אמשיך להיות איתם, גם אם התוצאה הסופית תהיה שתעיף אותי מהבית," אמרתי בביטחון ושילבתי את ידי על חזהי באומץ.
אני לא מפחדת מאף אחד, בטח שלא ממנו.
"אני לא מוותרת על העקרונות שלי.
ובזאת, הסתיימה השיחה." סיימתי את השיחה שהמילה האחרונה היא בפי. הרמתי את רגליי, נוחתת על הקרקע ומתקדמת למסדרון שבחדרי, מתרחקת מאבי ומאמי.
"שילב, תחזרי לכאן מיד, לא סיימנו את השיחה." הוא צעק לי, בזמן שאני מתקדמת למסדרון. חייכתי לעצמי והנדתי את ראשי, לא, כאן הטעות שלך. השיחה הסתיימה.
"אני חושבת שהבהרנו אחד לשנייה את מה שרצינו. לילה טוב, אבא." נעצרתי, מאחלת לו בחיוך עוקצני וממשיכה לחדרי. עברתי על יד החדר של עידו, בעוד הדלת פתוחה.
עצמתי את עיניי בגועל ונכנסתי מהר לחדרי, סוגרת אותו ונשענת על הדלת. תסגרו את הדלת, אנשים. יש עוד נפשות בבית שעוברים במסדרון.
התקדמתי למיטתי וקפצתי עלייה, מחבקת את הפוך העבה והקריר שלי. הנחתי את ראשי על הפוך, בכדי שיקרר את הלחי החמה שלי. עצמתי את עיניי וניסיתי להירדם.
ניסיתי להיזכר במה שעשיתי עם אביאור היום וכמה שהיה לי כיף באותו הרגע. זה הצליח. החיוך עלה מיד לזוג שפתיי. פתחתי את הטלפון שלי, מביטה בתמונת מסך הנעילה שאביאור שינה לי.
כאשר אכלתי את הגלידה, היא נגעה באפי ועיגול קטן ולבן של גלידת וניל נח על אפי בנינוחות. אביאור ניצל את ההזדמנות לצלם אותי בזמן שאני מצחקקת, הגלידה נוזלת על ידי והשיער שלי מתנגש בפניי בעקבות הרוח.
זו הייתה תמונה יפה וחייכתי שהתבוננתי בה, החיוך הזה היה בזכות אביאור.
°°°°°°
שכבתי במיטה שהראש שלי מנוח על הכר ואני מצטנפת בתוך הפוך העבה והמחמם שלי. שובל הלכה לפני דקות אחדות והתחלתי להשתעמם. דיפדפתי ברשתות החברתיות, מביטה בתמונות שאנשים מעלים לרשת מכל רחבי העולם.
הסתכלתי על התמונה שהרשתי לעצמי להעלות עם אביאור. היא הייתה יפהפיה.
אני חייכתי והתבוננתי בו, בזמן שאני מורחת גלידת וניל מתוקה על הלחי מלאת הזיפים שלו, בעוד הוא מצחקק עם החיוך הכובש והמדהים שלו.
חייכתי שהסתכלתי על התמונה באפקט שחור- לבן תחת הכיתוב "אין דברים כאלה." בתוספת אימוג'י מחייך שעיניו מרוגשות.
כיף לי איתו, אני נהנת איתו כל כך ואי אפשר להסביר לאף אחד כמה אני מאושרת להיות לצידו. הבן אדם הזה היחיד שבאמת מבין אותי.
נקישות דלת עדינות נשמעו על סף דלתי. אור לבן נכנס לחדרי, כאשר הדלת נפתחה במעט.
"שילב?" קולו הנמוך והגברי של עידו נשמע מאחורי וסגרתי את הטלפון שלי, זורקת אותו לחלק הריק במיטתי הזוגית.
"מממ?" המהמתי בשקט, מתכרבלת עוד יותר בפוך.
"אני יכול להיכנס?" ביקש ממני בשקט וחייכתי מהכבוד ומהנימוס שלו כלפיי. התיישבתי על מיטתי, נשענת על קיר מעל המיטה.
"בטח." חייכתי אליו, מכסה את רגליי.
הוא פתח את דלת חדרי שהוא חשוף ללא חולצה, עם מכנס טרנינג שחור ושריריו מתגלים לפני מקובעים בחזהו. הוא סגר את הדלת והתקדם אליי במבט מושפל וארשת פנים מצוברחת.
"היי, מה קרה?" שאלתי והתיישרתי, מתקרבת אליו, בזמן שהוא יושב על מיטתי ואוחז בראשו. נלחצתי במעט והתחלתי לדאוג שקרה לו משהו.
"אני מרגיש אח חרא." הוא דיבר בשקט ובקול נמוך, אוחז בשערות ראשו, כאשר אני מאחוריו מביטה בשרירים הלחוצים בגבו. הנחתי את ידי על גבו וליטפתי את עורו החם.
אור הלבנה הנוצצת, נכנס מהחלון ונחת בדיוק על פרופיל פניו של עידו, מה שגרם לפניו לזהור בחשכה של חדרי.
"למה אתה חושב כאלה דברים, עידו?" שאלתי אותו בקול תמים ועדין. התקרבתי אליו והורדתי את ראשי, מנסה לגרום לו לשאת אליי את פניו.
"לא יודע, הידיעה הזו שלא הרגשת בנוח לבוא ולשתף אותי איך את מרגישה ושבחרת להבריז מהלימודים בשביל לנסות לשכוח מהכאב, היא פשוט הורגת אותי." הוא הסביר והסיט אליי את מבטו, שראשו עדייו בין שערות ראש והוא מכופף למטה. נאנחתי בשקט.
"היית בצבא, עידו"- ניסיתי לשנות את תחושות האשמה שלו. הוא נענע את ראשו, מתחנן אליי במבטו שאפסיק לדבר שטויות.
"בבקשה אל תתחילי עם התירוצים האלה, יכולת לצלצל ולהרים אליי טלפון. את יודעת שבשבילך אני אפנה את כל הזמן שלי." הוא ביטל את דבריי עם ידו הגדולה. אחזתי בה וקירבתי אותה אליי באנחה.
נמאס לי שהוא חושב ככה.
"לא רציתי להפריע לך." הסברתי לו בעדינות וליטפתי את גבו השרירי והרותח. הוא הניד שוב את ראשו, כיאלו לא יכול לשמוע יותר את דבריי. כיווצתי גבותיי, לא הבנתי מה קורה.
"תבטיחי לי שתספרי לי כל מה שעובר עלייך." הוא ביקש אליי בגבריות והסתובב אליי, אוחז בזרועותיי ומקרב אותי אליו. פרשתי חיוך קטן על שפתיי הבשרניות, מהנהנת לחיוב.
"אני אוהבת אותך, גדולי." אמרתי בחיוך, כאשר הוא הושיב אותי עליי וחיבק אותו בחוזקה, חיבוק אמיתי, חיבוק אוהב, של אח. צחקקתי לתוך צווארו ולרגע באמת הייתי מאושרת שיש לי את עידו בחיי.
"גם אני אוהב אותך, קטנה." הוא מילמל לצווארי וחיזק את חיבוק האחים שלנו יותר ויותר. התנתקנו מהחיבוק, אך עדיין נאשרתי להיות חבוקה בזרועותיו שאני נשענת על חזהו המוצק.
"אז מי זה האביאור הזה?" הוא שאל אותי ונהפך פתאום לרציני. הסתכלתי עליו מלמטה, מנסה לבדוק אם הוא באמת רוצה לדעת או שמטרת השיחה היא להוריד אותי ממנו.
"אל תתחיל עם זה גם אתה עכשיו, מספיק לי אבא על הראש." תקפתי בעצבים והתנתקתי מזרועותיו המחבקות אותי. התקדמתי לחזור למיטתי, בידיעה שאני יודעת בדיוק לשם מה השיחה הזו ולאן הוא מתכנן שהיא תתגלגל.
אני אספר לו על אביאור, זה לא יימצא חן בעיניו, כמו שקשר הידידות הזה לא מוצא חן בעיניי אף אחד, אני אתנגד, זה יתגלגל לריב.
ומשם.. זה יהיה היסטוריה.
אני אנצור את זה כעוד אחד מהריבים השגרתיים בבית משפחת בן שושן.
"לא לא, אני באמת רוצה לשמוע. זוכרת מה סיכמנו במסיבת גיוס שלי? אני כאן כדי להקשיב ולא בשביל לשפוט. לא משנה מה, אני כאן לצידך." הוא ניסה לתקן את מחשבתי ונגע בזרועותיי, מחזיר אותו שוב להיות קרובה אליו.
הבטתי עם עיניי האפורות והחתוליות בעיניו הבהירות, הזוהרות והיפהפיות של אחי הבכור, מנסה להאמין שזוהי באמת כוונתו.
"הוא בן 22, ואני יודעת שזה נשמע רע, אבל הוא באמת הבן אדם היחיד שיכול להקשיב לי ולהבין את הבדידות שלי. הוא מזדהה איתי בקלות בגלל העבר הקשה שלו, הוא בוגר ואני מרגישה שאני מדברת עם מישהו בגילי, אני לא מרגישה את הפער בכלל." סיפרתי לו במהירות ועצמתי את עיניי בחוזקה, מתחבאת בצווארו, לא מוכנה לראות את הבעת פניו שישמע על זה.
הוא שתק ולא זז ממקומו, בעוד אני ממשיכה להסתיר את פניי בצווארו. הוא נגע בשערי, מה שגרם לי להרים את ראשי אליו.
"שילב.." הוא החל להגיד והסתכל עליי ברצינות. נאנחתי, נושפת בתסכול. ידעתי שהוא לא יהיה מרוצה לשמוע את זה.
"אני יודעת, אני יודעת מה אתה הולך להגיד. 'תרדי מזה, הוא לא לגילך ולכי תדעי מה הוא יכול לעולל לך'. זה בסדר, לא ציפיתי שתבין אותי, עידו." הקדמתי אותו ברטינה וחיקיתי את דבריו שכמובן יגיד בעוד כמה דקות אחדות.
הוא פרש חיוך עדין על שפתיו וחיבק אותי יותר. כיווצתי את גבותיי חסרת הבנה.
"את האמת שרציתי להגיד שאני אשמח להכיר אותו." עידו אמר ושכב על מיטתי הזוגית לרווחה, פורש את ידיו לצדדים ומתרווח על כל המזרן. הרמתי גבותיי.
"מה? באמת?" שאלתי אותו חסרת אמון, פוערת את עיניי, מופתעת לגמרי לשמוע דבר כזה, ועוד מעידו. הוא גיחך למראה הבעת פניי.
"אם הוא באמת אחלה גבר כמו שהוא נשמע וכמו שאת עושה אותו, אני חושב שאנחנו יכולים להסתדר." הוא חייך אליי וליטף את שערות ראשי השחורות והחלקות שיצאו מהקוקו המרושל שעשיתי לעצמי.
"אתה אומר את זה סתם, נכון?" שאלתי אותו בתמימות, מתקשה באמת להאמין שעידו יציע מיוזמתו לפגוש את אביאור.
"למה קשה לך להאמין לך שאני סבבה עם זה?" הוא שאל אותי חסר הבנה ובמבט קשוח, מזכיר לי לרגע את אבי ואת אביאור. מה הקטע של גברים עם המבט הזה?
"כי אולי אני לא רגילה לזה?" אמרתי כמובן מאליו, בחיוך קטן, מרימה גבותיי מעלה. הוא משך בכתפיו למעלה, מראה לי שלא ממש אכפת לו מחוסר ההרגל שלי למצב הנוכחי.
"אז תתחילי להתרגל. יש לך אח שאוהב אותך ושעומד לצידך בשעות הקשות, טוב?" הוא הודיע בחיוך ותפס אותי מהזרוע, מושך אותי אליו. שכבנו יחד במיטה והבטתי בשעון הדיגיטלי שהיה על ממיר הטלוויזיה.
01:17. כבר מאוחר.
ואני פחות או יותר חצי שעה מדברת עם עידו.
"אוף, אתה מדהים ואני מקנאה בשובל." רטנתי בשקט, משלבת ידי בילדותיות ובפרצוף חמוץ של ילדה שלא קיבלה את הסוכריה שהגיעה לה. עידו כיווץ גבות.
"מקנאה למה? יש לך אותי הרבה יותר זמן ממנה." הוא שאל חסר הבנה וליטף את כתפי הקטנה, בעוד ראשי נח על חזהו. אי אפשר לתאר כמה זה כיף חיבוק של אח גדול.
"אבל לה יש אותך, אתה שלה. אני רוצה גבר כמוך." אמרתי בילדותיות ובקול תינוקי, מצביעה על החזה של עידו ומטיחה אותה על חזהו באגרסיביות.
"רוצה נשיקה שתמחיש לך שאני גם שלך?" עידו הציע והתסכל עליי כיאלו אני תינוקת קטנה. גילגלתי את עיניי, אך הנהנתי במרץ.
"יאיי נשיקת אחים, כמה זמן לא עשינו." אמרתי בהתרגשות והתלהבתי, מוחאת כפיים באוויר.
עידו ציחקק והניח נשיקת אחים גדולה על שפתיי, נשיקה שנהגנו להתנשק שהיינו ילדים קטנים, בערך שהייתי בגיל 5 ועידו היה בן 8.
"אם הוא עושה לך משהו, שילב," עידו החל להגיד במבט קשוח ורצחני וראיתי את אגרופי ידיו מתקמצים בעצבים רק מלחשוב על כך. הנחתי יד על אגרופיו וניסיתי להרגיע אותו.
"אתה הורג אותו וקובר אותו בחול. כן, נראה לי שהבנתי." המשכתי אותו בגלגול עיניים, פוגשת במבט הרציני שעידו נועץ בי. נאנחתי. אוקיי עידו, נראה לי שהפנמנו את העניין הזה.
"רוצה שאשן איתך?" הוא הציע בקול ילדותי ונכנס במהרה מתחת לשמיכתי, מכסה את פלג גופו התחתון, בעוד העליון נשאר חשוף.
"לא ישנו ביחד מגיל 11." גיחכתי בקול למראה הילדותיות שלו ונכנסתי מתחת לשמיכה.
"אז בואי נשחזר את הרגעים היפים האלה שהיית בוכה מסיוטים בלילה והייתי מרגיע אותך." עידו הציע בחיוך רחב ובשנייה שהזכיר את זה נוסטלגיה ישנה עלתה במחשבות ראשי.
"אוי, אל תזכיר לי את זה. חלמתי שהבובה בחדר מנסה לרצוח אותי." סיפרתי נבוכה במעט, מסתירה את פניי שהפכו לאדומות יותר. הייתי ילדה פחדנית מאוד.
"אמרתי לך לא לראות סרטי אימה בלילה, לא הקשבת לי." עידו אמר ומשך את כתפיו. גילגלתי את עיניי. טוב, נתנחם בעובדה שעעשיו אני חולת סרטי אימה ושום דבר לא מפחיד אותי.
"לילה טוב, גדולי." איחלתי לו בחיוך קטן, קוראת בכינוי שהדבקתי לו מאז שאנחנו ילדים קטנטנים. נכנסנו מתחת לשמיכה, בזמן שאני מכבה את האור מהצד שלי.
"לילה טוב, קטנה." הוא איחל לי בחיוך וכיבה את האור בצד שלו. הנחתי את ראשי על הכר ועצמתי את עיניי, מרגישה את ידיו החסונות של עידו כרוכות סביבי במטרה לשמור עליי כמה שיותר קרוב אליי.
חייכתי.
הבנתי שאני מוגנת, בזרועות בטוחות.
באותו הרגע הבנתי שזכיתי, זכיתי לאח גדול ואוהב כמו עידו.
°°°°°°
אני שוכבת על חזה קשיח ולא נוח, אך הראש שלי מסרב לקום ממנו, עקב החמימות שהוא מעביר ללחיי האדומות שנמרחו על חזהו.
הציפורים מצייצות על הבוקר ואני רוצה לכרות את מיתרי קולן הצווחניות והמציקות שנכנסות לאוזני והורסות לי את עור התוף.
עידו שוכב מתחתיי, מלטף את שערי השחור, תוך כדי שהוא מנמנם. רעש צלצול הטלפון שלי נשמע בחלל חדרי וגרם לי להיאנח בקול. למה להרוס את שינת הבוקר. עידו התהפך לצד השני וגנב לי את השמיכה, משאיר אותי חשופה לקור.
בעיניים עצומות, שהלחי שלי צמודה למזרן, אני שולחת את ידי אל שידתי עד שאני מרגישה שאני אוחזת בטלפון שלי. אני לוחצת על הטלפון, תוך כדי שינה, אני מצמידה את הטלפון ללחי שלי.
"מי המציק שמתקשר אליי ב6 בבוקר? אנאל, אם זו את, אני ארצח אות"- אני מתחילה באיומים שלי, בזמן שאני רוטנת בכעס ועוצמת את עיניי.
"היי." קול גברי, נמוך וצרוד קוטע את איומיי.
פקחתי את עיניי במהרה, מורידה את הטלפון מהאוזן שלי ומתיישבת באיטיות על משענת מיטתי, בזמן שעידו חורפ.
"הו אביאור, זה אתה?" שאלתי חוששת והצמדתי בחזרה את הטלפון לאוזני. שמעתי אותו מתמתח והוא המהם בבס נמוך מבעד לקו הטלפון.
"בוקר טוב גם לך, שילב." גיחך והשיב לי בצרידות כזו של בוקר, או שזה הקול הטבעי שלו. די קשה לזהות את ההבדל. האדמתי והסתרתי את פניי, למרות שידעתי שהוא לא יכול לראות אותי.
גאד, איזו פדיחה.
"סליחה על הבוטות, פשוט אני לא טיפוס נחמד במיוחד בבוקר." התנצלתי בעדינות ובחיוך קטן, מתחילה לכסוס את ציפרוניי בשקט ומבוכה שכזאת.
"מבין אותך." הזדהה איתי בקול צרוד והיה נשמע שממשיך להתמתח במיטתו הרחבה. מיד מצאתי את עצמי מדמיינת את אביאור תחת השמיכה, מתמתח בגבריות וכל השרירים הענקיים שלו מתכווצים יחד איתו.
כן שילב, בואי נעצור כאן.
"מה, גם אתה לא טיפוס נחמד בבוקר?" שאלתי בחיוך וקמתי בעדימות ממיטתי, מנסה כמה שיותר לא להעיר בטעות את עידו שנחר בעייפות.
"למעשה, אני לא טיפוס נחמד בכלל." הוא השיב לי בצרידות וגיחכתי לנוכח הכנות שלו. לא נכון. שמתי כפכפים והתקדמתי אל חדר המקלחת שבחדרי, נכנסת לתוכו וסוגרת את הדלת.
"מה אתה עושה?" שאלתי אותו בהתעניינות, מניחה את הטלפון על השיש הקר ולוחצת על רמקול. לקחתי את מברשת השיניים שלי ומרחתי עלייה משחת שיניים לבנה, מתחילה לצחצח.
"שוכב במיטה, היה לי משעמם ורציתי לדבר איתך." הסביר בשקט ובקול נמוך ומשהו בקולו היה נשמע כיאלו הוא במעט לחוץ. המשכתי לצחצח את שיניי וירדתי את המשחה לכיור, פותחת את ברז המים.
"קרה משהו?" שאלתי אותו שפי מלא בקצף לבן ואני מתחילה לשטוף את פי. הוא נאנח.
"אחותי התארסה." הודיע בקול נמוך ושקט, חסר התלהבות או התרגשות למתרחש.
"דיי, באמת? מזל טוב, אביאור." הופתעתי ואיחלתי לו בחיוך, מתרגשת בשבילו.
"תודה, נראה לי." הוא הודה בשקט, מעט מבולבל מהמצב שנמצא בו כעת. גיחכתי בשקט.
בן אדם, אתה כזה מוזר.
"בת כמה היא?" שאלתי בהתעניינות ושטפתי את פניי, מנגבת אותן במגבת הקטנה שנטלתי מהמתלה. הוא כיחכח בגרונו בגבריות.
"22, כמוני." השיב לי בצרידות ושמעתי את רעש המיטה שוקעת מבעד לקו הטלפון.
"רגע, יש לך אחות תאומה?" שאלתי אותו מופתעת ועיניי נפקחו במעט. הוצאתי את הטלפון מרמקול והצמדתי אותו בחזרה לאוזני, יוצאת מחדר המקלחת, מביטה בעידו ישן על הבטן שהכרית עקומה והשמיכה סבוכה עמוק בין רגליו.
"כן, לא סיפרתי לך?" השיב לחיוב ושאל אותי חסר הבנה ומעט מבולבל. הנדתי את ראשי לשלילה, למרות שידעתי שהוא לא מביט בי.
"לא, היא בטח יפהפיה." אמרתי בחיוך ודמיינתי את אחותו התאומה. לעזאזאל, היא בוודאי מושלמת.
כמו אביאורי שלי.
"מממ.. נחמד לדעת שאת חושבת שאני יפה." שמעתי את קולו הצרוד והנמוך ויכולתי להרגיש את החיוך שלו עד לעיר שלי. חייכתי ופניי הפכו לאדומות עוד יותר.
"מה? לא, כיאלו כן, לא- אני כן חושבת שאתה יפה, פשוט"- גימגמתי במבוכה ולא ידעתי מה אני אמורה להגיד. אני חייבת ללמוד לשלוט על הדברים שיוצאים לי מהפה.
"תירגעי, שילב. סתם רציתי להביך אותך קצת." הוא הרגיע אותי בחיוך ושמעתי את הגיחוך הגברי והסקסי שלו שגירה אותי מבעד לקו הטלפון. לעזאזאל.
"אתה קצת רשע על הבוקר." דיברתי בכנות ופתחתי את הארון שלי, מחפשת בגדים, בזמו שהטלפון שלי צמוד לאוזני וכתפי מחזיקה בו. מה כדאי לי ללבוש היום? זה בית ספר, שילב. בשביל מי בדיוק צריך להשקיע? התת מודע שלי צעק לי. כן, זה הגיוני.
"מותק, אני רשע תמיד." גיחך והשיב לי בקול בס נמוך מאוד. טוב, יש בזה משהו. צמרמורות עברו בגופי לשמע הכינוי שנתן לי. צחקקתי בקול ושמעתי את התמתחותו של עידו מאחוריי. אוי, נו באמת.
"מתארגנת לבית ספר?" שאל אותי בצרידות והנהנתי אל ארון הבגדים שלי, מוציאה חצאית פעמון שחורה, חולצה לבנה עם סמל בית ספר וסניקרס שחורות עם סוליה גבוהה ולבנה. היום יום שישי, אז אני מוכנה להשקיע לקראת השבת.
"כן, לצערי הרב." הגבתי בזלזול ונאנחתי בקול, רוטנת בתסכול. עידו הביט בי חסר הבנה מכווץ גבות, שואל עם כף ידו המושטת קדימה עם מי אני מדברת.
"את חייבת לחזור לשגרה אחרי מה שקרה." אביאור אמר ברצינות והשמעתי צליל רטינה, כאשר הבנתי שהוא צודק.
"אני יודעת, פשוט בקושי נותרו לי כוחות." דיברתי בשקט מבעד לקו הטלפון והבטתי בעידו, אומרת את שמו של אביאור ללא קול עם שפתיי.
"אם אני סיימתי בית ספר, מה שלא חלמתי שיקרה, אני מאמין שאת מספיק חזקה בשביל לעבור את התקופות הרעות בבית ספר," אביאור המשיך להסביר לי ולהכניס לי למוח קצת הבנה. מבטו של עידו הנהן אליי בחיוך, שראה את אדימות פניי עוד מהמבוכה מקודם.
"והכי חשוב - אל תשכחי על תפקיד ההמוגלובין." אביאור הזכיר בקול משעשע וגיחכתי בקול, גורמת לחיוכו של עידו להתרחב. עידו קם ממיטתי חשוף ללא חולצה, מתקדם אליי ומתכנן לגנוב את הטלפון מאוזני.
"אל תדאג, זה חרוט עמוק בזכרוני." דיברתי לאביאור בחיוך מעבר לקו והרבצתי לידיו של עידו שנשלחו לעבר הטלפון שלי. מילמלתי בשקט חתיכת אידיוט ועידו הצליח לחטוף את הטלפון שלי.
"שלום, עם מי אני מדבר?" עידו החל לדבר עם אביאור דרך הטלפון שלי והתרחק ממני. הסתרתי את פניי עם ידיי ורצתי לעברו.
"נעים מאוד, אני עידו אחיה הגדול של שילב." עידו הציג את עצמו בחיוך לאביאור. נשמעו מלמולים גבריים עמומים מעבר לקו.
ניסיתי לחטוף את הטלפון מאוזנו, אך עליתי על קצות אצבעותיי והוא היה גבוה מידי והוא הרים את ידו עוד יותר. נאנחתי וירדתי לקרקע. כל כך לא פייר להיות נמוכה.
"אז.. ספר לי קצת על עצמך." עידו ביקש והתקדם אל עבר הדלת. האדמתי. אלוהים, איך הוא מפדח אותי. רצתי אליו וקפצתי באוויר להגיע אליו.
"עידו דיי.." ביקשתי ממנו בשקט והצלחתי לחטוף את הטלפון מידיו. הוא צחקק בקולו הגברי וחיבק אותי מאחור, מנשק את שערי החלק ויוצא מחדרי.
"סליחה אביאור, זה רק האח האידיוט שלי." התנצלתי בפניי אביאור במבוכה שהיה קשה לי להסביר אותה. עידו הזה, כל כך הולך לחטוף מכות ממני.
"זה בסדר, אני מכיר את זה." אביאור הבין בקולו הנמוך, ממשיך להיות משועשע מהמצב וממבוכתי. שמתי את הטלפון שוב על השידה ולחצתי על רמקול.
"אז, נדבר מאוחר יותר?" שאלתי אותו בשקט והתחלתי להתפשט, מורידה את חולצתי ואת מכנסי הפיג'מה שלי באיטיות. הוא כיחכח בגרונו.
"את עושה משהו היום?" הוא שאל בגבריות ובצרידות שהמשיכה לגרום לשערותיי לסמור ולגופי לרעוד. תפסיק עם זה, בבקשה. התחלתי ללבוש את החצאית השחורה שלי והרמתי אותה עד הטבור שלי.
"לא, לא שזכור לי. למה?" השבתי לדבריו בשלילה ושאלתי בסקרנות. עמדתי מול המראה, לובשת את חולצת בית ספר הלבנה, הקצרה והצמודה שלי.
"פשוט היום אני קבעתי משמרת ערב משעה 19:00 עד 03:00 לפנות בוקר. חשבתי שתרצי לבוא." הציע בחביבות בקולו הנמוך מאוד שגירה אותי. חייכתי לעצמי והתחלתי לסרק את שערי המבולגן.
"אני אשמח. זה המועדון שסמוך כמה רחובות מהבית שלך?" הסכמתי בחיוב ושאלתי בחיוך מעבר לקו הטלפון, מאושרת שהוא לא רואה את האדימות בלחיי. הוא המהם לחיוב.
"את רוצה שאאסוף אותך לפני המשמרת?" הציע בג'נטלמניות ובצרידות וחייכתי בשנית. אספתי את שערי לקוקו גבוה שהתחלתי לאהוב בזמן האחרון והוצאתי שתי פאות שיער קטנות מהקוקו.
"לא לא, זה בסדר. אני אבקש מאחי עידו שיסיע אותי." ביטלתי את הצעתו בנחמדות.
"אוקיי, אני אחכה לך." הוא הודיע לי בקול נמוך והנהנתי לעצמי, לובשת חצי גרביים בצבע שחור ומעליהן נועלת את הסניקרס הגבוהות והחדשות שלי.
"ביי אביאור." נפרדתי ממנו והורדתי אותו מרמקול, מצמידה בשנית את הטלפון ואוזני ומסדרת את גופי מול המראה.
"ביי, תינוקת." הוא אמר בצרידות ובשעשוע. חייכתי וגיחכתי קלות, מנתקת את השיחה.
ואז שיחת טלפון לא מזוהה הופיעה על צג הטלפון, שהתעמקתי יותר במספר הטלפון, נשמתי נעצרה, רגליי רעדו והטלפון נפל מידיי.