נקודת מבט של דניאל-
קיבלנו מבטים תומכים מהעובדים במקום כאשר אני וליאם לקחנו את מקס ומדיסון למכונית. מדיסון עדיין מתפתלת, ומקס בוכה בשקט. "תרגיעו את הילדים המטופשים שלכם," גבר בגיל העמידה ירה, יוצא מחדר מספר 2. "אני מנסה להתאבל על אבי. תשתיקו את הילדים שלכם. זה לא מכובד. איזה מן הורים אתם?" הוא שאל אותי.
"תתעלמי ממנו." ליאם לחש לי בזמן שיצאנו החוצה. החזקתי את הדמעות כאשר ליאם החזיק את הדלת פתוחה בשבילי. בעטתי בשלג ליד המכונית, מחזיקה את ידו הקטנה של מקס כדי שלא יחליק. "תנסי להירגע," ליאם אמר למדיסון וחגר אותה בכיסא שלה. מדיסון משכה באפה בשקט. חגרתי את מקס בכיסא שלו, וסגרתי את הדלת. התיישבתי על הכיסא שלי, וחגרתי את עצמי. נאנחת, נשענתי קדימה והנחתי את ראשי בידיי. אני אמא נוראית. בדיוק כמו שהאיש אמר.
"זה בסדר דניאל," ליאם הבטיח לי, "היא פשוט עצובה. היא תתגבר על זה." הנהנתי, מנסה לגרום לעצמי להאמין לזה. אני כזאת אמא נוראית. מדיסון שונאת אותי. היא לא נותנת לי לחבק ולנשק אותה. מקס בכלל לא הבן שלי. מגיע לו יותר טוב ממני. וגם למדיסון. אולי אני הייתי צריכה למות בשריפה ואז מקס ומדיסון יכלו לגור עם וויליאם ומיכאלה פוסטר. מקס איתן פוסטר. מדיסון ג'יין פוסטר.
ניסיתי נואשות להרחיק את המחשבות השליליות מראשי, אבל הן המשיכו לעשות את דרכן בחזרה. אני אמא נוראית. אני לא מספיק טובה בשביל הילדים שלי, או בשביל ליאם. זאת אשמתי. נכנסתי להריון לפני החתונה. הבטחתי לעצמי שאחכה עד החתונה.זאת אשמתי. נישקתי את ליאם בזמן שהוא יצא עם סופיה. אני בוגדת. זאת אשמתי. לא יכלתי להציל את בארי כשהיא מתה. נתתי לה למות. זאת אשמתי
התחלנו לנסוע. לאחר כמה זמן הגענו הביתה, מדיסון ומקס הפסיקו לבכות, וצחקקו לעצמם. נאנחתי בתסכול. אני נשבעת, הילדים האלה דו קוטביים. זאת בטח גם אשמתי. בטח עשיתי משהו לא נכון כשגידלתי אותם. מה הבעיה שלי?
"אני יכול לראות סרט?" מקס שאל, כאשר ליאם החנה את המכונית. יופי. חינכתי את הבן שלי לא נכון. הבן שלי רוצה לצפות בסרט במקום לעשות משהו כמו לצייר או לשחק בחוץ או לעזור לי להכין ארוחת ערב. מקס יהיה מכור למסך בגללי.
"כמובן, חבר." עניתי בשקט בזמן שיצאתי מהמכונית. לקחתי את מדיסון מהכיסא שלה, וליאם לקח את מקס. נכנסנו פנימה, והורדנו מהם את בגדי החורף שלהם. "תודה אמא." מקס אמר, כאשר הורדתי את הג'קט שלו. "אין בעיה," עניתי, ומקס רץ אל הסלון.
ליאם עזר למדיסון להוריד את המעיל שלה, והניח אותו בארון.סידרתי את הנעליים בשורה בכניסה, בזמן שמדיסון זחלה אל הסלון כדי לראות את מקס. לאחר שסידרתי את המגפיים, נשענתי על הקיר, מקרבת את רגליי לחזהי וקוברת את ראשי בברכיי. "דניאל," ליאם אמר, והתיישב לידי. "מה?" מלמלתי, ראשי עדיין קבור בברכיי.
