הגבר שלקח אותי

~28~

**לוקה**
״אז איך את אחרי אתמול?״ אני שואל אותה בזמן שאני מכין את האוכל. היא מצחיקה אותי הבוקר, היא קמה באנרגיות טובות שאני לא רגיל שהם כלפיי. אני אוהב את הצד העצבני שלה. אבל אני מגלה שאני מאד אוהב גם את הצד הכיף שלה.
״כאב לי קצת הראש כשקמתי אבל חוץ מזה אני בסדר, מה היה שם? איך מצאת אותי? אוף אני לא זוכרת הרבה״ היא אומרת בייאוש.
״מצאתי אותך לפי הטלפון שלך שמתי עליו איתור, והיה פה רופא בלילה, הוא הביא לך משהו נגד הכאבים אז בגלל זה את לא מרגישה משהו רציני, הוא אמר שאת בסדר למרות המכה בצלעות״
״המכה בצלעות? איזו מכה?״ היא מרימה את החולצה וחושפת את הבטן שלה היא רואה את החבורה השחורה שיש לה מתחת לצלעות. ״פאק זה שחור איך אני לא ראיתי את זה? מה זה לוקה מי אלה האנשים האלה?״
״אל תיבהלי נאיה אף אחד לא צריך להפחיד אותך״ אני מלטף לה את הפנים היא מורידה את הראש ואני רואה לה פחד בעיניים.
״שלא תעזי להיבהל מהאנשים האלה נאיה אני לא אתן לאף בן זונה להתקרב אלייך״ היא מרימה אליי את העיניים ומסתכלת עליי עם מבט עצוב.
״אני רוצה להאמין לך אבל הרבה דברים כאלה קורים ואני מפחדת, אם לא היית מוצא אותי? יכולתי למות״
״מצאתי אותך ואת פה. זה בגללי מה שקרה קטנטונת וזה לא יקרה יותר אני מבטיח לך, שאת איתי שום דבר לא יקרה לך״
״אתה מבטיח לי?״
״אני מבטיח לך את כל העולם חתלתולה״
״תודה שהחזרת אותי...״
״מה את רצינית? את באחריותי אני בחיים לא הייתי משאיר אותך שם״ אני נזכר במה שרציתי לשאול אותה. "איך הם הגיעו אלייך? איך הגעת למועדון ההוא?"
"הייתי עם קיילי"
"אני יודע. לא שאלתי עם מי היית שאלתי איך הגעת לשם כשאמרתי לך להישאר אצל קיילי בבית" אני נוהם עליה בכעס מעודן יחסית כדי שלא תרגיש שאני תוקף אותה.
"אני.. קיילי רצתה לצאת והלכנו אני לא.."
"אין לך עמוד שדרה? אז מה אם קיילי רצתה ללכת. תמציאי לה סיבה מזויינת שאת לא יכולה."
"טוב לוקה אני לא אצא לשם יותר בסדר? גם ככה יש לי רק חוויות רעות משם" היא מכוונת את המילים שלה אליי. אל הלילה שחטפתי אותה מהמועדון.
"לא התכוונתי לתקוף אותך." אני אומר בקול עדין "פשוט קשה לי כשאת נגדי, אני לא דורש ממך דברים בלי סיבה. יש לי המון אויבים והפצתי שאת שייכת לי. אף אחד לא יהסס לפגוע בך כשאני לא לידך"
"אני שמחה שמצאת אותי בזמן" היא מביטה עליי עם מבט שמשרה בי רוגע.
"זה לא מובן מאליו שאני אחזיר אותך אליי?"
״לא, זה לא מובן מאליו לוקה אני הייתי רעה אליך״ אני מחזיק לה את היד.
״תסתכלי עליי״ היא מרימה את המבט ״את לא אשמה בכלום אני לקחתי אותך. לקח לך זמן להבין מה קורה פה, אני בחיים לא אאשים אותך אז אל תאשימי את עצמך״ היא ממשיכה להביט בי ״הבנת אותי?״ היא מהנהנת. אני מגיש לה את האוכל ויושב לצדה לאכול איתה אנחנו צוחקים תוך כדי האוכל ומדברים על שטויות.
״אני מרגיש אלייך משהו״ אני אומר פתאום כשאנחנו מסיימים לאכול ואני מפנה את הצלחות לכיור. אני זורק את המילים לאוויר כי אני מרגיש צורך להודות בזה. להודות באמת שלי כלפיה. אני מרגיש שהיא נועדה לי. יש לי צורך לא מוסבר בגוף כשזה נוגע בה. הייתי רוצה שהיא תדע. ומשאלת לב אחת קטנה, שהיא תגיד שזה הדדי.
״אתה לא יכול להרגיש אליי דברים לוקה״ היא אומרת בהחלטיות ומנחיתה עליי את הדעה הנחרצת שלה בלי לקחת שנייה לחשוב על זה.
״למה לא? אני הספקתי להכיר אותך נאיה. את הצדדים היפים והפחות יפים ואני אוהב את כולם. יש לי צורך לנשום אותך חתולה, יש לי רעידות בגוף כשאני חושב עלייך, על המגע שלך. את הבית שהיה חסר לי מילדות.״ אני שופך בפניה את הרגשות שלי, פותח בפניה את הלב ומצפה לקבל בחזרה מילים שמוסתרות אצלה. אני מלטף לה את היד והיא מזיזה את היד שלה ממני.
״אתה לא אוהב אותי תפסיק להגיד את זה״ היא מתעצבנת? על מה? הלב שלי על הרצפה לרגליה, והיא פשוט דורכת עליו.
״אני כן, אני עשיתי את הכל כי אני אוהב אותך״ אני מדגיש כי היא כנראה חושבת שאני סתם משקר. ״אני לא יכול לדמיין את עצמי בלעדייך, הלב שלי פועם בזכותך. אני מרגיש חי.״
**נאיה**
אני מרגישה שהוא פוגע לי בלב עם כל מילה מזויינת שלו. אני לא מאמינה לשום דבר, הוא שקרן. איך אפשר לאהוב אותי?
״זין לוקה, זין על הכל אני לא רוצה שתאהב אותי״ אני לא מאמינה לאף אחד ולא סומכת על אף אחד. הוא ישבור לי את הלב אני יודעת.
"מה זה אומר לא רוצה שתאהב אותי, לעזאזל?" אני לא עונה לו, אני מרגישה שאני שנייה מלפתוח סכר של דמעות ללא מעצורים. הוא לא יבין אותי, אף אחד לא יבין אותי. אני קמה והולכת לחדר השינה. אני נכנסת למקלחת ונועלת אותה מבפנים והוא בא אחריי.
״נאיה תפתחי את הדלת״ הוא נוהם אליי בקול תקיף.
״תלך מפה לוקה״ אני אומרת לו בקול מתייפח, אני מלאה בדמעות, למה אני כל כך נסערת מהודאה אחת פשוטה שלו?
״תפתחי עכשיו את הדלת המזויינת אני שאני אפרוץ אותה״ הוא מאיים.
״אני רוצה שקט, אני רוצה להיות לבד אתה יכול פאקינג להבין את זה?״ אני צועקת עליו ונותנת מכה לדלת מעצבים, אני שונאת להרגיש שמשקרים לי. הוא לא באמת אוהב אותי, אי אפשר לאהוב אותי.
״את נסערת חתלתולה אני מבין אותך״ הוא לוחש ואני משתתקת מנסה להחניק את ההתייפחויות שלי. ״אני לא התכוונתי להבהיל אותך במה שאמרתי אני מצטער״ הוא מחכה שאני אענה לו ואני מתיישבת על הרצפה ובוכה. ״אל תבכי בגללי אני אבכה איתך ביחד, קשה לי לשמוע אותך ככה, אני יודע שאת לא מאמינה לי אבל זה מפרק לי את הלב.״ הוא אומר ואני מרגישה עוד יותר רע.
"אתה רוצה להגיד לי שלא שיקרת קודם?"
"כן."
"איך?"
"איך מה חתולה?"
"איך אתה מסוגל להגיד שאתה אוהב אותי כשאני לא מצליחה לאהוב את עצמי?" אני מודה בפניו במה שאני מרגישה. יופי עכשיו אני שונאת את עצמי יותר. ״אני מצטערת לוקה אני לא יודעת מה עובר עליי אתה רק אמרת לי דברים יפים ואני צעקתי עליך.״ אני ממשיכה לבכות. "אתה פשוט לא תצליח להבין אותי, אני ילדה מתוסבכת."
״הכל בסדר תפתחי את הדלת של המקלחת נאיה״
״למה?״ אני אומרת בבכי, אני מרגישה בן אדם כל כך רע מה נהיה ממני. ״אל תהיה איתי אני רעה זה לא מגיע לך, אמרת לי מה אתה מרגיש ופשוט יצאתי עליך.״
״תפתחי את הדלת נאיה״ הוא אומר שוב ואני קמה לפתוח את הדלת. הוא נכנס ופשוט מחבק אותי חזק עד שנרגע לי הבכי.
״אני מרגישה פצצת עצבים לוקה. אני מתחילה לשנוא את עצמי״ אני מודה.
״אני לא מרשה לך לשנוא את עצמך״ הוא ממשיך לחבק אותי. ״מותר לך להתעצבן״ הוא מחייך אליי.
״אתה לא שונא אותי עכשיו?״
״את צוחקת עליי? איך אפשר לשנוא אותך?״ הוא גורם לי לחייך. ״ואם זה מפריע לך ומלחיץ אותך אני לא אחזור לשיחה ההיא יותר בסדר? אני לא רוצה שתלחצי ממני״ למה הוא לא שונא אותי?
אני נשאבת לחיבוק שלו ומתנחמת בו. נותנת לו להרגיע אותי.
~~