"מותק אני מאחרת לעבודה." שרלוט ירדה במהירות במדרגות.
"רגע, לפחות תשתי את הקפה שהכנתי במיוחד בשבילך." ברוס החזיק בידיו כוסות קפה והושיט לשרלוט כוס אחת. "אני אתאכזב אם לא תשתי את יודעת..."
שרלוט נאנחה בכניעה ולקחה את הכוס מידו. היא לגמה מהקפה ותחושה חדשה ורעננה הציפה אותה, למרות שאיחרה לעבודה שהצליחה להתקבל אליה לא מזמן, היא לא יכלה לסרב לקפה שבעלה הכין בצורה מושלמת.
"אני אוהבת את זה." היא הנהנה אך לגמה בפתאומיות עוד לגימה ארוכה. "אני חייבת לזוז, מותק!"
הוא הביט בה בשעשוע, לא ידע איך להגיב למראה המצחיק כשלגמה מהקפה החזק ופרצופה שמתעוות לטעם. זה עוד היה מהתקופה שבה היה לו זמן להיות בבית, ובזמן הזה שרלוט הצליחה לעבוד בעבודה חדשה שרצתה וזמן לא היה לה הכי בעולם.
"בסדר, אשחרר אותך. בהצלחה."
הם נפרדו בנשיקה וברוס צפה בה מתקדמת אל דלת הכניסה, אך כשפתחה אותה תגובתה הייתה לא צפויה.
"שרלוט? מה קרה?" הוא נלחץ מצעקתה, ברוס החל להתקדם אליה בזמן שמנסה לפענח במה היא בוהה כל כך. כשהוא נעמד מולה, הוא ראה תינוקת בתוך סל ושמיכה עטפה את גופה.
"תינוקת?" שרלוט שאלה בפחד את ברוס. "מה תינוקת עושה כאן?"
הם עמדו כך לכמה רגעים, בחנו את התינוקת הישנה בשלווה. חשבו לעצמם מאיפה תינוקת בסל מעץ אמורה לנחות בכניסה לבית שלהם. ״מישהו טעה בבית?״ שרלוטהייתה מבולבלת והביט ימינה שמאלה לשכנים אך היה נראה שאף אחד לא נמצא.
ומה שלא שמו לב קודם, מעטפה זוהרת הייתה על השמיכה, ברוס רכן באיטיות והושיט את ידו אל המעטפה.
הוא נתן את המעטפה הזוהרת לשרלוט המבוהלת, היא פתחה לאט את המעטפה וגילתה מכתב הכתוב בכתב יד. שרלוט וברוס קראו יחד את המכתב ונשארו משותקים. הם הביטו זה בזו ולאחר מכן בתינוקת.
ברוס הרים את הסל ונכנס אל הבית, שרלוט שהייתה מאחוריו ועדיין בשוק, נעלה את דלת הכניסה והתקדמה אחריו אל המטבח.
הוא הניח את סל העץ על שולחן המטבח ושניהם הביטו בתינוקת. "אתה חושב שהם טעו בבית?" שרלוט פצחה את השקט לאחר ששאלה את אותה השאלה מהשוק.
"אני לא יודע." ענה בכנות ברוס, הוא היה מבולבל, המכתב ללא ספק השאיר אותם בשתיקה ללא דעה. זה אמיתי?
"אתה חושב שהיא הגיעה משם?" שאלה שרלוט ודאגה על פניה. הם פחדו להתקרב אל התינוקת. אם תתעורר, מה יקרה?
"אני חושב שהביאו אותה לכאן בכוונה. הם רוצים שנגדל אותה." אמר ברוס והביט שוב במכתב, חזר עליו כמה פעמים. "הם בטח שלחו אותה ממקום שהיה מסוכן לה."
שרלוט התקרבה אל הסל והושיטה את ידיה אל התינוקת, לאחר כמה היסוסים אם לעשות זאת או לא, היא הרימה אותה בעדינות בשביל שלא תתעורר. היא קירבה אותה אל גופה והחזירה את מבטה אליי.
"מה אנחנו נעשה ברוס?" היא שאלה וכאב נשמע בקולה. התינוקת שלווה וחמה ומראהה היה מרגיע. "היא ללא ספק מתוקה."הביטה שרלוט בפניה התמימות של התינוקת. ״אתה חושב שיש לה כנפיים?״ היא שאלה לרגע מבועתת מהמחשבה.
היא מאוד רצתה להאמין שעבדו עליהם.
"לא יודע, אני לא מוכן לזה." ברוס אמר והניח את ידו על המצח. "במיוחד כששולחים אלייך תינוקת בפתח הדלת בציפייה שתטפל בה וביכולות שלה וכל הדברים האלה שהם הזכירו במכתב. אנחנו לא יודעים אפילו מי היא או מי שלח אותה." הוא הפנה את גבו אל שרלוט המבוהלת.
״אנחנו בכלל מסוגלים לקחת את זה על עצמנו?״
שרלוט הבינה בדיוק על מה דיבר ברוס, כשזה נחת עליהם משמיים תרתי משמע זה עוד יותר אירוע כבד שיש לשקול. ״אנחנו צריכים לדבר על זה ולחשוב.״ היא אמרה והחזירה את התינוקת אל הסל. ״והכי מצחיק המחשבה אחרי כל הנסיונות שלנו... כמה חיכינו לזה... הם בטח יודעים.״
״מדובר במשהו גדול שר, לקחת בחשבון את כל הדברים שעומדים בפנינו, מה יקרה כשתגדל? מה לגבי היכולות שלה? היא תחפש את הוריה? אם יבואו לקחת אותה? מה יהיה שרלוט... אנחנו מוכנים בכלל לקחת אותה תחת חסותנו?״
כל מה שעשתה שרלוט היה להביט בתינוקת, זה ריכך את ליבה מאוד וכל שרצתה באותו רגע זה לא לחשוב על דבר ולקחת אותה תחתם. ״לא יודעת ברוס, היא צריכה כנראה את עזרתנו, כמו שאמרת הם לא שלחו אותה אלינו סתם, מבחינת חדר יש הכל נוכל לסדר ולארגן הכל, לגבי מאיפה היא מגיעה... נוכל להתמודד עם זה." היא השפילה את מבטה גם אם לא ראה זאת.
זה הרתיע אותו. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, זה הרגיש מעמסה ושלא יכלו ישר לקחת החלטה כל כך פזיזה.
"תסתכל עליה."שרלוט כבר הייתה משוכנעת, בניגוד לברוס היא לא חשבה על ההשלכות, היה לה קשה.
הוא נאבק עם עצמו עד שנכנע והסתובב אל שרלוט והתינוקת שנמצאת בידיה. התינוקת ללא ספק הייתה יפיפה. הכל הרגיש בשבילו כל כך מהר.
"אנחנו יכולים לעזור לה עד שתגדל, להבין את מה שקרה לה ואולי היא תמצא את המקום שממנו היא הגיעה ולפני כל זה אנחנו נהיה המשפחה שלה." שרלוט המשיכה לומר ברכות.
"אני לא יודע." ענה בכנות ברוס. ״זה מרתיע, היא בכלל בת אנוש שר?״
"תסתכל על פניה, הדבר האחרון שהיא כנראה זה עוינת, היא הגיעה מהשמיים, וכנראה בשבילנו...?״
הוא התקדם אליה יותר קרוב והביט בתינוקת.
"אתה לא צריך לחשוב על זה עכשיו." שרלוט אמרה כאלו קראה את מחשבותיו, היא ידעה תמיד מה בעלה חשב, הבעות פניו היו לה שקופות וקלות לקרוא. גם לה לא היה קל לקבל החלטה שכזו, הכל הגיע בפתאומיות והיא לא יודעת איך בכלל הם יעשו את זה למרות שהיא רצתה ילדים נואשות. אולי זוהי הזדמנות בשבילה, כך חשבה.
"בוא נחשוב יחד, כרגע אין לה בכלל מחסה ברוס.״
הוא לא הגיב, שרלוט הביטה בו בציפייה שיאמר משהו, אך הוא שתק והמשיך להביט בתינוקת, הוא ידע שגם שרלוט לא ישר התכוונה לקפוץ למים ויצטרכו להחליט על זאת יחד.
״את מבינה את ההשלכות שבדבר?״
״ברור אהובי, אנחנו צריכים לבחון את הסיטואציה, אם זה מתאים לנו. אני לא יודעת מה יהיה, אנחנו ביחד בזה.״ היא כבר ליטפה את כף ידה של התינוקת, לא נרתעה ולא רגע.
שרלוט כבר ידעה מה היא רצתה.
נקודת מבט אלי
"לא ידענו מתי לספר לך אלי, היינו לחוצים. לא ידענו מתי באמת הזמן המתאים לספר לך." אמא החזיקה את ידי מה שגרם לי להירתע מעט.
"לא רק שאת מאומצת, אלא שאת גם מיוחדת." ברוס שם את ידו על שרלוט וליטף את כתפה.
היה לי קשה מדי אז השפלתי את מבטי, "אני מניחה שגיליתי כבר."
"אני בטוחה ילדה שלי, אולי זה היה צריך לקרות מזמן אבל עכשיו תכירי את עצמך ואת יודעת שאנחנו פה בשבילך, אנחנו עדיין משפחה שלך תמיד." אני יכולה להרגיש את החיוך החם שהיא שולחת.
"לא, אני צריכה כרגע הפסקה, אני מבינה אבל זה קשה לי להכיל." אני חוזרת להביט בהם, עצב נראה על פניהם. קשה לי להאמין שעד עכשיו חייתי בבועה שונה לגמרי.
אני כבר לא כועסת, אבל טיפה מאוכזבת, כרגע אני צריכה להירגע.
"אנחנו מבינים. תקחי את כל הזמן שאת צריכה, זה יותר מדי בשבילך ושוב אנחנו מצטערים." אבא או ברוס יותר נכון, השיב.
זה יותר מדי.
קשה להחזיק שוב.
מעיני הדמעות פורצות להן, מנסה כמה שיותר מהר לנגב אותן עם ידי. הרגשתי שחרור מסוים, אבל לא שחרור מהמובן הזה. יותר כמו שחרור פיזי.
כנפיים לבנות נפרשו מצדידי והרגשתי נתמכת. הצלחתי להביט בשרלוט וברוס שמביטים קצת בתדהמה אבל קצת בהבנה.
"אני לא רוצה שתבכי. תזכרי שאנחנו המקום המוגן בשבילך תמיד, ועכשיו שגילית מי את אני בטוחה שזה יהיה לא פשוט. אבל אנחנו פה בשבילך."
"אני רוצה להיפטר מהכנפיים, אני רוצה להיפטר מלוקאס, אני רוצה להיפטר מהכל." מלמלתי אבל ידעתי ששמעו.
"אל תתעלמי מכך שאת מיוחדת, חוץ מזה שאנחנו יודעים שאת כזאת, אנחנו לא יכולים לעזור לך יותר מדי במידע אבל כן נעזור לך לעשות את הדרך שלך."
"אבא שלך צודק." שרלוט אמרה אבל הבעת פניה השתנתה, היא הבינה שאמרה משהו לא במקום.
"ואנחנו נשמור על הסוד הזה כמו שתמיד שמרנו, רק שעשינו את הטעות ושמרנו את זה ממך יותר מדי זמן שהיית צריכה לגלות בעצמך." ברוס המשיך את שרלוט.
אני מביטה לרגע על כנפיי, זה באמת קורה? איך אני 'מלאכית'? מי הוריי בכלל שאני 'מלאכית'? הם חיים? הסקרנות מחלחלת בי, אני חייבת לדעת עוד.
"אני חושבת שאני אעלה עכשיו לחדר." אמרתי ללא היסוס, קמתי מהספא וכנפיי מלוות אותי במדרגות. לא חיכיתי לתגובותיהם, הספיק לי.
נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת אחריי, אני ניגשת למראה ובוחנת את עצמי. אני הבן אדם הנכון? אולי מישהוא אחר אמור לקבל את זה? אני לא צריכה להיות מלאכית.
הן ללא ספק מדהימות, נראות חזקות עם נוכחות, נוצותיהן נקיות ולבנות. טוב, הן לפחות עושות לי הרגשה טובה יותר. פחות או יותר.
אני מתקדמת למיטה ונשפכת עליה, ראשי מונח על המיטה ונשען על צד אחד, רואה את אחת מהכנפיים על ידי.
איך אני הולכת להסתיר את זה? איך הן צצו בכלל בלי שרציתי? אם זה יקרה בפומבי...
"תאמיני לי אני לא, חמודה וכשאת יוצאת תמשכי את הכתפיים לאחור והכנפיים יסתתרו."
כן, תודה לך על העצה. לוקאס השטן.
אני נאנחת, שטן? טוב אבל זה מתאים לו. התנהגות שלו באמת מתאימה לשטן מקורי ועוד בכלל שאנחנו יריבים זה עוד יותר מתאים.
תוהה לעצמי מי יענה לי על כל השאלות.
לפתע זכרון מוזר צץ במוחי אבל מטושטש, אני נזכרת במנהרה ובקיר גדול ומואר. אני נזכרת שדיברתי על זה אצל לוקאס אבל הוא לא הבין דבר.
הזיכרון התחיל להתבהר בראשי היטב ואני מבינה שדיברתי אל קיר מואר שענה על שאלות.
"הוא דיבר על מלחמה, על לוקאס, על זה שאני צריכה אותו? אבל זה לא הגיוני, איך אני צריכה את הבן אדם שכביכול הפוך ממני? ואיזה מלחמה הולכת לפרוץ עכשיו?" אני מבינה שאני מדברת לעצמי.
העניין הזה עושה אותי עייפה, כדאי לי להיכנע. אני עוצמת את עיניי ונותנת לכל המחשבות להירגע.
***
"אלי אני דקה אצלך פתחי את הדלת."
עיניי מביטות בתדהמה על מסך הפאלפון. מה היא חושבת שהיא עושה?! אני מביטה בשעון ורואה שהשעה 20:45
כמה ישנתי?
אני מצליחה לשמוע את צלצול הדלת שלמטה ואת אמא אומרת, "מי בדלת?"
אוי לא. זה ממש לא קורה לי.
אני קמה בתנועה אחת מהמיטה ומביטה במראה, נזכרת במשפט שלוקאס אמר לי ומנסה למשוך את הכתפיים לאחור.זה לא מצליח ואני שומעת את שרלוט פותחת את הדלת ואומרת שלום.
נו קדימה אלי.
"אלי פה נכון? אני מקווה שהיא מוכנה היום למסיבה שיש." הצלחתי לשמוע בחדות את קולה של אשלי.
"האמת שהיא למעלה אבל אני מציעה לך לחכות כאן עד שתגיע בסדר?" אמא-שרלוט השיבה לה.
מזל.
ניסיתי עוד פעם אחת והצלחתי להסתיר את כנפיי מאחורי גבי, האמת שלא מרגישים את משקלן בכלל.
אני מתמתחת לרגע ומעבירה את ידי על פניי הגמורות. למה אשלי? מי אמר לך שאני מגיעה? מי?!
אני יוצאת מהחדר כשאני מלבישה על פניי פרצוף נורמלי שלא מראה את הרגשות המעורבים שעושים לי רע בבטן.
אני יורדת למטה ורואה את אשלי מדברת עם שרלוט במטבח, בניגוד למה שקרה לפני כמה שעות, שרלוט בדיוק כמוני נראית רגועה.
אשלי קלטה אותי יורדת, "הו אלי הנה את, אני מבינה שאת לא מוכנה למסיבה." היא משלבת את ידיה.
אני רואה את שרלוט מביטה בי בחיוך קטן. "לא ידעתי שאתן הולכות למסיבה."
"כן כי אני לא תכננתי ללכת ומישהיא החליטה בעצמה שאני מגיעה איתה." אני מלמלת והכוונה שלי בכלל לא הייתה להיות מצחיקה וזה מה שקרה.
"אני מצטערת אלי באמת, אבל אני חושבת שאת צריכה קצת להתשחרר מבינה?" היא מצחקקת ומביטה בשרלוט שמהנהנת טיפה ומחזירה את מבטה אליי, אני בטוחה שהיא מסכימה איתה.
"אני לא מוכנה אבל אשלי..." אני מתלוננת בכוונה ומתחילה להשתעל, "כמו שאת רואה אני גם לא מרגישה טוב."
" דבר ראשון שחקנית את לא תהיי, דבר שני בואי נעלה לחדר נסדר אותך." היא משלבת את ידיה שוב.
אני מביטה בשרלוט מבט עצבני מעט, אני מצפה שהיא לא תשתף איתה פעולה כי היא לעומת אשלי יודעת מה עובר עליי.
"קדימה, תודה שרלוט!"
היא גוררת את ידי אחריה למעלה כשאני ממשיכה להביט באמא בעצבנות. לא מאמינה שגם זה קורה. זה לא יותר מדי ליום?
"אשלי אני לא רוצה ללכת." אני מייללת ומרביצה למיטה.
"לא מעניין אותי, את תודי לי אחר כך, אנחנו נעשה כיף אלי! אין שום סיבה שלא תבואי."
תאמיני לי שיש! תאמיני לי!
"חיים רק פעם אחת אלי."
אוי, שונאת כשהיא אומרת את המשפט הזה כל פעם מחדש.
איך אני הולכת להסתיר ממנה את כל מה שעבר עליי היום? איך אני הולכת עכשיו למסיבה?
איך?
***
למזלי לא התעכבנו יותר מדי. קצת איפור פה ושם, ג'ינס כחול כהה וחולצה צמודה שחורה כי הצלחתי לשכנע את אשלי לא להגזים הפעם.
מיילו לקח אותנו ודיברנו טיפה בדרך, הבטתי בנוף וכל כך הרבה מחשבות עוברות בראשי. אולי אצליח היום להשתחרר טיפה מהלחץ והשיגעון שאני עוברת.
מיילו עצר את המכונית, טרקתי את הדלת אחריי והתקדמנו יחד לבית הגדול שכבר אפשר להרגיש ולשמוע את הבייס שיוצא מכל חור. איזו מעמסה...
נכנסנו לבית בליווי של זוגות המתמזמזים על הקיר ורעש המוזיקה צורם באוזניי. אני מנסה לא להילחץ שכנפיי לפתע יחליטו להיפתח, זה סיכון גבוה מדי.
"דרך אגב אשלי, מי הזמין או אמר לך על המסיבה הזאת?" מיילו שאל או יותר נכון צרח.
"מה זה משנה..." אשלי מחייכת ומביטה בסביבה, "העיקר שאנחנו פה ונהנה יחד."
"כן מה שתגידי." מיילו צחק. אני חושבת שאני ומיילו נמצאים באותו ראש כרגע.
אני מביטה סביב ופוגשת פרצופים מוכרים, מבטי חולף על הבר שנמצא בפינה, אפילו לבית הזה יש בר?! ואני לא מכירה את הילד הזה בכלל.
אנחנו עומדים ליד גוש של ילדים שרוקדים לקצב, בנות מתחככות עם גופן יחד עם הבנים ורובם פה פראיים למדי, כן, מתאים להם.
מי אם לא ג'סיקה שנמצאת במרכז הגוש ונמרחת על כולם. הרגשה מצמררת מחלחלת בגופי, משהו פה לא טוב.
"טוב אלי אנחנו הולכים לרקוד, תצטרפי אלינו עוד מעט אם באלך." אשלי הודיעה ללא לחכות לתשובתי וכבר הספיקה לתפוס מקום עם מיילו על 'הרחבה'.
והנה אני נשארת לבד, לא הייתי צריכה להיות כאן מהתחלה. הרגשה ממש רעה גורמת לי להבין שזה קשור לכנפיי, הן מאיימות לצאת. שיט.
אני ממהרת למסדרון הצפוף ומחפשת את השירותים. כמה כבר הבית הזה יכול להכיל?! אני רואה דלת פתוחה מעט ואור דלוק. אני נכנסת מהר וסוגרת אחרי את הדלת. אני נאנחת כשאני נשענת על הדלת אבל גניחות נשמעו מהפינה והסיחו את דעתי.
אני נבהלת מהזוג שמתנשק על הקיר, ידיו מונחות על ישבנה והיא מלטפת את חזהו. אני מזועזעת יותר כשאני מגלה שזה לוקאס.
הבחורה גילתה שאני נמצאת ממש לידם ודופקת צעקה קטנה, "מה נראלך שאת עושה חנונית? את לא רואה שעסוקים כאן?"
היא נתנה לו מבט ולחשה לו משהו באוזן, היא עוברת לידי ופוגעת בכוונה בכתפי בדרכה החוצה. אני מרגישה את פניי מסמיקות.
לוקאס מביט בי בשעשוע, "אז אני מבין שהצלחת להתגבר והחלטת לצאת."
לא יכולתי להתאפק וכנפיי פשוט יצאו החוצה. "אני מבין שיש לך בעיה קטנה אה?" חיוכו הצדדי גורם לי להירתע.
"תצא מכאן או שאני אצא." הצלחתי לומר. הלהבה בוערת בי אבל אני מרגישה חלשה.
"את עדיין לא התחזקת." הוא בוחן את גופי. הוא עושה את דרכו אליי במהירות על טבעית ומצמיד אותי אל הקיר.