Dear Draco, - ,דראקו היקר

31

אחרי שנה וחצי בנפרד, לדראקו ולי יש הרבה מה להתעדכן. בשעות הארוכות שאנחנו מבלים בכיתה הבודדת ההיא, אני בקושי גולשת על פני השטח של כל הדברים שאני רוצה לספר ולשאול. אבל לפני שאנחנו יודעים, השמיים בחוץ שחורים לגמרי והחמצנו את ארוחת הערב לפי השעות, והוא מנשק אותי ללילה טוב ומבטיח שמחר יהיה יום טוב יותר.

יש לי הרבה מה לספר לו. אבל יש הרבה דברים שאני לא אומרת לו, כי אני מרגישה בושה ואשמה ולא ראויה לאהבתו. אני לא אומרת לו שבאותו לילה נוויל וג'יני היו ערים וחיכו לי בחדר המשותף. אני לא אומרת לו איך הם מנסים לשכנע אותי להפסיק, כמו אינספור הפעמים הקודמות. אני לא אומרת לו איך אני סוף סוף, סוף סוף עומדת על שלי ואומרת להם שאני יכולה לאהוב את מי שאני רוצה לעזאזל לאהוב. אני לא אומרת לו על הבושה שצורבת בתוכי - היו לי שנתיים להגן על עצמי ועל דראקו ואני עושה את זה רק עכשיו.

הימים חולפים באטיות, כמו דפים שחוקים היטב של ספר בלוי. זה מיזוג של חיוכים עייפים על שולחנות הספרייה ודראקו כורך את צעיפו על צווארי בימי חורף סוערים, של ספרים מאובקים כשאנחנו לומדים לבחינות הקרובות - אם בית הספר לא יתפוצץ לפני כן. מנשיקות רעבות של שני אנשים שהתגעגעו זה לזה כמו משוגעים. להפנות את עיניי בכל פעם שדראקו מפשיל את שרוולי החולצה שלו, אבל אני מעמידה פנים שאני לא רואה את זה.

אבל למרות שאני מעמידה פנים במודע שהכל בסדר; מעמידה פנים שאנחנו לא רוחות רפאים של האנשים שהיינו פעם; אני מאושרת יותר ממה שהייתי בחודשים האחרונים. הכל בהחלט לא בסדר, אבל כשדראקו לידי קל יותר לשכוח.

דראקו רוצה לשכוח במרץ, בטוח באגרסיביות שאנחנו בסדר, שהכל בסדר עכשיו שאנחנו ביחד. זה מה שהוא מהדהד כשאני מצביעה על טיפות השלג הפורחות ליד נקיקי האגם הגדול; לחישות האביב. "הדברים משתפרים," הוא אומר. "העולם יודע את זה."

אני שוכבת על גבי, פוזלת לשמש של חודש פברואר. "אתה חושב?"

"אני יודע."

רוח קרה פוגעת בלחיי. אנו שוכבים על גדת האגם הגדול, אנחנו האנשים היחידים בסביבה, הצליל היחיד האחר הוא ציוץ קלוש ועליז של כמה ציפורים סמוכות.

"אני מצטערת שלא הקשבתי," אני אומרת בזהירות. "באותו לילה אחרי... אחרי מגדל האסטרונומיה. אולי הייתי מבינה, אולי היה לנו הרבה יותר זמן יחד..."

אני צופה בפיו של דראקו נוטה לחיוך עצוב. "הייתי ממש שמח, למען האמת," הוא אומר. "רציתי שיהיה שם, ברור, אבל אני כל הזמן חשבתי שאם תשנאי אותי זה יהיה התירוץ המושלם להרחיק אותך ממני. לשמור על בטיחותך."

אני מבליטה את סנטרי, מציירת את ידי בדפוסים לאורך הדשא. "אתה תמיד מנסה לשמור עליי כל כך בטוחה, דראקו. אני מסוגלת לחלוטין -"