נקודת מבט: סטאר
יום אחרי המפגש שלי עם קארל וג'יימין, יצרתי קשר עם מאמא ואחרים. דרך הטלפון יכלתי להרגיש את הדאגה וההקלה שמאמא הרגישה באותו רגע. לאחר מכן, דיברתי עם קארל ונתתי לו תשובה- החלטתי להשאיר בינתיים את במצב באופן כזה. אחרי השיחה עם אדון צ'ארלס והבטחתי לו שאגן על אוון לא יכולתי להפר אותה ולעזוב הכל מאחור, ובנוסף אני לא חושב שאני מסוגל לעזוב את אוון. במשך כל החודשים האלה הוא היה לצידי, איך אוכל לעזוב כאילו כל הימים שלי איתו היו חסרי משמעות? תמיד פחדתי שאם הוא יגלה את האמת, אני עלול למצוא את עצמי לבד, בלי מקום ללכת אליו, אבל כעת שיש מקום שיקבל אותי אני לא יכול לספר לו את האמת. רק אתמול אוון העלה את הנושא שהוא הולך להיות מנכ"ל החברה.
ביום שני, אוון יבחר כמנכ"ל ותתקיים המבסיבה לכבודו בבית הוריו. את היומיים שנשארו הוא ביקש לקדיש אותם לדייט איתי. אתמול הוא סיפר לי שיש לו תוכנית להיום.
"על מה אתה חושב על הבוקר?" הוא התהפך לכיווני. "אתה מתרגש לקראת הדייט שלנו?"
"כן" לא הכחשתי. "אז מה התוכנית?"
"אני רוצה שנלך לשופינג. לא ממש מקורי, אה?"
"לא. זה בסדר מבחינתי" עבר זמן מאז שיצאנו יחד. לא ממש איכפת לי לאן נלך, העיקר שיהיה לנו זמן יחד.
"נלך יותר מאוחר. עכשיו אני רוצה רק להישאר במיטה" הוא התכרבל בחיקי. אחרי כמה שניות הוא צבט אותי בחזה.
"מה אתה עושה?" שאלתי מיד.
"רק ווידאתי שאתה באמת פה" הוא הרים אליי את מבטו.
"מה?"
"פשוט לפעמים הכל נראה לי לא יותר מחלום" גם לו יש את ההרגשה הזאת? לפעמים הזמנים שאני מבלה במחיצתו, נראו לי חלומות בהקיץ.כל הזמן הזה חשבתי שזה חד צדדי, לא ידעתי שלאוון יש תהיות ומחשבות כאלה.
"אוון, אתה תמיד אומר בגלוי את הרגשות שלך, זה לא מפריע לך שאני לא נוהג באותו אופן?" למרות שלפני כמה שבועות אוון אמר לי שאהיה גלוי איתו עם הרגשות שלי, עדיין לא הצלחתי להגיד לו את מה שבלב שלי.
"גם מבלי שתגיד לי אני יודע שאתה אוהב אותי" הוא שפשף את עיניו בגב ידו. "אבל, זה לא אומר שאני לא רוצה לשמוע אותך אומר לי. אני פשוט נאזר בסבלנות. לפחות עכשיו תגיד לי במספרים כמה אתה אוהב אותי"
"אממממ..."
"אני לא מאמין שלוקח לך זמן לחשוב על זה" הוא הפנה אליי את גבו.
"אני רק חשבתי איזה מספר מגיע אחרי מיליארד" אמרתי בקול מובך. הוא הסתובב אליי, והחל לצחוק.
"מה מצחיק כל כך?" אני גם ככה מובך מספיק בלי הצחוק שלך.
"לרגע הקפצת לי את הלב. זה היה חמוד ובלתי צפוי. יש לך עוד משהו כזה להגיד?" הוא שם את ידו על פיו.
"אתה כל כך נהנה לצחוק עליי?"
"מה אעשה? אתה פשוט חמוד כשאתה מובך. סטאר, אני יכול לשאול אותך שאלה?"
"מה אתה רוצה לשאול?"
"מתי בדיוק התאהבת בי?" השאלה שלו הפתיעה אותי.
"למה פתאום אתה שואל את זה?"
"אני פשוט רוצה לדעת מתי בדיוק התחלת לפתח רגשות כלפיי" הוא הביט בי במבט סקרן.
"מה איתך? מתי זה היה בדיוק?" העברתי את השיחה עליו.
"אני חושב שזה היה במטוס ללאס וגאס. לצפות בך קורא באותו יום, מבחינתי זה היה המחזה היה יפה שראיתי. אני לא יודע אם באותו רגע התאהבתי בך או שפשוט הבנתי את הרגשות שיש לי כלפייך רק באותו היום, אבל באותו רגע לא יכולתי לעצור את דפיקות ליבי. אז מתי זה היה בשבילך?" הוא הפנה אליי את השאלה לפני שהספקתי לעכל את המילים שבקעו מפיו.
"אני לא יודע" אמרתי בכנות. אני באמת לא יודע מתי התחלתי לפתח רגשות כלפיו. אני לא יודע אם זה היה ביום שראיתי אותו ישן במטוס, או בלילה הגשום שמצאתי אותו בוכה, יכול להיות גם שזה באותו יום ששמעתי אותו שר, או בפעם הראשונה שהציע לי להעביר איתו את הלילה. אני לא יודע מתי בדיוק זה היה בשבילי, אבל באותם הרגעים אני זוכר את דפיקות ליבי שהכאיבו לחזי.
"איך אתה שומר אותי באנשי קשר שלך?" הוא שינה את הנושא.
"בשם שלך: אוון" השבתי לו.
"טוב. למה בדיוק ציפיתי ממך?" הוא אמר באנחה. אני צריך לומר לו שבהתחלה שקלתי אם להוסיף את שם המשפחה שלו? לא, עדיף להשאיר את זה ככה. אני בטוח שהתגובה שלו תהיה יותר מסתם אנחה.
"על מה אתה ממלמל שם?" הוא היכה אותי במצח עם האצבע שלו.
"כלום.ואיך אתה שומר אותי?"
"אני? בהתחלה שמרתי אותך בתור 'המציל שלי', אבל החלפתי את זה ל'הגבר שלי'. תביא את הטלפון שלך" אשקר אם אגיד שזה לא נגע בלבי מה שהוא אמר כרגע. שלחתי יד לקחת את הטלפון שלי שהונח על השידה, והעברתי אותו לאוון.
"אני לא רוצה שתשמור אותי רק בשם שלי" הוא נטל את הטלפון ממני. "מה דעתך על זה?" הוא כיוון אליי את מסך הטלפון אחרי כמה שניות ספורות.
"מאיפה אתה מכיר את המילה הזאת?" שאלתי מיד שראיתי למה הוא החלף את השם שלו באנשי קשר שלי.
"אתמול, יצא לי לקרוא מנגה יאוי, וכך יצא לי לשמוע את המילה מאחד הדמויות" הוא הסביר.
"וואו, אני מופתע לשמוע שקראת משהו שלא קשור לעבודה, מאשר לשמוע שאתה יודע את המילה הזאת"
"זה היה במקרה, אבל זה היה מהנה. אני רוצה שתקרא לי ככה: היונג" אין מצב שאקרא לו ככה. לא מספיק לשמור אותו בתור "היונג", וכעת הוא מצפה ממני לקרוא לו ככה? זה יותר מדי גדול בשביל הלב שלי.
"אין סיכוי שאני קורא לך ככה. פשוט תשכח מזה" ניסיתי לקום מהמיטה.
"אתה לא זז מכאן עד שתקרא לי היונג" הוא משך אותי בחזרה למיטה.
"זה יותר מדי. אגיד כל דבר שאתה רוצה חוץ מלקרוא לך ככה"
"אז תגיד שאתה אוהב אותי כאן ומיד" הוא תפס אותי.
"אוון, אני א-או-ה א-תך" איך לעזאזל אני אמור להגיד את זה שהוא מסתכל עליי ככה?
"מה אמרת? לא הבנתי כלום"
"אוון, אני אוהב אותך" אמרתי בשקט.
"אתה יכול לחזור על זה? לא שמעתי מה אמרת"
"אמרתי שאני אוהב אותך!" צעקתי את זה. כל כך מביך! קמתי מיד מהמיטה וברחתי מהחדר.
הבטתי בעצמי במראה בחדר האמבטיה. הפנים שלי עדיין היו אדומות. שאמרתי לו שאני אוהב אותו חשבתי שהלב שלי עומד לעצור מהמבוכה, אבל ההרגשה הייתה משחררת. לפני כמה שבועות התוודיתי לפניו שאני אוהב אותו, אבל זה מרגיש לי שזה קרה ממש בעבר הרחוק, ובאותו הזמן זה היה בלילה ולא הייתי צריך לראות את הפנים שלו. לא משנה כמה אני מנסה להתגבר על המבוכה שאני מרגיש כל פעם שהוא אומר משפטים רומנטיים, אני נכשל. אני אולי מובך בקלות, אבל אני לא שונא את זה. למרות הכל, המילים שלו מחממות אותי בכל פעם שאני שומע אותן. התקלחתי במים קרים. הימים חולפים ואיתם גם החורף הולך ונעלם. בימים האחרונים לא נראתה טיפת גשם בניו יורק, ולא מרגישים כבר את הקור.
"כמה זמן לוקח לך להתקלח?" אוון נכנס לחדר האמבטיה בזמן שהתכוננתי לצחצח שיניים. הוא היה כבר לבוש: מכנס ג'ינס שחור, חולצה לבנה מכופתרת ונעלי סניקרס שחורות.
"התארגנת כבר?" מרחתי משיחה על המברשת.
"נשאר לי רק לצחצח שיניים" הוא הוריד את המברשת שיניים שלו. חדר המאבטיה הזה הפך לשימוש על ידי שנינו, אוון בקושי השתמש בחדר האמבטיה השני. בעצם לא רק התחלנו להשתמש באותו חדר האמבטיה, אלא גם חדר השינה של אוון הפך לחדר של שנינו.
"אני משאיר הרבה סימנים על הגוף שלך, אה?" אוון בחן את הגוף שלי. הייתי ערום פרט למגבת שכרוכה סביב מותניי.
"אתה מתגאה בזה?" ניגבתי את הפה אחרי צחצוח השינויים.
"כן. עכשיו שאני כבר לא מדגמן, זה בסדר להשאיר גם עליי סימנים. אני רוצה את סימני הנשכות שלך על גופי"
"זוז, אני יוצא.אתה צריך לדעת איזה שיחות מקיימים בבוקר" הלכתי לחדר שלי. אחרי שהתלבשתי יצאתי לסלון, ותוך חצי שעה הכנו ארוחת בוקר מספקת.
"אני אנהג" אוון התעקש לנהוג במקומי.
"זה בסדר שאני אנהג"
"לא. אני רוצה להסיע אותך"
"טוב. אם אתה מתעקש" נסענו לקניון יותר רחוק מהאזור שלנו. מבלי שאוון יסביר לי, הבנתי את הסיבה- זה לא יהיה נעים במיוחד אם נפגוש אנשים שיזהו את אוון.
בתחילה נכנסנו לחנות שעונים.
"תגיד לי איזה סוג אתה אוהב, ואקנה לך" מבט אחד חטוף אפשר לדעת בוודאות שכל אלה שעוני יוקרה.
"אני לא ממש רוצה שעון"
"העניין הוא לא אם אתה רוצה, אלא אם אתה צריך. בזמנים שהטלפון לא לידיך אתה תזדקק לשעון יד. סירוב לא בא בחשבון היום. את יכולה להביא שעון כזה עם רצועה יותר ארוכה?" הוא פנה אל המוכרת.
"כמובן, לקוח יקר" היא לקחה מידו את השעון והסלקה לאיזו דלת שלא שמתי לב שהיא שם עד שהיא נכנסה בה.
"אוון, המותג לא חשוב לי. כל עוד זה עובד, זה בסדר"
הוא פתח את הפה להגיד משהו, אבל המוכרת חזרה והגישה לו קופסה לבנה. אוון הוציא את השעון. הוא לקח את ידי השמאלית וענד עליי את השעון.
"זה מושלם על היד שלך. ניקח אותו" הוא הגיש את כרטיס האשראי למוכרת. היא ניגשה לדלפק והעבירה את הכרטיס במחשב. אוון ניגש להקליד את הקוד האישי.
"תודה שרכשתם אצלנו" היא חייכה אלינו בפעם הראשונה מאז שנכנסנו.
"יום טוב" אמרתי לפני שיצאנו. לאחר מכן הלכנו לקנות פיג'מות. אוון הציע שנקנה פיג'מות תואמות, ואחרי זה קנינו ספלים. על אחד מהם נכתב "Sweet" ועל האחר נכתב "Home"
"בוא, נקנה כמה חליפות" אוון גרר אותי לעוד חנות בגדים.
"ברוכים הבאים, אתם מחפשים משהו ספציפי?" אישה שנראית בשנות הארבעים שלה ניגשה אלינו.
"אנחנו מחפשים חליפות" אוון השיב לה.
"בואו איתי. אתם יכולים להניח את הדברים שלכם כאן. מריה, שמי עין על הדברים פה" היא סימנה לאחת מהעובדות לעמוד ליד הדברים שלנו. היא לקחה אותנו למחלקה אחרת.
"יש פה את כל סוגי החליפות בכל הצבעים. תגידו לי אם משהו מוצא חן בעיניהם"
"סטאר, איזו חליפה אתה רוצה? אתה לא יכול לסרב"
"אני לא יודע" אמרתי אחרי שהבטתי בכל החליפות שהוצגו מולי כולן נראו לי אותו דבר חוץ מהצבע.
"אוקיי. אם כך, תמדוד כמה מהן ונבחר את מה שהכי מתאים לך. את יכולה להביא לו את החליפה הכחולה?"
היא הורידה מיד את החליפה והגישה אותה לידי. "תוכל למדוד כאן" היא הסירה את הווילון של תא המדידה. נכנסתי והחלתי להחליף את הבגדים שלי. המכנס היה מעט קצר והתקשיתי בלקשור את העניבה.
"וואו! ממש הולם אותך" אוון התיישב על כורסה קטנה מול תא המדידה.
"מסכימה איתך, זה פשוט תפור עליו" המוכרת הצטרפה לאוון.
"תן לי רגע" אוון קם וסידר לי את העניבה. יש לי דה ז'ה וו. עשינו את הפעולה הזאת מתישהו?
"תחליף לחליפה הזאת" אוון הוריד חליפה שחורה ונתן לי אותה. שוב החלפתי הכל. זה היה די מעייף.
"וואו! זה פשוט מושלם עלייך" תגובתו של אוון לא השתנתה.
"אני חושבת שזאת יותר מתאימה לו מאשר הכחולה, אני טועה?" היא דיברה אל אוון כאילו היו מכרים ותקים.
"אני לא יודע. הכל פשוט יפה עליו. אולי עדיף שאקנה לו חלפה מכל הסוגים, מה דעתך, סטאר?"
"אין צורך בכך. אחת מספיקה לי. אני לא הולך למדוד חליפה נוספת, זה מתיש" נכנסתי שוב לתא המדידה והחלפתי לבגדים שלי.
"בחרתי לך שתי חליפות: השחורה שמדדת וחליפה אפורה נוספת" אוון ציין מיד שיצאתי.
"הם עושים משלוחים, החליפות יגיעו עד הערב לבית, אז אנחנו יכולים כבר לצאת. תודה לך" אוון הודה למוכרת.
"תודה לכם, בהצלחה שיהיה לכם" החיוך שלה הבליט את הקמטים שמתחת לעיניה.
"התעייפת?" אוון שאל שהיה כבר מחוץ לחנות.
"לא"
"אז בוא ניכנס לעוד חנות. לזאת" הוא הצביע על חנות נעליים. הוא הלך במהירות גורר אחריו את השקיות, הלכתי מיד בעקבותיו.
"נו, איזה נעליים מצאו חן בעיניך?" אוון שאל אחרי שבחנתי את כל מעדפי הנעליים.
"אהבתי יותר את הנעל הזאת" הרמתי את נעלי הסניקרס הלבנות שהונחו על המדף.
"אפשר את הנעליים האלה במידה..."
"ארבעים וארבע" השלמתי את אוון.
"מצטער, אבל זאת המידה האחרונה שנשארה לנו" המוכר התנצל. המידה של אותה הנעל הייתה רק שלושים ותשע.
"יש פה נעליים אחרות באותו סגנון, אתה יכול להעיף מבט" המוכר הציע לי.
"לא, תודה. זה בסדר"
"אתה לא רוצה נעליים אחרות? רוצה שנלך לחפש בחנות אחרת את הנעליים האלה?" אוון שאל.
"אוון, זה בסדר.יש לי הרבה זוגות נעליים בבית, אני לא ממש צריך נעליים חדשות" פניתי ליציאה.
"יש משהו אחר שאתה רוצה?" אוון שאל שוב שצעדנו מחוץ לחנויות.
"אני באמת לא צריך שום דבר יותר. קנית לי מספיק"
"אוקיי. אם אתה אומר. אם כך בוא נלך לחניה" צעדנו לכיוון החניה. החנו את הרכב מול לקניון.
"שכחתי משהו. אני אחזור עוד מעט" אוון חזר לקניון משאיר אותי לבד מחוץ לרכב. העמסתי את הדברים לתא המטען וחיכיתי לאוון מחוץ לרכב. היום היה שמשי, האנשים התהלכו ברחוב, הרכבים עמדו בפקק ארוך ותמשך, נשמעו פה ושם צפירות רכב. הכל נראה נורמלי ורגיל, אבל הרגשתי שמישהו צופה בי. הסטתי את מבטי לכיוון שהרגשתי את העיניים שנועצות בי. בובת דוב ענקית הביטה בי, יותר נכון מישהו מתחת לתחפושת דוב הסתכל אליי. לא הסטתי את מבטי ממנו, כנ"ל לגביו, הוא המשיך לנעוץ בי. אחרי כמה שניות שחשבתי שהוא יסתלק כבר, הוא צעד לכיווני. עמדתי על המקום ללא תזוזה.
עם כל צעד שלו, נהיה לי סלט בראש. מה יש לו ביד? אולי זה משהו שהוא רוצה למכור לי?
יכול להיות שזה...סכין? אולי הוא טוריסט? אני צריך לברוח, אבל למה בגוף שלי לא זז?
מבלי ששמתי לב הוא כבר עמד ממש מולי. לא הורדנו אחד מהשני את העיניים. לפתע הוא נפל על ברכיו. למה אדם זר כורע ברכיים לפניי?
לקחתי כמה צעדים לאחור. הוא הוריד את מסכת הראש שלו. הדם שלי קפא באותו רגע. עמדתי דום, ולא הצלחתי להסיט את מבטי ממנו. מה הוא עושה פה? מה הוא רוצה ממני?
"סטאר, לא חשבתי שאראה אותך כאן" הוא קם בחזרה על רגליו ששם לב שאנשים נועצים מבט במתרחש.
"מה אתה ר-רוצה ממני?" הצלחתי לפלוט.
"רק רציתי להתנצל. אני מצטער על כל שעוללתי לך באותו הזמן ולהודות לך" ליאם הרכין ראש
המילים ברחו ממוחי.
"להודות לי על מה?" שאלתי אחרי שתיקה.
"אחרי השיחה איתך, הצלחתי לחשוב איך למלא את הריקנות שתמיד הרגשתי. עכשיו אני עובד בחנות צעצועים שנמצאת לא רחוק מכאן. אני מנסה לא להישען על ההורים שלי, ולהיות עצמאי" הוא החזיק בובת דינוזאור בידו. אחרי הכל זה לא היה סכין. הוא עזב את כל העושר שלו כדי לעבוד בחנות צעצועים? האם זה הגיוני
שאדם ישנה כל כך מהר?
"אני עדיין אותו אדם אנוכי, אבל אני מנסה לעבוד על זה" הוא אמר כאילו קרא את מחשבותיי. כשהסתכלתי מאחורי ליאם, עיניי תפסו את אוון בא לקראתנו.
"כדאי שתלך, לפני שאוון יראה אותך"
"סטאר, אני לא מבקש שתסלח לי ולא מגיעה המחילה שלך, אבל אני באמת מצטער" הוא החזיר את המסכה לראשו. רק לשמוע אותו קורא לי בשמי מחזיר אותי לאותו הלילה, לראות אותו מולי מעבירה בי צמורמרת. אני לא חושב שיהיה לי קל לסלוח לו בזמן הקרוב. אני לא יודע אם ההתנצלות שלו תכפר על מה שעולל לי או תשכיח ממני הכל, אבל ידעתי שיום אחד אסלח לו והשאיר הכל מאחור. ליאם התרחק הסתלק במהירות לפני שאוון הגיע אלינו.
"מי זה היה?" אוון שאל מיד.
"הוא רק רצה למכור לי צעצועים"
"אתה חיוור, הצעצועים היו עד כדי כך מחרידים?" אוון המשיך לנעוץ מבט בליאם שהתרחק מאיתנו.
"מה זה השקית הזאת?" שאלתי אותו.
"אראה לך בבית" הוא נכנס למושב הנהג. התיישבתי במושב הקדמי.
"אוון, יש לי משהו לספר לך" הרגשתי שאני חייב לספר לו.
"מה זה?" הוא שאל עדיין ממוקד בנהיגה.
"בעצם אני אספר לך שנגיע" אני לא חושב שזה המקום והזמן הנכון לומר לו את זה.
"תספר לי עכשיו. אתה לא יכול להשאיר אותי מסוקרן עד הבית"
"זוכר את האיש בתחפושת דוב שהיה איתי מקודם?"
"מה איתו?"
"זה היה ליאם" אוון עצר את הרכב בפתאומיות. עפתי כמעט קדימה, אבל החגורה עצרה אותי
"אתה בסדר? נפגעת? הוא עשה לך משהו? למה לא סיפרת לי מקודם? מה הוא רצה ממך?" אוון הציף אותי בשאלות.
"אני בסדר. הוא לא עשה לי כלום, רק רצה להתנצל לפניי"
"הפנים שלך היו חיוורות בגללו, אני טועה?" נשמעו צפירות.
"היי, מה נראה לך שאתה עושה באמצע הכביש?!" מישהו צעק מאחורינו. אוון המשיך בנסיעה עם פנים זועפות.
"לא סיפרתי לך כי חשבתי שתתעצבן סתם" אמרתי לאוון אחרי נסיעה שנמשכה בדממה.
"סתם? זה בדיוק הקטע, יש לי סיבה מוצדקת להיות עצבני. אני לא רוצה שהאדם הזה ייראה את פרצו מולך" הוא זעף.
"אתה כועס עליי?"
"עלייך? ממש לא. זה פשוט מתסכל אותי שכל פעם אני משאיר אותך להתמודד עם הכל לבד" אחרי נסיעה ארוכה, הגענו לבית.
"אני באמת בסדר גמור. אין לו השפעה עליי"
"סלחת לו?" אוון עצר מול השער.
"עדיין לא"
"בבקשה אל תסתיר ממני שום דבר אחר יותר" אוון החנה את הרכב. אחרי שנכנסו לבית, הנחנו את השקיות בסלון. חצי שעה אחרי שאוון הזמין את הפיצה היא הגיעה. בטרם שאכלנו את הפיצה, החלנו לארגן את כל מה שקנינו.
"זה מה שחזרתי לקנות, מה דעתך?" אוון החזיק שני צמידי עור שחורים עם סוגר פלדת. הוא הניח את אחד מהם על כף ידי. רק אחרי שבחנתי את הצמיד מקרוב, ראיתי את המילים שהיו חרטות. המילים Owen & Star נחרטו באותיות קטנות.
"זה יפה" חייכתי אליי.
"פחדתי שלא תאהב את זה" אוון לקח את ידי וענד על ידי הימנית את הצמיד.
"אני אוהב את זה" לקחתי את הצמיד שהושיט לי וענדתי לו אותו.
"עכשיו, יש לי שני צמידים על היד שיעזרו לי להרגיש שאתה תמיד איתי לא משנה לאן אלך או תלך" הוא ליטף את הצמידים על חיוך על הפנים.
"זה נכון גם לגביי" נגעתי בשעון והצמיד שהיו ענודים על שתי ידיי. שעה אחרי הזמנת החליפות הגיעה. את שאר היום העברנו יחד בבית.
"אתה עדיין לא זוכר לגבי מי שהיית בעבר?" אוון שאל בערב ששכבנו במיטה.
"למה אתה פתאום מעלה את זה?" הפניתי אליו את מבטי. הוא נראה רציני לכמה שניות, אבל שינה את הבעת פניו מיד. "אני רק רוצה לדעת איזה ילד היית, ואני רוצה לאכין לך את האוכל שנהגת לאכול. ראיתי איזה מאכלים מפורסמים בקוריאה, יש כמה שאני יכול להכין אותם בקלות. אני רוצה לבשל את המאכל שסטאר הילד אהב" הוא צחקק. מילותיו נגעו בי.
"אני אוהב ביבימבאפ" כמו התשוקה שלו לדעת עליי, אני גם רוצה שהוא יכיר אותי. אני לא רוצה להיות יותר זהיר, אם אוון יגלה הכל, לא אכפת לי. אני רוצה שיגלה. אנחנו שוכבים באותה מיטה, לובשים פיג'מות תואמות- אני רוצה שזה ימשך לנצח. אני רוצה שאוון יקבל אותי גם אחרי שיידע הכל.
"אוקיי. אז אכין לך אותו מחר"
"אבל, מאיפה תשיג את המצרכים עד מחר?"
"אני בטוח שנמצא חנות אסיאתית בשוק. נלך מחר ונקנה, טוב?"
"אוקיי. לילה טוב"
"לילה טוב, בייב"
~~~~~~~~~
אוון קיים את הבטחתו, בבוקר הלכנו לשוק וקנינו את המתכון לביבימבאפ. הוא הכין אותו לפי המתכון שמצא באינטרנט. הטעם החזיר אותי לעבר. הדמעות חנקו אותי תוך כדי אכילה. חשבתי שבחיים לא אזכה להרגיש את שוב הטעם המוכר הזה.
"סטאר, אתה בוכה? זה עד כדי גרוע?"
"זה לא זה, אני פשוט מאושר. תודה, אוון" נתתי לדמעות שהצטברו לזלוג. ממתי הפכתי להיות כזה רגיש?
"אני שמח שאתה מרוצה" אוון לקח ביס. "וואו, יש לזה טעם אדיר"
"אני יודע" אכלנו באותה קערה, ובפעם הראשונה השתמשנו בספלים התואמים. את היום העברנו בפעילויות ביתיות- צפינו יחד בסרט בסלון, התאמנו יחד, שיחקנו במחשב ובעיקר נשארנו מכורבלים במיטה.
~~~~~~~~
השכם בבוקר, אוון נסע לפגישה שתתקיים בחברה. חשבתי שהוא יחזור עד הצהריים בערך, אבל קיבלתי ממנו רק מסרון שאומר שהוא בבית הוריו, וביקש ממני להגיע למסיבה. המסיבה תתקיים בבית הוריו. עניתי לי תשובה חיובית. לולא הבקשה של אדון צ'ארלס לשים עין על אוון במהלך המסיבה, רוב הסיכוי שלא הייתי מעז ללכת. אני בטוח שהמקום יהיה מפוצץ.
בשעה שש בערב עמדתי מול השער של משפחת צ'ארלס והתלבטתי אם להיכנס או לחזור בחזרה.
"באת במקרה למסיבה?" קול הקפיץ אותי מאחור. הסתובבתי מיד.
"אתה סטאר, לא?" סבסטיאן זיהה אותי.
"כן. ערב טוב"
"ערב טוב, נערי. אתה לא מתכוון להיכנס?" הוא עבר אותי.
"אני בא" הלכתי אחריו. איש לא היה בחוץ, וכך גם בתוך הבית.
"בוא איתי" סבסטיאן סימן לי לעקוב אחריו. אחרי כמה צעדים הוא פתח את הדלת ונכנס, ורעש התפרץ מהחדר. נכנסתי אחריו. זה לא היה חדר, אלא אולם ענק.
אכן לא טעיתי. המקום היה מפוצץ באנשים.
מלא גברים בחליפות ונשים עם שמלות חגיגיות נוכחו באותו אולם. חלקם עמדו בצד או במרכז שמשקה בידיהם, וחלקם התיישבו בשולחנות כקבוצה ושוחחו. סבסטיאן תפס כיסא בקצה האולם, הלכתי להתיישב לידו.
"תרצה לשתות משהו?" בחור עם מגש משקאות ניגש אלינו.
"לא, תודה" סבסטיאן סירב בנימוס.
"מה איתך?" הוא פנה אליי.
"אני מסודר,תודה" הנדתי בראשי. הוא עזב אותנו והמשיך לשולחן אחר.
"רבותיי וגבירותיי, תודה שפיניתם מזמנכם ובאתם לחגוג את יום שמחתו של בני" אדון צ'ארלס עמד על במה קטנה שניצבה באולם ולקח לידו את המיקרופון. "בני רוצה לומר כמה מילים, אני מבקש את תשומת ליבכם" הוא קנה את תשומת ליבם של הנוכחים, כולם הפנו את מבטם לבמה וחיכו לעלייתו של אוון. אוון הגיח משום מקום ועלה לבמה. "שלום, אני אוון צ'ארלס. תודות להרבה אנשים אני עומד כאן. תודה שתמכתם בחברה M.K.S עד כה ואני מצפה לסיוע שלהם גם בעתיד..." אוון המשיך לדבר, אבל לא המילים שלו לא הגיעו לאוזניי. לא יכולתי להסיר את מבטי ממנו. הוא היה לבוש בחליפה לבנה, שיערו היה מעוצב בצורה מוקפדת ואלגנטית. הוא נראה גבוה יותר מתמיד, חיוכו כבש את כל הנוכחים. אני לא יודע אם מלאכים באמת קיימים, אבל אני בטוח שאם כן הם היו נראים ככה. התאהבתי באותו גבר שוב מחדש.
החלטתי לבצע את המטרה שלמענה הגעתי לכאן. העפתי מבט מסביבי וחיפשתי אדם שנראה חשוד בעיניי, לא שיש לי מושג איך לזהות מישהו חשוד מכל האנשים האלה. זה לא שהוא יישב בקהל שכלי נשק בידו או משהו כזה. לפתע עיניי מצאו את מייק והאנה יושבים בשולחן קרוב לבמה. חיפשתי את מקס, אבל לא הצלחתי למצוא אותו. חזרתי להביט באוון שעדיין עמד על הבמה.
"הוא כל כך יפה" מיד הנחתי יד על פה שהמילים נפלטו מפי ללא משים לב. אויי לי, אמרתי את זה בקול.
"אני מתכוון ש... בעצם מה..."
"הוא באמת גדל להיות יפה" סבסטיאן הביט באוון ואמר עם חיוך רחב.
הדלת לפתע נפתחה ומשכה את תשומת הלב של כל אדם שנכח באולם. מקס וכריסטין הגיחו מהדלת. הם התעלמו מהמבט של כולם ונכנסו פנימה. כשעיניו של מקס פגשו את עיניי, הוא ניגש לשולחן שישבתי בו. שחשבתי שהם המאחרים היחידה, הדלת שוב נפתחה. הפעם זו הייתה לונה. היא לבשה שמלה צמודה אדומה עם שסע ארוך. מקס וכריסטין התיישבו בשולחן. שניהם לחצו את ידו של סבסטיאן. מקס נתן לי טפיחה על השכם, והתיישב בשקט מולי.
"מצטערת על האיחור" היא צעדה לכיוון הבמה.
"זאת לא הארוסה של אוון?" אישה שישבה לא רחוק מאיתנו לחשה לחברותיה.
"היא באמת ארוסתו, אבל שמעתי גם ש..."
"ערב טוב לכולם. בהזדמנות שיש לי אני רוצה להודות לאנשים שסייעו לי להפוך לשותפה בכירה של M.K.S" מבלי ששמתי לב, לונה כבר עמדה על הבמה שהמיקרופון בידה. "המשפט ששמעתי מיד שנכנסתי היה: 'האם זאת לא ארוסתו של אוון?' לכן עליתי לכאן לבקש שלא תזכרו אותי רק בתוך 'הארוסה של אוון' אלא בתור מישהי שתעשה הכל בשביל לעזור בצמיחתה של M.K.S. אני מקווה שיהיה לכולם המשך ערב מהנה" עם סיום דבריה של לונה, נשמעו מחיאות כפיים מכל כיוון. אוון שלח יד ועזר לה לרדת מהבמה.
"מזמן לא התראינו, מה קורה איתך?" מקס פנה אליי.
"אני בסדר בעיקר. מה איתך? איך הולך עם הסרט שלך?"
"חשבתי שלא תזכור. את האמת, הכל הולך די חלק"
"טוב, כי זה נולדת להיות שחקן" כריסטין העירה. הם הביטו אחד ושניה בחיוך שהגיע עד עיניהם. הם שונים מהאנשים הקוצניים אחד כלפי השניה שראיתי בטיול.
"וואו! אתה נראה ממש חתיך היום" כריסטין הביטה בי בפליאה.
"צודקת. החליפה הזאת ממש הולמת אותך" מקס הצטרף אליה.
"תודה" לבשתי את החליפה השחורה שאוון קנה לי.
"אנחנו הולכים לאחל מזל טוב לאוון, אתה מצטרף?" מקס וכריסטין עמדו על הקרקע.
"תלכו אתם. אדבר איתו יותר מאוחר" נשארתי שוב לבד עם סבסטיאן. לא מצאתי מישהו חשוד בקהל. אני לא יודע אם זה אומר שהוא לא נמצא פה או שאני לא מוכשר במיוחד בלזהות חשודים. אני מקווה שזאת תהיה האופציה הראשונה.
"לחפש חשוד מכל האנשים האלה שכאן, זה כמו לחפש מחט בערימת שחת" סבסטיאן אמר אחרי זמן מה שהוא לא דיבר. הזדהיתי עם מילותיו. בכל זאת המשכתי להשגיח על אוון, גם אם זה מרחוק. אוון עמד במרכז וכל פעם אנשים ניגשו ושוחחו עמו. הידיעה שלונה עומדת צמודה אליו כבר זמן רב הטרידה אותי. ללא יוצא דופן, כולם כאן יודעים שהיא ארוסתו, אבל היא חייבת להיות כל כך קרובה אליו? רק אותי זה מעצבן?
"אתה לא רוצה להכניס משהו לפה?" סבסטיאן שאל אותי אחרי כמה רגעים של דממה.
"אני לא כזה רע..." הבטן שלי קרקרה חזק. לא ידעתי שאני רעב עד שהוא הזכיר אוכל.
"בסלון יש שולחנות ערוכים, לך תקח לך משהו" סבסטיאן קם על רגליו.
"אני צריך לשים עין ע..." דעתי הוסחה שלא שמתי לב שאוון כבר לא נמצא איפה שהוא עמד לפני כמה רגעים. קמתי וחיפשתי אותו הקהל. כולם המשיכו את החגיגה כרגיל, אפילו לא שמו לב שאוון לא נמצא כאן. אוון, איפה אתה?
כשהסתכלתי מסביב שוב, עיניי פגשו את עיניו של אדון צ'ארלס. הרכתי ראש ויצאתי מיד מהאולם.
"ראית אולי את אוון?" שאלתי מיד את המלצר הראשון שפגשתי בסלון.
"אני חושב שראיתי אותו יוצא לגינה" הוא לא היה בטוח, אבל זה מספיק בשבילי.
"תודה" יצאתי בריצה. חיפשתי בגינה הקדמית, אבל לא היה זכר לאוון. התחלתי להילחץ יותר. אני לא יודע למה אני תמיד נזכר בפתרון הכי פשוט רק בסוף? הוצאתי את הטלפון וחייגתי אליו. שמעתי צלצול טלפון. זה הגיע מאחורי הווילה. רצתי מהר.
אוון עמד מאחורי הווילה בריא ושלם שגבו מופנה אליי, אבל המחזה שנגלה מולי גרם לי לאבד את היציבות. אוון ולונה עמד אחד מול השניה ששפתיהם צמודות. לא ידעתי באותו רגע מה עליי לעשות. לחזור בחזרה ולהתנהג כאילו לא ראיתי כלום או לעצור בעדם? למה כואב לי כל כך בחזה שאני רואה את זה?"
~~~~~~~~~~~
נקודת מבט: אוון
מאז שנכנסתי לאולם ניסיתי ללכת לדבר עם סטאר, אבל כל פעם מישהו ניגש לשוחח עמי. כל אדם שלא פגשתי עד עתה ניגש ודיבר אליי כאילו אנחנו מכרים ותקים. הרגשתי רע שגררתי אותו לכאן ונתתי לו לשבת בקצה האולם, ואפילו פעם אחת לא ניגשתי אליו. מהבוקר לא ראיתי אותו, כל כך התגעגעתי אליו. יצאתי החולצה בתקווה שהוא יעקוב אחריי. הלכתי לגינה האחורית, וחיכיתי לבואו. לא פחות יותר משתי דקות, שמעתי צעדים מאחוריי. סוף סוף זמן רק לעצמנו. אני רוצה לנש...
האדם שעמד מאחוריי לא היה סטאר, אלא לונה.
"למה הורדת את החיוך מהפנים? ציפית למישהו אחר?" היא התקרבה אליי.
"מה את עושה פה?"
"תהיתי לאן אתה בורח באמצע המסיבה, אז באתי אחריך"
"הבנתי, אז בואי נחזור לבפנים" פניתי ללכת, אבל היא עצרה אותי במשיכה במקטורן שלי.
"את רוצה להגיד משהו?" פניתי אליה בחזרה.
"אני אוהבת אותך"
"גם אני אוהב אותך"
"לא. וון, אתה טועה! יש לי רגשות אלייך יותר מסתם רגשות חיבה שמרגיש כלפי חברים טובים. אני אוהבת אותך בצורה רומנטית" היא לא הורידה ממני את העיניים.
"ממתי?" אחרי כל מה שאמרתי, זה היה המשפט היחיד שהצלחתי להוציא מהפה.
"מאז ומתמיד" היא השפילה מבט.
"לו, אני כל כך מצט..."
"אני לא מרוצה לשמוע אותך מתנצל" היא קטע אותי. היא הרימה שוב את מבטה. "תמיד ידעתי שאתה רואה בי רק כחברה הטובה שלך, אפילו אחרי שהתארסנו לא הייתי עבורך יותר מסתם חברה. אבל מעכשיו אני רוצה לגרום לך להביט בי, אני אעשה הכל כדי שתרגיש כמוני. לא משנה מה זה יגבה ממני אני..."
"לו, מספיק! לא יהיו לי רגשות כאלה עבורך גם בעתיד"
"למה? זה בגלל סטאר?"
"לא, זה לא בגל...מה? איך?..."
"עכשיו אני בטוחה בזה במאה אחוז" היא צחקקה, אבל היא הייתה עד סף דמעות. "למרות כל הסימנים שהפגנתם בטיול, הייתי טיפשה מכדי לחשוד. בעצם, למה שאחשוב שתצא עם מישהו שלא מתקרב אפילו לרמה שלך? היום התלבשתי יפה במיוחד בשבילך, אבל העיניים שלך היו רק עליו ולשנייה לא חשבת להסתכל עליי. יש לך מושג כמה זה מתסכל? אבל אני לא מתכוונת לוותר. המועד לחתונה שלנו הוא בשנה הבאה, אעשה את המיטה על מנת להיות אישה ראויה עבורך. לא אכפת לי מהמערכת היחסים שלך עם סטאר, אני בטוחה שזה לא יחזיק מעמד. עכשיו שאתה מנכ"ל החברה, אתה צריך להימנע מצרות, וסטאר לא יותר מסתם ילד שיביא עלייך צרות"
"אני אתמודד עם הבעיות שלי בעצמי, את לא צריכה לדאוג לי" לונה מתנהגת בקשיחות במיוחד היום, אבל ראיתי דאגה בעיניה. לפתע הטלפון שלי צלצל.
"אל תענה!" לונה תפסה בזרועו. בטרתם שתיקתנו נשמעו צעדים מאחוריי. לפני שהספקתי להפנות את מבטי, לונה כרכה את זרעותיה סביב צווארי והצמידה את שפתיה לשפתיי. היא הפתיעה אותי. אני אמור לכעוס עליה, אבל אני יודע מה זה להיות נואש. כל הזמן הזה היא הסתירה את רגשותיה כל כך טוב או שאני הייתי אידיוט מספיק מכדי לשים לב לגבי רגשותיה האמיתיים כלפיי?
תפסתי בשתי כתפיה והרחקתי אותה ממני. היא הסתכלה עליי וחייכה. לא, היא לא מסתכל עליי. העיניים שלה יהיו ממוקדות מאחורי גבי. הפניתי את פניי. סטאר עמד מאחוריי. לא ידעתי איך להסביר את הסיטואציה. סטאר, זה לא כמו שזה נראה. זאת אי הבנה! המילים לא יצאו מפי.
"אז היית פה? חיפשתי אותך" פניו היו אטומות. לא נראה שמה שראה הפריע לו או שהוא מעמיד רק מעמיד פנים שלא.
"אתה ישן אצל ההורים שלך?" סטאר שאל שוב.
"לא. למה?" צמצמתי את המרחק בינינו.
"אני חותך הביתה. רציתי לשאול אם אתה צריך שאסיע אותך" הוא נמנע מליצור קשר עין איתי.
"אני צריך לעשות משהו. אבוא אחריך"
"אוקיי, הבנתי"
"בקשר למה שראית מקום, אנ..."
"אז, אני הולך. ביי" הוא הסתלק הרחק ממני כהרף עין.
"אתה רואה? אתה באמת חושב שהוא ישאר איתך לאורך זמן אם הוא מגיב ככה רק על מה שקרה עכשיו? אמרתי לך שהמערכת היחסים שלהם לא..."
"לונה, דיברת מספיק להיום!" בלי משים הרמתי את קולי. הפטפוטים שלה עלו לי ראש. הלכתי מהמקום מבלי להסתכל לאחור.
לאחר שהודעתי להוריו וחבריו שאני עייף, ארזתי את מה שהייתי צריך לקחת מהחדר שלי ונסעתי לבית שלי.
~~~~~~~~~~~~
נקודת מבט: סטאר
אני לא זוכר איך הגעתי, אבל מצאתי את עצמי יושב בגינה על הנדנדה. אני כל כך נסער ממה שראיתי, והתמונה של שניהם לא מפסיקה להופיעה מולי. הייתי אמור לחזיר בבטחה את אוון, אבל בגלל הרגשות האישיים שלי שכחתי מהמטרה שלי. ניסיתי לא לחשוב על זה הרבה, אבל אני שונא את הידיעה שאוון מאורס, שהוא קשור בחוט הגורל עם מישהי אחרת. "העתיד שלו הוא איתי" פחות או יותר אלו היו מילותיה של לונה בטיול. אני רוצה לדמיין את עצמי עם אוון בעתיד הרחוק, לדמיין אותנו מקימים משפחה ומזדקנים יחד. האם גם את זה לא מגיע לי? האם ביקשתי הרבה?
צלצול טלפון קטע את רצף מחשבותיי. השיחה הגיעה מטלפון לא מוכר. התעלמתי מהשיחה הנכנסת. אני לא במצב לדבר עם מישהו ברגע זה.
הצלצול נפסק, אבל זה לא נמשך רגע ארוך לפני שאותו אדם התקשר שוב.
"הלו?" עניתי כשהבנתי שאין לי ברירה.
"זה היה משעשע לראות אותי מתנהגת ככה בטיול?" קול נשי תקף אותי מיד.
"מי א..." בטיול? משעשע? יכולתי לחשוב רק על אדם אחד שידבר אליי ככה.
"זאת לונה, נכון?" שאלתי.
"למה? למה אתה עושה לי את זה?" היא התעלמה מהשאלה שלי והמשיכה בשלה.
"מה בדיוק עשיתי?" היא יודעת הכל.
"אחרי מה שסיפרתי לך, אתה עדיין הלכת מאחורי הגב שלי והמשכת לצאת עם אוון" זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה קוראת בשמו, ולא בכינוי שהמציאה לו. "למה דווקא הוא? אני הכרתי אותו ראשונה ואהבתי אותו ראשונה"
"זה לא מצאת ראשון- זכית, אני אולי הכרתי אותו שנים אחרייך, אבל אני לא אוהב אותו פחות ממך. למה דווקא אותו? יש הרבה סיבות למה אני אוהב את אוון, אבל גם בלי הסיבות האלה אני עדיין אוהב אותו" הלב שלי פעם בתדירות גבוהה. המילים נפלטו מפי לפני שהבנתי מה קורה.
"אם אספר לך שהוא שיקר לך לגבי הזהות שלך, עדיין תאהב אותו?" קולה נשמע יותר מוחלש.
"אני בטוח שיש לו סיבה לפעול כך" אני כבר יודע הכל.
"תאהב אותו בידיעה שהוא עלול לסיים איתך ולהתחתן איתי?"
"עדיין. אני הוקיר את הרגעים שלנו עד עכשיו, ואוהב אותו לעד ללא חרטות" הופתעתי מהמילים שיצאו מפי, אבל הפתיעה אותי יותר הידיעה שהתכוונתי לכל מילה ומילה שאמרתי.
"אתה צריך להבין שרק אהבה לא מספיקה בשביל לבנות מערכת יחסים עמידה. לשני הצדדים צריכים להיות משהו בידיים בשביל לתמוך אחד בשני. מה לך בדיוק יש להציע לאוון? אתה לא יכול להמשיך לחיות על חשבונו. אתה בטוח שאוון ירצה להמשיך לבזבז את חייו עם מישהו שאין לו אפילו עבודה, והוא לא יותר ממתבגר?" המילים שלה הקפיאו אותי במקום. כל הזמן הזה חשבתי שאוון יפרד ממני אם הוא יגלה שאני משקר לו, אבל לא חשבתי לרגע שהוא יתקדם ואני אשאר רק הבחור שאיבד את הזכרון וחיי בשקר, לא דמיינתי אותנו מסיים את המערכת היחסים שלנו רק בגלל המעמד שלנו. אוון אומר שהוא אוהב אותי, והוא לא חוסך לראות לי את זה, אבל האם האהבה שלו כלפיי תשרוד גם במצבים יותר קשים בעתיד? האם אוכל לסמוך עליו שלא יעזוב את ידי?
"כרגע אין לי מה להציע לאוון, אבל אני אעמוד לצידו בעתיד ואתן לו חיים בטוחים" אני לא בטוח אם אני אפילו מאמין למה שאמרתי.
"אתה באמת עקשן. אתה צריך להבין שרק מילים לא יביאו תוצאות. אם הייתי אומרת לך לוותר על אוון ואני אדאג לתת לו יותר ממה שאתה תוכל, היית מסכים לזה?" שאלה בטון משועשע.
"לא הייתי חושב על זה אפילו. אני מצטער שלא יכולתי לספר לך את האמת באותו היום, אבל אני לא מתכוון להתנצל לפנייך על הרגשות שלי כלפיו. אני צריך לנתק אם אין לך עוד משהו לומר" כך סיימתי את דבריי.
"שמעתי מה שהייתי צריכה לשמוע. לילה טוב" היא עדיין שמרה על הנימוס שלה.
"לילה טוב" ניתקתי מיד. הופתעתי שהיא לא הזכירה את מה שקרה מקודם. השיחה שלה השאירה מר בפי, אבל היא גם השאירה לי הרבה חומר למחשבה. אם הייתי מספר לאוון שעברו חודשים כבר מאז שנזכרתי במי שאני, אני בטוח שהוא היה מבין אותי ולא היה כועס עליי, אבל אם אספר לו את האמת הפשוטה שעוד לא ציינתי מפני מישהו עד עכשיו, אני לא יודע איך הוא יגיב. האמת שנמנעתי לספר אפילו ללאק היא שאני לא באמת יודע מי האדם שעומד מאחורי החטיפה של אוון. נזכרתי בכל פרט ופרט של אותו הלילה, אבל אני לא באמת ראיתי את הפנים של האדם שישב ברכב. היה חשוך מכדי לראות אותו, ובנוסף אני אפילו לא אזהה את פניו או את קולו אם הוא יעמוד מולי. לא משנה כמה התאמצתי אני לא מצליח להיזכר בקולו. באותו הרגע הייתי בהלם מכדי לשים לב לטון הדיבור שלו.
הסיבה היחידה שאדון צ'ארלס השאיר אותי בסביבה הייתה בתקווה שאזכר בפניו של אותו אדם ואמנע ממנו לפגוע שוב באוון, אבל כל זה חסר תועלת.
אני מרגיש שאני שוקע בתסכול. מה אני צריך לעשות?
"למה אתה נאנח?" אוון פסע לכיווני. הוא הגיע ועמד מולי. כל הכעס והתסכול שהרגשתי נעלם.
"אני יכול לשבת?" אוןן שאל. זזתי הצידה והוא התיישב מיד.
"אתה כועס עליי? לא התכוונתי שתראה את זה"
"אז זה היה בסדר אם לא הייתי רואה את זה?" שאלתי מבלי להפנות אליו את מבטי. ניסיתי להישמע כועס.
"זה לא מה שאני מנסה לומר. אני באמת מצטער. אתה לא מתכוון להסתכל עליי?" הוא שאל בטון מתחנן. לפני שהספקתי להגיב הוא נעמד וכרך ברך מולי.
"מ-מה אתה עושה?"
"אל תדאג, אני עדיין לא מתכוון להציע לך נישואים." הוא חיטט בשקית שלא שמתי לב שהיא הייתי עד כה בידו והוציא שם קופסת נעליים. הוא פתח את הקופסה ושלף נעליים לבנות. הנעליים האלה. איך הוא..?
"הפריע לי שלא יכולתי לקנות לך אותן באותו יום, אז אתמול התפנה לי זמן והלכתי לקנות אותן במקום אחר" הוא חלץ את הנעליים שלי והחליף אותן בסניקרס הלבנות.
"זה שוחד? אתה מנסה לקנות את המחילה שלי בזוג נעליים?" הנעלים התאימו בול לרגליי.
"לא לחשבתי על זה, אבל לא אתנגד אם תשקול את זה. הן מתאימות לך?"
"כן" עמדתי ועשיתי כמה צעדים.
"כמו שהנעליים האלה נועדו לרגליים שלך, אני בטוח שגם אנחנו נועדנו אחד לשני" אני מקווה.
"אתה יודע מה אומרים אם אתה קונה לבן הזוג שלך נעליים?"
"מה אומרים?" הוא תהה.
"אומרים שהוא עלול לברוח"
"אתה מתכוון לברוח עם הנעליים האלה?"
"לא, אבל מה היית עושה אם הייתי בורח?"
"הייתי עושה הכל לא לתת לך לברוח, אפילו אם אצטרך לכרות לך את הרגליים אעשה זאת, אבל ואם והיית מצליח לברוח ממני, הייתי מחפש בכל חור וחור בעולם עד שאמצא אותך" צחקתי למשמע התשובה שלו. צחקתי לשמוע את המילים הנדושות, אבל ייחלתי שהוא התכוון לכל מה שאמר.
"אוון, תודה על הנעליים. אני ממש אוהב אותן"
"אני שמח לשמוע. אתה לא מתכוון לברוח עם הנעליים האלה, נכון?"
"אני צריך את הרגליים שלי שלמות" התיישבתי בחזרה על הנדנדה. אוון הצטרף אליי. "אני באמת מצטער על מה שקרה. יש לך את כל הזכות לכעוס עליי"
"אני לא כועס עלייך"
"באמת? אתה מתכוון לכך שזה לא הפריע לך? אפילו לא קינאת טיפה שראית את זה?"
"זאת לא הכוונה לי. שראיתי את שניהם הייתי כל כך נסער שלא ידעתי מה עליי לעשות. ברור שקינאתי. איך אפשר שלו? אני רק הבנתי שאתה יזמת את זה" השבתי על שאלותיו.
"אני מתנצל שוב על הכל, ומבטיח שדבר כזה לא יתרחש בעתיד" הוא הניח את ידו על החזה השמאלי שאמר את המילים.
"אוון"
"כן?"
"אני אוהב אותך" אולי אין לי מה להציע לאוון בזמן הזה כמו שלונה אמרה, אבל אני הולך לומר את כל המילים שהחמצתי להוציא מהפה בגלל המבוכה או חוסר הבטחון שלי. אני רוצה לאהוב את אוון בלי תנאים וסיבות כדי שלא אתחרט על כלום בעתיד.
"גם אני אוהב אותך" אוון חיוך אליי. רכתי לכיוונו והצמדתי את שפתיי לשפתיו. אוון שיתף פעולה.
"בוא ניכנס מבפנים" אוון אמר אחרי רגע מתמשך. נעניתי להצעתו והלכנו ישר למיטה.