נ.מ ליאם
״רואה? היא בסדר״ ראיין אמר וחיבק אותי בזמן שהמשכתי להסתכל על ההודעה שלין שלחה
הכל בסדר.
השעה כמעט שתיים עשרה
שכבנו על המיטה וראיין קרא את הספר שהבאתי איתי מהלוקר שלי בבית ספר שלקחתי הבוקר
״אין לי כוח לקרוא עוד, עד עמוד שבעים ושלוש זה מספיק לי.״ הוא אמר בחיוך והניח את הספר על השידה שליד המיטה
״אתה רק בעמוד שבעים ושלוש? חשבתי שתוותר כבר בעמוד הרבה יותר רחוק מזה״ אמרתי ואכזבה נשמעה בקולי
״אני קורא ממש לאט, ליאם. חוץ מזה, כבר מאוחר. אתה לא אמרת שאתה עייף?״ הוא שאל
״הדאגה שלי ללין העירה אותי טיפה״ חייכתי אך נראה על פניי שאני עדיין דואג לה.
״ליאם, היא אמרה שהיא בסדר.״ ראיין אמר ועטף אותי עם ידיו ששני גופנו מתחת לשמיכה החמה
״אני יודע אבל ה׳הכל בסדר׳ שהיא כתבה לי נשמע קצר מדי גם אחרי שהתקשרתי אליה מליון פעם וגם מזה שזה מגיע מלין... זאת סתם הרגשה ש...״ עצרתי את המשפט שהבנתי כמה מטופש הוא נשמע
״הרגשה ש..?״ הוא חזר על מה שאמרתי בשאלה. לא אמרתי שום דבר.
״ליאם... אתה רוצה שאני אקח אותך אליה?״ הוא שאל אותי וחייכתי
״אתה צוחק?״
״לא״ הוא אמר ברצינות
אני חושב שאולי באמת כדאי סתם לבוא, לבדוק שהכל בסדר עם לין. אבל ראיין נראה דיי עייף והוא באמת רוצה לעזור לי. אני לא יכול לתת לו לעשות את זה עכשיו
״לא, זה בסדר. בוא נלך לישון״ חייכתי ונשענתי עליו. הוא חייך ועטף אותי עם ידיו
״בטוח?״
״כן״ אמרתי עדיין מחייך והתכוונתי ללכת לישון
נ.מ קאי
נשמעו דפיקות קטנות על דלת הבית
הייתי עייף מדי כדי לקום
״מה הקטע לדפוק על הדלת שלי בשעות כאלה...״ מלמלתי מתוך שינה והמשכתי לישון. שוב פעם דפקו לי על הדלת והפעם חזק יותר.
נאנחתי,
עכשיו אין את ליאם שיפתח לאנשים את הדלת בשתיים עשרה פלוס בלילה.
נשמעו שוב דפיקות על הדלת
״אני בא!״ צעקתי ביאוש וקמתי מהמיטה. יצאתי מחדרי והלכתי בעייפות לכיוון דלת הבית.
״מעניין מי זה החולה שבא להפריע לי לישון עכשיו״ מלמלתי לעצמי שוב מעייפות והסתכלתי בחור של הדלת. עיניי נפערו לראות מי זה היה, או יותר נכון מי זאת הייתה. פתחתי את הדלת וראיתי את לין עם דמעות בעיניה
״לין... מה קרה? מה את עושה פה?״ שאלתי ודבר ראשון שהיא עשתה זה להתקרב אליי וליפול לחיבוק. הרגשתי את דמעותיה זולגות לי על הכתף
במצב אחר הייתי מעיף אותה ממני. אבל אני כל כך מבולבל, מה קרה לה?
שכבנו במיטתי וחיבקתי אותה
לא דיברנו, היא גם לא ענתה לכל שאלותיי של מה קרה או מה היא עושה כאן, אבל הבנתי שזה אחד המצבים שעדיף פשוט לשתוק. לאט לאט הרגשתי שהיא הפסיקה לבכות. הזזתי את ראשי להסתכל עליה ונראה שהיא נרדמה עליי.
נ.מ ליאם
יום שני, בוקר
התעוררתי בידיו של ראיין וניסיתי לקום
״מה השעה״ הוא שאל בעייפות
״לא התעוררנו בזמן, יש לנו עוד עשרים דקות. אנחנו נאחר...״ אמרתי והצלחתי לקום מהמיטה
״אין לי כוח לקום״ ראיין התמתח
״תישאר, אני הולך״ קבעתי ולפני שקמתי מהישיבה על המיטה הוא תפס בידי
״תישאר איתי״ הוא אמר וציפיתי לחיוך משועשע שיהיה על פניו אבל במקום היה לו מבט מודאג
אה, נכון. כולם יודעים עלינו... אולי באמת עדיף להישאר היום. מי יודע, אולי חבורות שם כבר מצפים שנבוא ונשמע את האוצר קללות שלהם או אפילו יותר גרוע... יש לי הרבה סיבות להישאר בבית. ואם אלך אהיה שם בלי ראיין. יאכלו אותי בחיים. אולי הם ישכחו מכל זה בעוד שבוע? או אפילו שבועיים? או אולי בכלל בעוד חודש? או-
״ליאם.״ ראיין אמר וקטע את מחשבותי. הסתכלי עליו מבולבל
״אני אשאר״ אמרתי בחיוך מאולץ
אני מת מפחד.
עדיין היינו עייפים אז ישנו עוד לכמה דקות... או שעות... אחרי שקמנו, אכלנו קצת ממה שנשאר במקרר וקראנו ספרים ביחד. לא יצאנו לאינשהו או שעשינו משהו בזמן הפנוי, סתם התבטלנו. אבל לפעמים אני מעדיף גם את זה.
נ.מ קאי
היא מתנהגת מוזר.
בארבע בבוקר הוא ביקשה שאסיע אותה חזרה לבית שלה. ארבע בבוקר. מי היא חושבת שאני? מונית 24/7?? לא דיברנו כל הדרך לשם שלקחתי אותה חזרה הביתה. כשהגענו היא רק אמרה תודה וסליחה, על זה שהיא גרמה לי לעשות את כל זה בשעה כל כך מוקדמת מבלי להסתכל עליי אפילו ויצאה מהמכונית. מה נכנס בה?
עכשיו סיימנו את הלימודים והיא בכל היום הזה לא דיברה או יצרה איתי קשר עין. ניסיתי להתקרב אליה אבל בכל פעם שעשיתי, היא התרחקה או המציאה תירוץ שהיא צריכה ללכת.
אני דואג לה. היא לא מתנהגת ככה בדרך כלל.
״לין.״ קראתי לה וראיתי איך היא נבהלה ששמעה אותי. היא ישר קראה לאמבר ואיימי שאיכשהו היא מצאה אותן למרות שהן לא דיברו איתה כל היום. התקרבה אליהן והתרחקה ממני.
אבל הפעם אני לא אתן לזה לקרות שוב.
התקרבתי אליה ותפסתי לה את היד וגרמתי לה להסתובב אליי. היא נראתה מבולבלת ודיי מבוהלת.
״לין...״ התחלתי לדבר אבל אמבר קטעה אותי
״הינה אתה! בדיוק דיברנו על זה שאולי נלך עכשיו כולנו לבית שלי, אתה בעניין?״ היא שאלה אותי עם חיוך
אני צריך לדבר עם לין קודם...
״לין, את הסכמת?״ שאלתי אותה והיא הנהנה, שוב בלי להסתכל עליי.
נאנחתי,
אני לא חושב שאני אצליח לדבר איתה שם, אבל אין לי דרך אחרת.
״בטח, אני אבוא״ אמרתי
״יופי״ אמבר אמרה שהחיוך שלה עדיין עליה
זה הולך להיות סיוט. שלוש בנות ובן אחד? אני מפחד לדעת איך זה נראה מהצד. שלא יחשבו אפילו לרגע שאני ההומו בסטי שלהן.
היא לקחה אותנו לחניה של הבית ספר והתקרבה לג׳יפ. היא פתחה לנו את דלת האוטו והסתכלה עלינו בחיוך מחכה שיהיה לנו את הפרצוף של ה׳אומייגד יש לך ג׳יפ׳ אבל אף אחד לא היה מופתע
״מה לעזאזל יש לך לעשות עם ג׳יפ״ אמרתי והיא גילגלה עיניים ״תעלו תעלו״
הגענו לבית של אמבר
אני חייב להודות שדיי התרשמתי מאיך שהוא נראה מבחוץ. ועוד רגע אראה גם אותו מבפנים.
״תרגישו בנוח״ אמבר אמרה שעדיין החיוך המתנשא שלה על פניה. היא סגרה אחרינו את דלת הבית הענק שלה כשאני ולין הסתכלנו על הכל מתפלאים ואיימי פחות כי היא כבר התרגלה למקום.
חבל שליאם לא בא היום, הוא גם היה יכול לעזור לי בקשר ללין. אני אתקשר אליו אחר כך.
👍
