אני כנראה עושה מרתון אז הפרק הקודם שהעלתי נחשב הפרק הראשון של המרתון, וזה השני, קריאה מהנה❤
ולפרק:
צפיתי בו
בנער שגרם לליבי לקפוץ
בחנתי אותי מתקרב אליי
איך מבטו לא ניתק משלי
עיניי הכחולות בתוך עיניו הירוקות
הוא פסע לעברי ועם כל צעד שלו הרגשתי איך גופי לאט לאט מתחיל להשתחרר וחוזר למציאות.
הסתובבתי משם, מחפש בעיניי כמו מטורף מקום ללכת אליו, להימלט
אבל לאן?
לאן??
הכוס עדיין הייתה בידי, הבטתי בה
'אני אצטרך את זה' חשבתי לעצמי ושתיתי במהירות את תכולתה אשר שרפה את גרוני, גורמת לי לעוות את פניי בכאב.
לא שמתי לב ויד זרה הונחה על כתפי, הסתובבתי במהירות ודמותו של איאן נעמדה מולי.
אין לי יותר לאן לברוח.
מיליון ואחד תירוצים אפשריים עלו ורצו בראשי אך כשפתחתי את פי המילים לא יצאו מפי, בהיתי בפניו של איאן, ידו הגדולה עדיין על כתפי.
" אני מנחש שראיין לא יודע שאתה פה" הוא אמר לפתע אחריי דקה ארוכה של שקט, כאילו כל המציאות סביבנו עצרה לרגע ונותרנו רק שנינו.
הנדתי בראשי באיטיות לשלילה והשפלתי את ראשי "בבקשה אל תגיד לו כלום" נשכתי את שפתיי במתח, מוצא את נעליי כמעניינות מאוד.
"מה אתה עושה פה?" התעלם מבקשתי והסתכל כל הכוס הריקה שבידי
"שתית?" הוא לקח אותה והביט בי כלא מאמין בזמן שהינהנתי בהיסוס, בולע את רוקע שעבר בקושי בגרוני.
ציפיתי שיכעס, כמו שראיין היה עושה, בטח יצעק עליי גם
הוא גילגל את עיניו ולקח את זרועי בידו, זורק את הכוס הריקה אל הרצפה באדישות מוחלטת.
לא ידעתי לאן לקח אותנו, הוא פשוט הלך מלפניי, ידו לא אחזה בחוזקה בידי בזמן שפינה את דרכנו בין כל הנערים.
עלינו במדרגות אל הקומה השנייה שהייתה יותר שקטה, ראשי הסתחרר וראייתי החלה להטשטש מעט.
צעדנו במסדרון, איאן מקדימה ואני הולך מאחוריי כשזרועי השמאלית בידו.
הוא נעצר מול דלת רנדומלית וכשפתח אותה לא ציפיתי למראה של שתי הנערים הערומים שהביטו בנו מופתעים ומבוהלים
צעקתי בבהלה ומיהרתי לשים את שתיי ידי על עיניי, לא מסוגל להסתכל על המעשים של השניים.
שמעתי את הדלת נסגרת ואת איאן צוחק לידי
"תרגע, אל תעשה מזה סיפור" הוא הניח את ידו על ידיי אך אני לא הייתי מסוגל להוריד אותם, לחיי מאדימות ממבוכה.
"סגרתי את הדלת, אתה יכול להוריד את היד" הוא המשיך לצחקק וצחוקו היה כמו צחוק של מלאך שהידהד באוזניי, הופך באופן מוחלט לצליל האהוב עליי יותר מכל.
הורדתי את ידיי באיטיות, פוגש בפנייו ומרגיש את ידו שנחה על צווארי באופן שגרם לי להאדים מעט.
"קדימה, בוא נמצא חדר ריק" הוא תפס בידי שוב אך הפעם בכף היד, הרגשתי כאילו לחיי עלו בלהבות, מבטו לא היה עליי והודתי לאלוהים שלא ראה את פניי האדומות.
הוא לקח את שתינו אל קומה נוספת שהייתה שקטה לחלוטין, המסדרון היה ריק ושומם וניחשתי שזוהי קומה שלא הורשה להיכנס אלייה, שלפתע נעצר מול דלת לבנה.
"הנה, כנס" הוא פתח את הדלת ואני נכנסתי אל החדר הריק, סורק בעיניי את המיטה המסודרת והגדולה ואת הרהיטים שהוצבו בחלל החדר, בסך הכל חדר נחמד.
"קדימה" הוא התיישב באמצע המיטה וטפח על המקום לידו "אל תמשיך לעמוד כמו נר, בוא שב" הוא אמר ואני התפלאתי כמו כל פעם איך הוא יכול לשמור כל קור רוח כל הזמן.
כשהייתי לבד בחדר עם איאן כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על דפיקות ליבי שלא חדלו לפעום במהירות, נותנות לי תחושה כאילו ליבי עומד לצאת מבית החזה שלי כל רגע.
התיישבתי בהיסוס במרחק מועט ממנו, נשאר בשקט ומניח את ידיי על רגליי
"אתה מתכוון לספר לראיין?" פציתי את פי, מביט בו בתמיהה
"אתה מתכוון לספר לי מה אתה עושה פה?" הוא לא תקף, הוא שאל ברוגע, נינוח לגמריי, מתעלם משאלתי.
נשארתי בשקט, לא אומר דבר, מביט לכל נקודה בחדר רק לא עליו
נזכרתי לפתע בהבטחתי ביום השני של הלימודים, כשאמר שיגלה את הסוד שלי, תהיתי לרגע האם הוא עדיין נחוש בדעתו לקיים את ההבטחה הזאת והאם השאלה הזו היא חלק מתוכניתו.
"סתם.." מילמלתי מבין שפתיי, משחק באצבעותיי, בזמן שהלבד איתו הורג אותי.
"חשבתי שיהיה נחמד, איזה נערה במסדרון הציע לי לבוא לפה והיה מתחשק לי לבוא" העלתי את עיניי אליו, מביט בו בתמימות מלמטה.
" אתה לא יכול לצאת למקומות כאלה במצב שלך" הוא לפתע נשמע דואג, גורם לפרפרים לצוץ בבטן שלי
"איזה מצב?" שאלתי, רציתי לדעת עד כמה ראיין שיתף אותו במצבי, האם סיפר לו משהו על אימי או על כל דבר אחר
"ראיין לא סיפר לי הרבה, אבל אני יודע שאתה לא צריך להיות פה ליאם, אל תקשה עליו אוקיי? הוא דואג לך" הוא לפתע הניח את ידו על הירך שלי, אך לא הרגשתי שום רצון להוזיז אותה.
"אתה תספר לו נכון?" השפלתי את מבטי, בוהה בידו שעל גופי
"אני יכול לספר לו, ואני יכול גם לא לספר לו, בתנאי אחד" הוא הביט בי בחיוך הממכר שלו ובעינייו הירוקות והרכות.
הרמתי גבה בחשד ומעט חשש, מה כבר יכול לבקש ממני?
הבטתי בו, מחכה שימשיך.
"אני רוצה שנשחק משחק" הוא אמר
"משחק?" שאלתי בבלבול, איזה משחק?
"21 שאלות, אני בטוח שאתה מכיר"
ברור שאני מכיר, איך אפשר שלא, אך לא הבנתי למה הוא רוצה לשחק את זה דווקא איתי?
"אוקיי.." השבתי בהיסוס ובחשדנות, מגרד את עורפי
"ואתה לא מספר כלום לראיין?" שאלתי בספקנות, רוצה לוודא שהסוד שלי שמור אצלו.
"מבטיח" הוא הביט בעיניי, סורק את פניי.
ומשום מה
האמנתי לו.
_______________________
פרק נוסף עולה בעוד רבע שעה❤