קטעים קצרים + וואנשוטים

סליחה| וואנשוט

*תנסו להבין מה עומד מאחורי מה שכתוב פה*

ככה זה נגמר, הבנתי.
ככה זה מסתיים, בזה שהאדם היחיד שאיכשהו הצלחתי לבטוח בו. לספר לו. להאמין בו. גם אותו אני חוסמת.
הבנתי שאני צריכה להגיד, לספר, להראות, אבל לא הייתי מסוגלת. כבר לא בטחתי באף אחד. כבר לא הצלחתי לספר.
אף פעם לא הצלחתי. לא הראתי כשהייתי חולה. לא באמת. אף אחד לא איבחן אותי, כי לא דיברתי עם אף אחד על הבעיות שלי. לא הראיתי לאף אחד.
ידעתי שאני צריכה לספר, רק להגיד שאני מפסיקה, לתת איזושהי סיבה, אבל לא יכולתי. כמעט לא יכולתי לדבר מול אף אחד יותר.
ארזתי את דברי. שוב. כבר הפסקתי לספור כמה אנשים עזבתי מתוך אנוכיות. רק בגלל שאני לא מצליחה לדבר.
כשסיימתי להכניס את הכל לתיק. תיק אחד, לא מאוד גדול, יצאתי החוצה, עברתי ליד האיש האחרון, הרמתי את מבטי ובאמת, באמת שניסיתי להגיד משהו, להסביר, להגיד יותר ממילה אחת, להראות קצת, אבל לא יכולתי. משהו חסם אותי. אני. יצאה רק לחישה "סליחה"
ואז רצתי, בלי לחזור, בלי לעצור, בלי לספר, בלי להסביר, בלי אף אחד יותר.

רק לחישת סליחה שאומרת הכל.

*"סליחה" אני לוחשת ומתלבטת אם לעזוב.*