מאומצת על ידי ליאם פיין

(24)

לפניי שאתם מתחילים לקרוא, חשוב לי להמליץ על פאנפיק .
קוראים לו ‏ההתחלה של הסוף (אני חושבת שטעיתי בשם, @LoveBritishAccent תתקני אותי אם אני טועה)
הכותבת היא לא אחרת מאשר @LoveBritishAccent ולמה לעזאזל האפליקציה הזאת לא נותנת לי לתייג?!
אפ אפ אפ, אתם לא מתחילים לקרוא את הפרק לפניי שקראתם את הפאנפיק שלה.
ברור?!

יצאתי מבית החולים כשמוחי ריק מכל מחשבה אפשרית.
אה, כן...חוץ ממחשבה אחת.
אני חולת סרטן.
אני חולת סרטן.
אני חולת סרטן.
אני חולת סרטן.
אני חולת פאקינג סרטן!
ואני מחזיקה בידי הימנית את המכשיר שעוזר לי לנשום.
הוצאתי את הפלאפון מהכיס האחורי וחייגתי לנייל.
"נ-נייל, תוכל לאסוף אותי?" שאלתי בגימגום, כל חלק וחלק בגופי רעד.
נייל ענה בחיוב ומייד לאחר מכן הוא ניתק.
לא יכולתי לחשוב על שום דבר.
אני פאקינג חולת סרטן.
פרצתי בבכי.
לא יכולתי לשמור את הדמעות בפנים.
הדפים שהחזקתי בידי השמאלית טיפה נרטבו מכמה דמעות שנזלו עליהם.
"זה לא כל כך נורא" חשבתי לעצמי "רוב האנשים שחלו בסרטן הבריאו בסוף" עודדתי את עצמי.
"כן, אבל מה על אלו שלא הצליחו להחלים? האנשים שהרימו ידיים? הם מתים" נכשלתי בלעודד את עצמי.
"ילדה, את צריכה טרמפ?" קול מוכר שאל.
הרמתי את ראשי וראיתי את נייל.
נכנסתי לרכב במהירות והתחלתי להציף את נייל בשאלות כמו "למה קרטר פה?" "אתם ביחד?" " קרטר איבד את בתוליו?" "למה קרטר יושב ליידך?!".
נייל גילגל את עיניו ופתח את פיו "קרטר פה כי קרטר פה, כן אנחנו ביחד אבל אסור לך לספר לאף אחד, אני לא אענה לך על השאלה הזאת וקרטר יושב ליידי כי הוא חבר שלי, את לא חבר שלי".
צחקתי לאור התשובות המוזרות שלו ומייד הורדתי את החיוך והפסקתי לצחוק, להפך, התחלתי לבכות.
אני עדיין לא מאמינה שאני חולת סרטן.
לפתע, השיר Smile של R5 התנגן ברדיו.
יופי של טיימינג(ציניות).
קרטר שלח את ידו הימנית אל עבר הרדיו והגביר.
מייד לאחר שהגביר הוא הסתובב עם כל גופו אליי וחייך חיוך רחב.
שלחתי לעברו חיוך מזויף וחיוכו מייד נמחק כשהבין שחיוכי מזויף, הוא הסתובב חזרה והתיישב בצורה נורמאלית על הכיסא.
לבסוף, הגענו הביתה.
יצאתי במהירות מהרכב ונכנסתי הביתה.
ארבעת הבנים, לואי, ליאם, זאין והארי ישבו על הספה הגדולה שלקחה המון מקום מהסלון, והביטו בטלוויזיה ששידרה חדשות משעממו...
"היא חנקה אותה?!" שמעתי את הטלוויזיה צועקת, טוב, לא הטלוויזיה.
"כן! היית מאמינה, רייצ'ל?! שרלוט פאניג העיזה להרים יד על ביתו המאומצת של ליאם פיין!"
"למה?"
"שרלוט טוענת שאמילי, ביתו המאומצת של ליאם פיין, גנבה את חבר שלה! אוי, הנוער של היום"
"אני אסיים את התוכנית הזאת ואסכים איתך, הנוער של היום זה משהו לא מציאותי, פטריק יקירי. עד כאן ב'פטריק ורייצ'ל על העולם הגדול' שיהיה לכם שבוע טוב ותיזהרו מלגנוב לאנשים אחרים את החבר!"
הטלוויזיה נהפכה שחורה, ליאם כיבה אותה.
כל הראשים הסתובבו אליי ולרגע הרגשתי מבוכה.
לא הייתי מסוגלת לדבר, או לפתוח את הפה, לכן עליתי לחדרי במהירות.
"תניח לה, קרטר" שמעתי את נייל צועק.
כן. בדיוק. תניחו לי, כולכם.
הנחתי את הדפים על שולחן העבודה שלי והתיישבתי על המיטה.
שילבתי את אצבעותיי והנחתי את מרפקיי על הברכיים שלי.
מכשיר הנשימה העצוב שלי היה מונח על המיטה, ליידי, איפה שהנחתי אותו לפניי שנייה.
וב"עצוב" אני מתכוונת לשחור וקטן, אוליי אני אבקש מזאין לצייר על המכשיר כדי שהוא יראה יותר שמח.
לספר להם?לספר להם שאני חולת סרטן? ליאם בוודאי יחזיר אותי לבית היתומים, אף אחד לא רוצה לגדל ילדה חולת סרטן.
אבל...ליאם לא כזה, לא, ליאם לא כזה.
אם אני אספר להם- הם יבכו ויהיו עצובים כמוני, כמו שאני עכשיו.
אם אני לא אספר להם- הם ישארו מאושרים ושמחים כמו שהם עכשיו, אולם רוב הסיכויים הם שהבנים ימצאו את הדפים שמסבירים על איזה סוג סרטן יש לי ומה צריך לעשות, איך ומתי.
אני לא אספר להם.
אני יודעת שהם יכעסו עליי כשיגלו על המחלה, כמובן שאני יכולה להשתמש בקלף ה"אני חולה, לא אתם!" ו"אני כועסת על עצמי מספיק, בלי עזרתכם" אבל...א-אני פשוט לא יכולה.
אני חייבת לספר להם.
חייבת!
"אמילי, אוכל!" שמעתי את הארי צועק.
לקחתי את מכשיר הנשימה הקטן והעצוב שלי, קירבתי אותו אל חזהי וחיבקתי אותו.
ככה ירדתי למטה.
כשאני מחבקת את מכשיר הנשימה שלי והחוטים שלו מחוברים לשני נחיריי.
אני לא מוזרה בכלל.
ארוחת ערב חמה ביותר הייתה על השולחן.
תפוחי אדמה בצבע צהוב-כתום העלו אדים, מרק עגבניות אדום ובתוכו אורז לבן כענן.
למה אני מתארת את הצבעים של האוכל? כי אני פריקית של צבעים, צבעים הם האור בחיי, אני אוהבת צבעים,קישוטים ודברים זוהרים.
תקראו לי "ילדה קטנה" אבל זאת מי שאני.
התיישבתי לייד קרטר וזאין.
ליאם מולי.
כולם לקחו אוכל ושמו בצלחות שלהם, חוץ ממני, הצלחת שלי הייתה נקיה ולבנה כאילו הרגע יצאה מהמדיח.
לא נגעתי בשום תפוח אדמה למרות שבדרך כלל רק מלהריח אותם אני משתגעת, הפעם לא היה לי תאבון.
אני אמילי מוהם פיין, מחבקת את מכשיר הנשימה השחור והעצוב שלי, חוטיי נשימה תקועים באפי ואני מסתכלת על הרצפה כי היא הדבר היחיד שעוזר לי לא לבכות כרגע.
הרצפה הייתה כל כך...לבנה ונקיה, כמובן שהיו כמה פרורים וליכלוכים אבל היה קשה לראותם.
"אמילי, בבקשה תאכלי" התחנן ליאם ולפתע, השקט מילא את החדר.
"א-אני לא רעבה" לחשתי עם קול רועד.
"אני הולך לנעוץ את המזלג שלי בתפוח אדמה הזה, לאחר מכן אני הולך לשים אותו בצלחת שלך ואני רוצה לראות שאת אוכלת, אוקיי?" ליאם אמר ועשה זאת.
"אני הולכת לאכול את התפוח אדמה הזה, אבל אני מתחננת, א-אל תסתכלו עליי" לחשתי עם אותו קול רועד ומסכן.
לאחר בקשתי, כל הראשים חזרו לצלחות ולסירים.
לקחתי את המזלג שלי עם ידי הימנית והרועדת, נעצתי אותו בתפוח האדמה והכנסתי לפי בבת אחת.
לעסתי ולעסתי, יכולתי להרגיש כל תבלין ותבלין שליאם פיזר בקמצנות על תפוח האדמה.
נעצתי את המזלג בעוד תפוח אדמה אחד.
גם אותו הכנסתי לפי ולעסתי היטב.
כך גם התפוח הבא, ועוד תפוח אדמה, ועוד תפוח אדמה, ורק עוד אחד לקינוח.
"אני מלאה" ציינתי וחיבקתי את מכשיר הנשימה.
"תגידי, אמילי, כשנכנסת הביתה, מה היה הדבר הראשון שראית?" הארי שאל.
"א-אתכם, יושבים על הספה שבסלון" עניתי.
"ומה אחר כך ראית?" לואי המשיך את הארי ושאל.
"א-את החדשות של רייצ'ל ופטריק"
"ומה היה בחדשות?" נייל שאל, ממשיך את לואי.
"כ-כתבה ע-עליי ועל שרלוט" עניתי.
"ואת יודעת בזכות מי זה?" זאין שאל, ממשיך את נייל ואני כבר הבנתי לאן הם חותרים.
"ת-תודה, ליאם" לחשתי.
"בכיף, אני חיפשתי דרך מקורית להתנצלות והאפשרויות שלי היו או להיפרד מסופיה או לספר לתקשורת על שרלוט" ליאם הסביר.
היה עדיף שהוא יפרד מסופיה.
"אני צריכה לספר לכם משהו" אמרתי וקמתי, מתכוננת לספר להם.

אוי, אמילי, שתקי ותני להם לגלות לבד.
הם לא יכולים לכעוס עלייך ואם כן אז תשתמשי בקלף שלך!
פרק ארוךךךךך ווהוווווו.
~תדמיינו אותי צורחת~
~בעצם...לא, אל תדמיינו אותי~

אוהבת, טל ❤.