תפסתי אותך

פרק 22

התעוררתי בבוקר עם חיוך על השפתיים. ויל לא היה במיטה. שמעתי אותו ברקע מדבר בטלפון ואז הוא נכנס לחדר.
"בוקר טוב, ישנונית." אמר בחיוך.
"בוקר טוב גם לך." עניתי והתמתחתי.
"קומי, יש לי הפתעה בשבילך."
"הפתעה?" שאלתי בסקרנות.
"קומי ואספר לך. הזמנתי לנו ארוחת בוקר." הוא ניגש אליי ונתן לי נשיקה על השפתיים.
או.קיי, אז אתמול בערב לא היה חלום, אמרתי לעצמי וחייכתי. 'אני מקווה שזה היה שווה לך,' אמר לי קול ההיגיון בעצבים, כנראה מאחר שהשתקתי אותו אתמול בלילה, אבל לא התייחסתי אליו. קמתי בחיוך מטופש והלכתי למקלחת לשטוף פנים ולצחצח שיניים. ויל סידר בינתיים את ארוחת הבוקר שלנו על השולחן והתיישב. אחרי הפעילות של אתמול בלילה גוועתי ברעב.
"אוכל, אמממ..." המהמתי והתיישבתי לידו.
כל אחד מאיתנו לקח לעצמו אוכל לצלחת. אני לקחתי אומלט עם גבינות ולחם טרי והתחלתי לאכול.
"אחרי שטד לא הסכים לגלות לי איפה בילי נמצא, סגרתי איתו את הקרב, את זה את כבר יודעת..."
הנהנתי ואמרתי, "אבל לא חיכית ועשית כמה בירורים לגלות מה המקום שבו הם התאכסנו."
"אז גם את זה את יודעת." הוא עצר לרגע כדי לחטוף עוד כמה ביסים מארוחת הבוקר ואז המשיך. "בכל אופן, עשיתי כמה בירורים במקביל ושלחתי חוקרים לבתי חולים באזור, חיפשתי אלמונים שהגיעו לבתי החולים בתאריך של הטיסה או ביומיים שאחרי..." הוא לגם מהקפה והמשיך, "בקיצור, מצאתי כמה כאלה, אבל רק אחד מהם התאים לתיאור. גבר בשנות העשרים לחייו הגיע מחוסר הכרה וחבול בכל חלקי גופו. ביום שבת מוקדם בבוקר טסתי לשיקגו, ביקרתי בבית החולים ומצאתי אותו, מצאתי את בילי."
נדרשו לי שתי שניות בשביל לקלוט את מה שהוא אמר.
"מה?" קמתי בחטף מהשולחן. "למה לא סיפרת לי? אני חייבת לטוס אליו, אני חייבת להתקשר לאבא שלו. רגע, מה איתו עכשיו?" הייתי המומה והצפתי אותו בשאלות.
"שבי ותקשיבי עד הסוף." אמר וניסה להרגיע אותי.
התיישבתי והסתכלתי עליו בעיניים מלאות ציפייה. מרוב מתח הלך לי התיאבון.
"אז הפעלתי כמה קשרים והטסתי אותו לכאן, לבית חולים קרוב. הוא נחת כאן כרגע."
הוא הטיס אותו לכאן? בילי כאן?
"עכשיו מסדרים לו חדר פרטי," המשיך ויליאם בסיפור, "הוא יצא מניתוח לפני כמה ימים, והרופאים אומרים שזה נראה טוב ושהוא צריך להתעורר בימים הקרובים."
"אני לא מאמינה."
לא האמנתי שבילי כאן בניו יורק ושוויל עשה את כל זה בשבילי, ועוד לפני ששכבנו. ואז הבנתי. "אתה כבר ידעת על זה אתמול?"
"כן."
"אז זה אומר שלא היית צריך בכלל להילחם בטד."
"נכון, עשיתי את זה בשביל הכיף."
"בשביל הכיף? אתה משוגע!" אמרתי בטון רציני.
"אני יודע. אמרו לי את זה לא מעט." השיב לי בחיוך.
"ממש מצחיק."
"בקיצור, את רוצה ללכת לראות אותו?"
"ברור."
"אז תתלבשי."
קמתי מהר לארון הבגדים והוצאתי משם את המכנסיים השחורים והחולצה האדומה שאיתם הגעתי לכאן. התלבשתי בזריזות ואספתי את השיער כהרגלי.
"אני מוכנה." אמרתי והסתכלתי אליו.
הוא לבש חליפת עסקים אפורה וחולצה לבנה מתחת. הוא נראה מדהים, אני לא חושבת שזה בכלל חוקי להיראות כמו שהוא נראה. החליפה ישבה עליו בול ורק רציתי להפשיט אותו ממנה ולהכניס אותו למיטה. התיישבתי על המיטה והסתכלתי עליו מסדר את העניבה ומסיים להתארגן. הוא לא רק נראה כמו איש עסקים של העולם הגדול, הוא באמת היה כזה, ונוסף על הכול הוא גאון. אני לא יודעת למה, אבל זה גרם לי לרצות אותו יותר רק לעצמי. לא ממש ידעתי איך להגיב ומה לעשות. אחרי מה שהוא סיפר לי אתמול, החלטתי שהכי נכון זה לתת לו את המרחב שלו ולא להתנהג כמו בחורה מאוהבת ודביקה.
"זהו, סיימתי. בואי נלך." יצאנו קודם למשרד, שם הוא החזיר לי את התיק שלי.
"תודה," אמרתי, ומיד פתחתי את התיק וחיטטתי בו. הכול היה שם חוץ מהכסף. פשפשתי עוד קצת בתיק, אבל לא מצאתי אותו.
ויל שם לב שאני מחפשת משהו ופנה אליי. "מה את מחפשת? משהו חסר?"
"אהה, לא, לא חשוב."
"קתרין, מה חסר?"
"ויל, כלום. בוא נלך."
"לא," תפס את ידי ומשך אותי אליו. "תגידי לי מה חסר."
"כלום לא חסר," אמרתי בכעס. לא רציתי להגיד לו בתיק שהכסף שהיה בתיק שלי נעלם, כי באותו הרגע ידעתי שהוא ינסה לשכנע אותי לקחת מכספו כאילו אני מסכנה, וממש לא הייתי מעוניינת בתרומה שלו.
"אין בעיה," אמר. הוא שחרר את אחיזתו והוציא את הנייד שלו מהכיס. לא ידעתי למי הוא מחייג, אבל היה לו שיגעון בעיניים.
"מה לקחת מהתיק של קתרין?" שאל את הבחור שמעבר לקו.
כנראה הבחור בצד השני שיקר או ניסה להתחמק כי ויל ממש התעצבן. הוא דיבר בקול שקט ומאיים. "מה לקחת מהתיק? זו הפעם האחרונה שאני שואל." אלוהים, אפילו אותי הוא הפחיד. "כמה?" המשיך ויל לשאול בתקיפות. "לא מעניין אותי מי לקח, זה ינוכה מהמשכורת שלך," אמר בכעס וניתק את השיחה.
הוא הסתובב אליי. "למה לא אמרת לי?" שאל.
"כי אני לא רוצה את הכסף שלך."
"אבל זה הכסף שלך."
"כן, שלא אתה לקחת."
"קחי בבקשה את הכסף שלך. כפי ששמעת, זה ירד לו מהמשכורת כך שזה הכסף שלו, לא שלי."
הוא הוציא חבילת מזומנים, ספר חמישה שטרות של מאה והניח בידי חמש־מאות דולר. לאחר מכן הוא הלך בצעד החלטי אל הדלת, ואני בעקבותיו. יופי, אמרתי לעצמי, הצלחת שוב להכעיס אותו. למה תמיד אני חייבת להרוס הכול? כשיצאנו מהמשרד לואיס עמד במסדרון והמתין לנו.
"בוקר טוב, מר גולד, קייט."
"בוקר טוב," עניתי, אבל ויל רק החזיר לו מבט והנהן.
שלושתנו נכנסנו למעלית וירדנו למטה. ראיתי שלואיס מעדכן מישהו בצעדינו, והנחתי שהוא מדבר עם רוברט, הרי ויל סיפר לי שהוא מסתובב עם שני מאבטחים צמודים. יצאנו החוצה ואני נשמתי נשימה עמוקה וארוכה. זמן רב לא הייתי בחוץ. מול הכניסה חיכה לנו ג'יפ גדול ושחור, שכמותו ראיתי עד עכשיו רק בסרטים. רוברט ישב בכיסא הנהג. ויליאם פתח עבורי את הדלת ועזר לי להיכנס, הלך מסביב לג'יפ ונכנס מהצד השני. לואיס התיישב במושב שליד הנהג וסימן לרוברט להתחיל בנסיעה.
"לאן, מר גולד?"
"לבית החולים." אמר ויל ונתן לרוברט את הכתובת המדויקת.
התחלנו בנסיעה, והרגשתי שאני חייבת לדבר עם ויל ולנסות להציל את המצב בינינו.
"ויל, לא התכוונתי..." התחלתי להגיד אבל אז צלצל הנייד שלו.
"חכי שנייה." אמר לי וענה לשיחה.
"גולד... תקנה את זה... לא מעניין אותי, תציע יותר ותקנה את המקום עכשיו." אמר וניתק.
"כן, סליחה, מה התחלת להגיד?" פנה אליי.
"שאני לא רוצה שתכעס עליי."
"אז תפסיקי להסתיר ממני דברים. אם את רוצה שהדבר הזה בינינו יצליח, את חייבת להיות גלויה איתי."
ידעתי שהוא עדיין קצת כועס, אבל בתוכי התחילה חגיגה. הוא באמת אמר את המילים האלה? "כדי שהדבר הזה בינינו יצליח". לא האמנתי למשמע אוזניי. חזרתי שוב ושוב על המילים האלה בראשי וזה עשה לי נעים בבטן. אחרי שההתלהבות שככה מעט, ניסיתי לעשות סדר בבלגן הרגשות שלי. אז מה בעצם הוא אומר? מה הוא מציע לי? קשר כמו שהיה לו עם פוקהונטס? אני בכלל רוצה להיות הבחורה שהוא שוכב איתה כמה פעמים ואז מתחפף? הרי הוא בעצמו אמר שהוא מזיין והולך, הוא לא נשאר. מה עם נאמנות? הוא יבוא וילך בזמן שמתחשק לו, ובין לבין יגוון קצת? אין מצב, אני לא אסכים בחיים. ניסיתי להיראות אדישה ולא לחשוף את הפחד שתקף אותי פתאום.
הוא לקח את ידי ונישק אותה קלות. מגע שפתיו על עורי ריגש אותי מאוד.
ויל הוציא שוב את הנייד מהכיס וחייג למישהו, שככל הנראה נמצא בבית החולים: "בעוד עשר דקות אני בחוץ."
כשראיתי שאנחנו קרובים לבית החולים התחלתי ממש להתרגש.
"ויל, אני אתקשר לאבא של בילי ואבקש ממנו לבוא ולפגוש אותנו שם," אמרתי בהתלהבות.
ויל להסכמה הסכים בהינהון, ומיד חייגתי את המספר ששמרתי בנייד.
"שלום, פטריק, מדברת קייט וילסון."
"קייט, מה שלומך? ניסיתי להשיג אותך ואמרו לי שאת בחופשה."
"כן, הייתי. עכשיו חזרתי."
"איך מתקדם התיק?"
"אתה יכול לפגוש אותי בעוד חמש־עשרה דקות?"
"כן, בוודאי. איפה?"
"בבית החולים." מסרתי לו את הכתובת של המקום.
"מה יש שם?"
"תגיע ואסביר לך."
"בסדר, ניפגש בעוד חמש־עשרה דקות."
"ביי, פטריק," אמרתי וניתקתי את השיחה.
לחצתי לוויל את היד מרוב לחץ. "מה אגיד לו כשאראה אותו?"
"את האמת."
"מה האמת?" שאלתי בציניות, "שבילי רצה להרוויח הרבה כסף אז הוא נסע לעיר אחרת עם איזה חולה נפש, השתתף בקרבות לא חוקיים, קיבל מכות רצח, נזנח למות ברחוב ואיכשהו ניצל בנס? ואז גבר עשיר שפגשתי בסיטואציה לא הכי נעימה, בלשון המעטה, הפעיל קשרים לא הגיוניים בכלל בשביל מישהי שהוא לא מכיר, מצא אותו והביא אותו לכאן, וכל זה בחינם?"
"כן, פחות או יותר."
"ויל, זה לא מצחיק."
"אני לא צוחק." אמר בפנים חסרות הבעה.
הלוואי שיכולתי לדעת מה מתרחש בתוך הראש הזה שלו. הסתכלתי על צג הנייד. המתינו לי הודעות מסקרלט ומג'סי, והחלטתי שאחזור אליהן מאוחר יותר, לא הייתי במצב רוח המתאים לענות לשאלות. אחרי כמה דקות הגענו לבית החולים, ויל יצא מהאוטו ופתח בשבילי את הדלת. הוא הניח את ידו על גבי התחתון, המגע שלו העביר בי צמרמורת בכל הגוף. לא ייאמן כמה כוח יש לגבר הזה עליי, הוא בקושי נגע בי ואני כבר מתעלפת קרובה לעילפון. לואיס יצא גם הוא והחל ללכת אחרינו, ואילו רוברט נסע להחנות את הג'יפ.
התקרבנו אל כניסת בית החולים, ומישהו בחליפה בא לקראתנו.
"ויליאם, כמה טוב לראות אותך," אמר והושיט את ידו ללחיצה.
"גם אותך, ג'ורג'," השיב לו ויל, לחץ את ידו והציג אותי. "זאת קתרין וילסון, קתרין, זה פרופסור ג'ורג' קרפנטר, הוא מנהל את בית החולים."
"נעים מאוד, פרופסור." אמרתי ביראת כבוד.
"בבקשה, ג'ורג'," אמר ופנה לוויל. "ויליאם, ההעברה של המטופל עברה בהצלחה. הוא כבר בחדר פרטי. שנעלה לראות אותו?"
"כן, ברשותך." אמר ויל.
. תוך כדי הליכה במסדרון ארוך לכיוון החדר הפרטי דיבר פרופסור קרפנטר עם ויל על בית החולים, על השיפוצים שנעשו בו לאחרונה ועל כאלה שמתוכננים לעתיד, וכן על מכשור חשמלי חדש שהם מתכננים לרכוש. מהשיחה הבנתי שוויל תרם הרבה מאוד כסף לבית החולים וככל הנראה גם ימשיך לתרום.
לחדר בכניסה לחדרו של בילי, פרופסור קרפנטר הציג בפנינו את הרופא של בילי, ד"ר וינסנט, ונפרד מאיתנו לשלום, לא לפני שאמר לוויליאם שאם הוא צריך משהו, שלא יהסס לפנות אליו.
אחרי שערכנו היכרות קצרה עם הרופא של בילי, החלטתי לברר מה קורה.
"אז מה מצבו, ד"ר וינסנט?" שאלתי.
"כרגע הוא אחרי ניתוח מסובך מאוד שעבר בהצלחה. בדרך כלל אחרי ניתוח כזה מנסים להעיר את החולה רק ברגע שהנפיחות יורדת, שזה אומר בימים הקרובים, ומשם הכול תלוי במר ריי עצמו."
"ד"ר, הוא יזכור מה קרה לו?"
"אי אפשר לדעת. צריך לחכות ולראות."
"תודה, ד"ר. אפשר לראות אותו?"
"כן, בטח. תיכנסו."
נכנסנו לחדר ומיד ניגשתי למיטה. בילי נראה טיפה נפוח. לא האמנתי שהגעתי לרגע הזה.
הסתובבתי אל ויל ואמרתי, "תודה רבה."
"אין בעד מה."
רציתי לקפוץ עליו ולנשק אותו באותו הרגע אבל דיכאתי את הדחף הזה. לאחר כמה שניות צלצל הנייד שלי.
"הלו." עניתי.
"היי, קייט, אני בכניסה."
"שנייה, פטריק, אני באה לקחת אותך."
ויל ואני יצאנו מהחדר, סיכמנו שארד לבד להביא את פטריק, ושוויל יחכה לנו בכניסה לחדר.
ירדתי למטה ובדרך חשבתי מה אגיד לו, הכול התבלבל בראשי. ראיתי את פטריק עומד בחוץ ומחכה לי. קראתי לו.
"מה אני עושה פה?" שאל בציפייה תוך כדי שהתקרב לעברי.
"בוא איתי, אסביר לך," הצבעתי לכיוון המעלית. "פטריק, מאיפה להתחיל? אז ככה, הבן שלך השתתף בקרבות אגרוף, וזה מסביר את כל החבורות שראית. הוא התחיל להרוויח כסף, אבל הוא לא הסתפק בזה והתחיל להתחרות בקרבות לא חוקיים. הקרב האחרון, שהתרחש בשיקגו, ככל הנראה נגמר לא טוב, והוא הוכה קשות והובהל לבית החולים במצב קריטי. הוא עבר ניתוח מסובך, ומנהל ההיכל בו בילי התאמן, אממ..." איך אני אנסח את זה, לעזאזל? "...בכל אופן, ביקשתי את עזרתו והוא מימן את העברתו לכאן."
הוא נעצר והסתכל עליי, נראה מבולבל מרוב מידע.
"אז עכשיו הוא כאן?" שאל בהתרגשות.
"כן," עניתי, והוא חיבק אותי חזק.
"הוא בסדר?"
"הרופא אמר שזה נראה טוב. בוא, החדר נמצא בהמשך המסדרון והרופא יעדכן אותך בשאר הפרטים." הגענו לחדר של בילי, אני נשארתי ליד הדלת ופטריק נכנס לחדר. הוא נעמד ליד המיטה, נשם נשימה עמוקה ונשף אוויר בקול רם, כאילו הוציא מתוכו החוצה את כל אותם שבועות של חרדה ומתח. מסכן, חשבתי לעצמי, זה לא קל לראות ככה את הבן שלך, שוכב במיטה מחוסר הכרה. פטריק התאפס על עצמו, התקרב למיטה, החזיק את ידו של בילי ונישק אותו במצחו נשיקה אבהית עדינה. כעבור כמה דקות נכנס הרופא ועדכן את פטריק במצב. בזמן שחיכיתי לפטריק, ראיתי את ויל עומד בקצה המסדרון ומדבר בנייד. הלכתי לכיוונו, וכשהתקרבתי אליו הוא ניתק את השיחה ופנה אליי.
"איך הייתה השיחה עם פטריק?" שאל בהתעניינות.
"בסדר, נראה לי." עניתי ומשכתי כתפיים. "אתה צריך ללכת לעבודה?"
"עוד מעט."
פתאום הבנתי שברגע שוויל ילך, זהו, זה נגמר. אין יותר ויל, ואני חוזרת לחיי האמיתיים, לעבודתי ולביתי. חשתי צביטה בלב. לא רציתי שזה ייגמר, רציתי להתעורר בכל בוקר לידו ולא היה לי מושג מה יקרה עכשיו. איך נמשיך מפה? זה ממש הטריד אותי, אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת להתאפס, יש לי חיים שלמים שלא קשורים אליו, למשל העסק שלי. המחשבה על המשרד גרמה לי מיד לחשוב על כל העבודה שבטח הצטברה ומחכה לי, וזה הוביל אותי לחשוב על האוטו שלי, שבכלל נמצא בחניית ההיכל. איך אני אגיע לעבודה?
"ויל, הרכב שלי בהיכל." אמרתי לו ברגע שהתעשתי.
"אני אדאג שלואיס יביא לך אותו בערב."
האם זה אומר שאראה אותו הערב? התחלתי להתרגש בתוך תוכי.
"תודה." אמרתי.
פטריק נפרד מהרופא לשלום ויצא מהחדר למסדרון.
"ויל, בוא, אני רוצה להכיר לך מישהו." לקחתי את ידו של ויל והתקרבנו לפטריק.
"פטריק, תכיר, זה ויליאם גולד. בזכותו הכול קרה."
"נעים מאוד, מר גולד, תודה רבה על הכול." אמר בהתרגשות ולחץ את ידו.
"אין בעד מה, אתה צריך להודות לקייט, היא מצאה את הבן שלך."
לא האמנתי שהוא נתן את כל הקרדיט לי. עוד תכונה חיובית להוסיף לרשימה.
"קייט, שוב תודה. ידעתי שאפשר לסמוך עלייך מהרגע הראשון שראיתי אותך. תודה רבה לך. ותודה גם לך, מר גולד." אמר פטריק.
"אני צריך ללכת. החלמה מהירה לבילי," אמר ויל ולחץ את ידו בפעם האחרונה. "קייט, את באה?"
"כן, תתקדם, אני כבר מגיעה."
היו כמה דברים שרציתי להגיד לפטריק לבד.
"פטריק, בקשר למשטרה. מבחינתם בילי נשדד, ולדעתי עדיף שזה יישאר ככה."
"כן, בוודאי, קייט."
"מעולה. תעדכן אותי במצבו של בילי."
"בוודאי. שוב תודה," אמר וחיבק אותי.
חייכתי אליו ונפרדתי ממנו לשלום. ויל חיכה לי ליד דלפק הקבלה, וכשהגעתי הוא הניח את ידו על גבי התחתון וצעדנו יחד למעליות. פחדתי מהרגע שבו נגיע לאוטו ואז כל אחד מאיתנו ילך לדרכו. לא הפסקתי לתהות לאן הקשר הזה ימשיך. הסתכלתי על ויל, על הגבר היפה והמושלם הזה שהולך לצידי. הוא חזק, עשיר, חלומי, והוא יכול להשיג מה שהוא רוצה ואת מי שהוא רוצה. למה שירצה אותי כשיש לו נשים כמו פוקהונטס? הייתי בטוחה שאחרי היום הזה אני לא אשמע ממנו יותר, ומשהו בי גם לא יהיה מופתע. הרגשתי את הלב מתכווץ לי בחזה, ומצד שני ההערה מקודם שהעיר קודם עוד הדהדה בראשי, "אם את רוצה שמה שיש בינינו ימשיך." יכול להיות שיהיה לנו עתיד? או שהוא התכוון לכך שהוא יהיה איתי עוד פעם־פעמיים ואז יתחפף? לעזאזל איתו! חוסר הוודאות הזה הורג אותי והמחשבות השליליות האלה מעכירות את מצב רוחי. מאחר שאני שקרנית לא כל כך מוצלחת מיד ראו את זה על פניי. במיוחד ויל.
"מה קרה?" קטע את מחשבותיי.
"אה, סתם, כלום. חשבתי על העבודה שמחכה לי." אמרתי כדי לנסות להוריד אותו ממני. מה הייתי אמורה להגיד לו? אני חושבת עליך? לא, אני לא אודה בזה בחיים.
נכנסנו לג'יפ השחור והתחלנו לנסוע.
"להוריד אותך במשרד או בבית?" שאל ויל.
"במשרד, תודה." אמרתי.
ויל פנה לרוברט והורה לו לנסוע למקום עבודתי, משום מה ממש לא הפתיע אותי שרוברט יודע היכן אני עובדת. במהלך כל הנסיעה הייתי שקטה. הגענו לרחוב, ורוברט עצר את האוטו בצד הכביש. ויל יצא מהאוטו, ניגש לצד שלי ופתח למעני את הדלת. ליבי החל להלום בחוזקה. מה עכשיו? אנחנו נפרדים לתמיד? שאלוהים יעזור לי.
ויל לקח את ידי. "הגענו."
"כן, הגענו." אמרתי בחיוך ובשלווה, אף על פי שבתוכי היה כאוס.
"אני רוצה להזמין אותך ביום חמישי לארוחת ערב במסעדה."
ברור שכן, לא?
"כן, בשמחה." עניתי.
"מעולה. ואל תשכחי שהיום בערב לואיס יביא לך את הרכב."
לא רציתי שילך אבל די, הגיע הזמן להיפרד, תגידי יפה תודה, תסתובבי ותלכי, אמרתי לעצמי, אל תהיי דביקה. "תודה," אמרתי והסתובבתי לכיוון הבניין.