"היי אח יקר חזרנו!" אני שומע את אנג'ל צועקת, ואת הדלת הקדמית נטרקת.
הכל היה בסדר, לייזה לא ניסתה לברוח, מייקל אומר לי ואני מרים את גבתי כשאני שומע את שמה.
לייזה? לא 'הדרקון' יותר?
מסתבר שהיא די משעשעת ומאוד מצחיקה, אנג'ל והיא הסתדרו טוב, הוא עונה. אני משמיע קול מופתע ויורד במדרגות כדי לראות את זה בעצמי.
מייקל יחד עם ארבעת השומרים סוחבים שש שקיות קניות. אני שם לב שרובן עם פסים ורודים.
"חשבתי שאמרתי לך לא לקנות את כל הקניון," אני אומר ואנג'ל מרימה את גבתה.
"היי יש לך מזל, רציתי לקנות כל כך הרבה יותר דברים אבל לייזה רצתה לקנות אוכל," היא אומרת.
"מה שתגידי, תקחו את השקיות לחדר של לייזה ואנג'ל, תעזרי לה לסדר את הדברים."
אנג'ל זורקת לעברי מבט לא מאמין, "למה שאני אעשה את זה לעזאזל?"
"כי זה נראה שהיה לך הרבה יותר מידי כיף היום אז תעזרי לה או שאני אקפיא את החשבונות שלך," אני מאיים ומחייך כשאני רואה את פניה הופכות לחיוורות.
"בסדר," היא נוהמת בכעס.
שתיהן עולות במדרגות והשומרים עוקבים אחריהן. מייקל נותן את השקיות שהוא סוחב לאחד השומרים והולך איתי למשרדי.
אתה צריך להודות לי, חצי ממה שלייזה קנתה הם בגדים תחתונים, קולה של אנג'ל נשמע בראשי ואני נותן לזאבי ליילל.
אני בטוח שהיא נראית כמו אלה מזדיינת, הוא נוהם בתשוקה.
תשתוק מדוקס! אנו צועק עליו כשהוא ממשיך, מתאר את הפנטזיות שלו לגבי לייזה.
נו קדימה, אתה רוצה אותה לא פחות ממני.
אולי אבל לפחות אני יכול לשלוט על התשוקות שלי, אני נוהם ודוחף אותו לעומק ראשי.
"אז היא לא ניסתה לברוח או משהו כזה?" אני שואל את מייקל כשאנחנו מאחורי דלתות סגורות.
"בכלל לא. היא לא ממש אהבה את זה שאנג'ל גררה אותה בקניון אבל היא לא עשתה שום דבר כדי להפסיק אותה. לייזה נחמדה מאוד ובכנות אני לא רואה את הדרקון בתוכה," הוא ומנער את ראשו.
"היא מנסה להוכיח לי שלא כל הדרקונים הם כמו האחד שרצח את הוריי או אחותי. וזה נראה שהיא צודקת, לא כל הדרקונים רשעים."
"או לפחות היא לא," הוא מוסיף.
"יכול להיות שהיא מזייפת את זה, הדרך היחידה זה לראות אם היא משתנה עם הזמן," אני מושך בכתפיי.
"אתה מתכנן לספר על זה ללהקה בקרוב?"
"אני לא בטוח, אני לא רוצה להתחיל פאניקה. כולם חושבים שדרקונים נכחדו, אני רוצה לשמור על זה ככה עד שאני בטוח שהם לא יפגעו בלייזה. או שהיא לא תפגע בהם," אני אומר והוא מהנהן בראשו.
"כבר מאוחר, אני אראה אותך מחר אלפה," הוא אומר ואני רואה אותו יוצא מביתי.
אני הולך לחדרי אבל לא יכול אלא לעצור מול דלתה של לייזה. היא פתוחה מעט ככה שאני יכול לשמוע הכל.
קולות רישרוש מחדר המקלחת, ולאחר מכן שריקת כאב. אני דופק על הדלת במהירות ופותח אותה לרווחה.
"לייזה? את בסדר?" אני שואל, הולך דרך חדרה למקלחת.
היא יושבת על הריצפה, עוטפת את ביטנה בתחבושות וגבותיה מקווצות בריכוז. היא בקושי מסתכלת עליי כשאני נכנס.
"אני בסדר, אני פשוט מחלימה לאט יותר בלי עזרתו של הדרקון שלי," היא אומרת, נעמדת. ירכיה נראות רע ואני נזכר במה שהשני בפיקוד שלי עשה כשהיא כמעט חנקה אותו למוות.
הבן זונה הזה צריך למות על כך שהוא נגע במיועדת לנו! מדוקס נוהם בזעם.
"למה את לא יכולה להיעזר בדרקון שלך?"
"דרקונים הם טיפה שונים מזאבים. כשדרקון אש מרפא, זה גורם לאש להיווצר מסביבם. ככל שהפצע גדול יותר ככה האש גדולה יותר. אז כל עוד אתה לא רוצה שאני אשרוף את הבית, אני חייבת להחלים כמעט כמו בן אנוש," היא אומרת, שורקת בכאב כשהיא מורחת משכה מחטאת על החתך בירכה.
"יש לנו רופאים כאן," אני אומר, מתכווץ כשאני שם לב להבעת פניה הכאובה.
"אני בסדר. הכאב הזה מגיע לי, אחרי כל מה שעשיתי."
היא אומרת את זה בשקט כך שאני כמעט לא שומע. "מה עשית?" אני שואל, מתקרב אליה.
עיניה מתרחבות והיא מסתכלת על הריצפה במהירות. "שום דבר, לא משנה."
"לייזה אם את רוצה להישאר כאן את חייבת לסמוך עליי," אני אומר. היא מסתכלת עליי, כאב מסתחרר עמוק בתוך עיניה. הזאב שלי מיילל בעצב במעמקי ראשי.
"מה אתה רוצה לדעת?"