Part 29 - Draco's Mistake

657 51 77
                                    

התמונה למעלה היא פשוט דרארי בהתגלמותו

{דראקו}

את החצי שנה האחרונה הייתי מתאר כ... מעניינת.
בתור התחלה, קיבלנו ירושה מדמבלדור, אחרי חודש ארור שהם בדקו את החפצים והארי כמעט הרג את סקרימיגר אחרי שהוא קרא לי רוצח, ואז הגיש לי את המעמעם שירשתי, בחוסר רצון מובהק.
היינו אמורים להתעתק עם הרמיוני למחילה, אבל המזל שיחק לנו(אם תרצו לקרוא לזה כך) ואוכלי מוות תקפו אותנו בדרך, דבר שאילץ אותנו להתעתק לכיכר גרימולד מספר 12, ביתו הישן של הסנדק של הארי, מה שהוביל אותנו למציאת הקמע של רא"ב, פריצה למשרד הקסמים ושינה באוהל (מעולם לא חשבתי שאגיע לזה ) שכוללת התלוננות של הרמיוני שאני והארי מתנהגים כמו זוג נשוי .
והנה אני עכשיו, יושב באוהל הארור עם הורקרוקס על הצוואר, קול מלחשש בוקע מהארי בשנתו.

ראיתי את נשמתך, ואתה אני, דראקו מאלפוי.
אני קופץ במקומי וכמעט מעיר את הארי,. ואז מבין שהקול הזה בוקע מההורוקרוקס.
אני רואה תמונות נוראות: הארי מנשק את צ'ו, לועג לי, הורג אותי, קורא לי רוצח, אני מסרב להישבר, מחכה שזה ייפסק, אבל נדמה שעוברות שעות.
ככל שהחזיונות הופכים גרועים יותר אני מתמלא בכעס, לבסוף אני נותן להורוקרוקס להשתלט עליי.

תהרוג אותו, תהרוג אותו לפני שיהרוג אותך.

ידיי נשלחות לצווארו ואצבעותיי סוגרות עליו בעדינות.
עיניו נפקחות בבהלה "דראקו, מה אתה עושה?"
"לא" אני אומר לקול ומתרחק מהארי.
"לא מה? דראקו, מה קורה פה?" עיניו נחות על הקמיע. "תוריד אותו.בבקשה."
אני מוריד את הקמיע ונשימתי מתייצבת.
"אני מצטער הארי."
"זה בסדר, אתה לא אשם, כנראה שהיה לו יותר קל להשתלט עליך בגלל ה... אתה יודע."
האזכור הסמוי של האות האפל מחזיר אותי למציאות. אני לא שייך לפה,אני חייב ללכת, לפני שאפגע בהארי, יותר משכבר פגעתי בו.
אני אורז את התיק, למרות כל מחאותיו של הארי, מנשק אותו בפעם האחרונה "אני מצטער, הארי." ומתעתק לשם. אני לא חושב על מקום מסוים ומגיע לאחוזת מאלפוי, כנראה שזה המקום שהייתי אמור להגיע אליו. אבי יקבל אותי בזרועות פתוחות, אחרי שעזרתי לאוכלי המוות לפרוץ להוגוורטס.
אני נכנס אל האחוזה, ועיניי מחשיכות.
גופת אבי מתבוססת בדמו, הטרי עדיין, ואמי רצה לקראתי ועוטפת אותי בזרועותיה.
"אני עזבתי אותו,אמא." אני מיילל לתוך כתפה המנחמת.
"דראקו..."
"נטשתי את הארי. איך יכולתי? אני הבטחתי!" אני מתנתק ממנה "לעזאזל, הבטחתי לו, אמא!"
אמי מחבקת אותי בשנית ומלטפת את גבי בזמן שאני מתייפח, אבל אני לא יכול שלא לחוש שמץ שמחה.
אנחנו חופשיים. אחרי כל השנים האלה, שאבי התעלל בי ללא סוף, אני ואמי חופשיים מדרכיו המתעללות.
אני מפנה את גופתו, ללא גינונים מיוחדים, אני ואמי מתלבטים אם לשרוף את הגופה או לקבור אותה, ובסוף מחליטים שנקבור אותה, אנחנו לא צריכים לפזר את הרוע שלו לעולם.
טקס הקבורה קצר וחסר דמעות, אני סוגר את הקבר, ובפעם הראשונה בחיי, אני חופשי.
"תמצא אותו דראקו" אמי מחייכת אליי.
"אני מבטיח"

***
יאי, הרגתי את לוציוס.
(ולא, אתם לא הולכים לדעת מי הרג אותו, לפחות לא עד האפילוג ששם יהיה אפשר לשאול שאלות )

טרילילילי וטרולולולו אני אדם שמח ,סיימתי לכתוב את הפאנפיק, ויש עוד שני פרקים לסיום!!!
(אבל עדיין נשאר לי לכתוב את האפילוג)
תצביעו ותגיבו אם אהבתם ,ואם אתם קוראים חדשים ,ברוכים הבאים .

החלטתי להעלות עוד פרק כי יש לי מחר יום הולדת ומבחן במתמטיקה אז... כן.
יום מנצנץ לכם 🌈🌈🌈✨✨✨

Born from pain -drarryWhere stories live. Discover now