⬛️ מְעוֹדֶדֶת - חֵלֶק בֵּי"ת

17 1 0
                                    

חמש שנים קודם לכן

נ.מ שלישית
_____

היא ישבה על האדמה במילה שניתן לתאר אותה ביותר מהלם. היא הרגישה כאילו הלב שלה הפסיק לפעום באחת, מהרגע שהבינה בעצם שאמא שלה התאבדה. לקחו לנטלי את הדבר היחיד שהיא רצתה בעולם כולו, מאז ומתמיד רצתה את אמא. אין בבקשות ליבה בקשה יותר גדולה או שוות ערך לזו. אז לדעת עכשיו, 15 שנה אחריי, לאחר כל כך הרבה ציפיות, חלומות, דמיונות, תקוות...שזה נלקח ממנה? ולא פחות ולא יותר, בידייה של אמה עצמה? זה שיברון לב, פיזי.

"נטלי...תגידי משהו. בבקשה." הוא מפציר בה בעוד שהיא נאבקת לאוויר, יושבת על האדמה בשילוב רגליים וגופה נשאר כה סטטי שזה מבהיל את בראד. עינייה של נטלי תלויות עודן על הקבר, המילים שלו לא יוצאות לה מהראש, גורמים לה לכאבים איומים בחזה.

"היא לא יכלה לסבול את הכאב שבלוותר עלייך. אני לא יכולתי לסבול לראות אותה ככה. אז היא חשבה שהיא עושה את הדבר הנכון לשנינו."

היא ניסתה לפתוח את פיה, לתקשר, אבל הראייה שלה נעשתה מטושטשת מרגע לרגע. "א-א-אהה--" מה שהתחיל כבקשה לעזרה נהפך לצווחות קטנות וחרישיות. "נטלי? נטלי מה קורה לך?" הוא לוקח את ידייה בשלו, מבחין עכשיו כמה שהן מזיעות, כאילו וטבלה אותן במים. הכאב בחזה מתעצם מרגע לרגע עד שהיא משחררת צרחה כאובה, "אההההה!" הציפורים ששמעו את השאיגות שלה התעופפו כלא היו, ובראד החל גם הוא לכאוב. "נטלי! אני מזמין לך אמבולנס!" היא הרגישה כאילו מישהו לוקח לה את הלב וחותך כל אספקת דם אפשרית אליו, כאילו והיא קרובה למוות יותר מתמיד.

בראד לקח את הטלפון שלו ובמהרה חייג למספר של מוקד האמבולנסים, מזמין אחד לבית הקברות בעוד שהם בנוסף מנחים אותו איך לנסות להציל את נטלי.

אתה יכול לתאר לנו באיזה מצב היא נמצאת?

אההה אבא-- היא צורחת מכאבים! היא מחזיקה את החזה שלה, היא לא נושמת כמו שצריך. אני שומע שהיא מתאמצת. היא כולה אדומה ומזיעה!

היא משנה את צבע פנייה? אדום, כחול, סגול?

You'll also like

          

היא מאוד מאוד אדומה.

אוקיי אדוני, אמבולנס יגיע אליכם בדקות הקרובות. בינתיים תדאג שהיא נמצאת בתנוחה שמספקת לה מספיק אוויר ותעסה את אזור החזה היכן שכואב.

בראד הקשיב לדבריי המוקדן, בתוך ליבו כבר מחשב איך הוא אמור לעשות גם את זה וגם להוריד אותם מהגבעה הזו. הוא הניח את הטלפון על כתפו, מצמיד אותו בעזרת האוזן, שומע את המוקדנית ממלמלת אי אלו דברים אבל הוא היה עסוק מדיי בלאסוף את נטלי הדקיקה על זרועותיו ולהתקדם מטה במדרון המשופע. נטלי כבר לא הגיבה, נשמה אכן, אבל הכאבים היו כאלו קשיי מנשוא שהיא נשכה את שפתייה רק בכדיי לא לצרוח וכל מה שרץ לה מול עינייה זו המצבה של אמה, ושאולי עוד כמה רגעים היא תוכל להיות באותו מצב כמותה. ו...זה לא הפחיד אותה כלל.

אדוני? האם הילדה נושמת עדיין?

כן כן, היא נושמת אבל היא לא מגיבה כל כך. בבקשה תשלחו כבר מישהו אני לא יודע איך עוד לעזור לה.

אני מקבלת שהאמבולנס עוד דקה אצלך, תוודא שאתם עומדים במקום שיכולים לפנות אותה בקלות.

אוקיי אוקיי...

הוא נשם בהקלה חלקית כשהוא עבר את השער השחור והגדול של בית הקברות, "אא-אהה!" נטלי נאנקת עוד בכאבים, מצמידה את ידה הלחה לחזה שלה ומעסה אותו בשביל הסיכוי הקלוש שמעט מהלחץ שהיא מרגישה עליו יתפוגג, אך לשווא. התחושה של עשרות גומיות לוחצות לה על אבי העורקים זו לא תחושה שתיעלם ממסאז' עצמי עלוב. כל הדרך היא עצמה את עינייה, מהרגע שבראד סחב אותה במו ידיו ועד הרגע שבו האמבולנס הגיע במהירות בזק, כזו שלא נראיתה בעיניי בראד לפניי כן, ועד שהם פתחו את הדלתות האחריות והעמיסו את גופה הרופס על אלונקה, מיד לאחר מכן מעבירים אותה לפנים האמבולנס ובראד ברכבו יוצא בעקבותייה לכיוון בית החולים. היא לא פתחה את עינייה, היא לא הייתה מסוגלת. היא הרגישה שכל שביב של אור יוכל לנקב את האישונים המסכנים שלה, והיא כבר הייתה יותר מדיי מסכנה.

אַטְמוֹ ❃ סֵפֶר שֵׁנִיWhere stories live. Discover now