לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 25

איד צעד לאחור, האורות האדומים נדלקים, מסנוורים אותנו. הוא נגע במשהו? אבל במה?
איד כל כך זהיר, אז זה לא יכול להיות הוא... הבטתי במייקו שעמד לידו, ידו מרחפת סביב השלט שאיד נעץ בו את מבטו. מייקו לא התאפק, ונגע במה שסקרן את איד? שיערתי שזה מה שקרה, אבל בכל זאת לא הבנתי: איך מייקו, שלא נסחף לדברים כאלה בקלות, יכל לעשות דבר כזה?
הבטתי במבטו הלא-קריא של איד, ואז במבטו המבולבל של מייקו. נראה כאילו הוא מנסה... להיזכר במשהו? יכול להיות שהזיכרונות שלו התעוררו מעט כשראה את השלט הזה?
הרצתי את כל המחשבות שלי בשניות הבודדות בהן הופעלה האזעקה, הכל נדמה לרגע בהילוך איטי.
הפעם האחרונה שהוא נזכר במשהו... נזכרתי לאט. הטבעת של לוקה, ממש ביום הראשון שהגיע. איכשהו שכחתי מזה כבר. יכול להיות ששני הדברים קשורים? אבל איך?
החשד התערבל בראשי, אבל לא היה זמן לכל זה. היינו צריכים לברוח. בכל רגע הסוהרים יגיעו לכאן, ואז זה נגמר בשבילנו.
"קדימה, קדימה!" הצעקה קטעה את הריכוז שלי לחלוטין, מפזרת את המחשבות שלי להמון רסיסים שונים של בהלה. לא ידעתי מי צעק אותה, לא ראיתי כלום. אדום מהבהב, פנים מבוהלות, ונחושת קרה שמשתקף בה האור. הרעש היה מחריש אוזניים.
הנעתי את הרגליים שלי במהירות, מחפש אחר יציאה כלשהי. ראיתי גב מולי, חולצה שחורה זהה לשלי, ומיהרתי אחריה. הכל היה בלגן, קולות צעדים נוקשים של מגפיים וצעקות. האדם שמולי רץ לעבר דלת בקיר, ממהר לעברה. אני רצתי אחריו, מקווה שכולם איתנו. סוככתי על פניי מהאורות המכאיבים, רץ קדימה.
כשהגענו אל הדלת, הבחור שמולי הסתובב- זיהיתי את פניו של לוקה בין שברי האור. הסתובבתי גם אני אל החדר, מחפש בעיניי את האחרים. הם רצו לצד השני, וכעת, ליד הדלת האחרת, הביטו בנו בפנים מודאגות.
כל הסוהרים רצו אליהם, כנראה לא ראו אותנו. 'לכו', הם סימנו אלינו. 'ניפגש אחר כך.' איד אמר בבהילות ללא קול, כדי שהסוהרים לא ישימו לב אלינו. רציתי להתווכח. אבל לא היה זמן. לוקה אחז בידי, גורר אותי מבעד לדלת לתוך מסדרון ארוך, סוגר אחרינו את הדלת ומחליש את קולות ההמולה. הרעש השתתק במידת מה, ויכולתי לשמוע את חבטות הנעלים שלנו בריצפה, מהדהדות בשעה שאנחנו רצים.
בכוח, עצרתי אותו ליד אחת הדלתות שליד אחד הקירות, והוא הביט בי במבט לא מבין. התכופפתי, פורץ במהירות את מנעול הדלת, ומושך אחרי את לוקה לתוך החדר. נעלתי אחרינו את הדלת, והתיישבתי ליד אחד הקירות, מתנשף. כעבור דקה שמעתי נעלים כבדות רצות במסדרון, וקרקושים של מנעולים כשהסוהרים שכנראה רדפו אחרינו בדקו את הדלתות.
השתקתי את הנשימה שלי, מחכה בנשימה עצורה שהם יגיעו לכאן. הצעדים נשמעו כעת קרובים כל כך, והידית של הדלת זזה בכוח כשהסוהרים ניסו לפתוח אותה. ישבתי בשקט, בקושי נושם, לוקה לידי מביט בי בדממה מתוחה.
כשהם ראו שהדלת נעולה, הם התרחקו, הצעדים שלהם ממהרים לכיוון השני. הרשתי לעצמי לשחרר אנחת הקלה. עכשיו הבטתי בלוקה.
שנינו הסדרנו את הנשימה מהריצה, אבל ההרגשה הלא נוחה השתררה פתאום. זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו יחד לבדנו מאז... מאז הריב, אם אפשר לקרוא לזה ככה. מאז ה שקרה ביננו.
שנינו שתקנו.
ואז לפתע שמתי לב לכתם דם בשרוול שלו, ולשריטה דקה בזרועו. מיהרתי לעברו- "נפצעת?" שאלתי בדאגה. הוא התרחק ממני אוטומטית, נושך את שפתיו, מתחמק מהמגע שלי.
נרתעתי. "אני עד כדי כך דוחה אותך שאתה לא מוכן שאגע בך?" נפלט לי, העלבון נשמע בקולי. הוא הביט בי בהפתעה.
"אתה לא מבין?" הוא לחש, לראשונה מביט בי, אבל עדיין לא בעיניי.
הבטתי בו בשאלה. "מה אני אמור להבין? שאתה שונא אותי עכשיו?"
הוא נאנח. "לא חשוב."
"מה?" התעצבנתי, דורש ממנו. "אם אני לא מגעיל אותך עכשיו, או שאתה לא שונא אותי, אז תספר לי למה אתה מתחמק ממני!" השמטתי את העובדה שגם אני התחמקתי ממנו. אבל... הוא גם לא היה מוכן אפילו להתקרב אליי. הוא המשיך לשתוק, הכאב נראה בעיניו.
חיפשתי משהו שיכריח אותו לספר לי. ואז נזכרתי. זה היה ילדותי, אבל זה קרה והוא היה חייב לי. "אתה חייב לי שתי שאלות." אמרתי לו פתאום.
עכשיו הוא הרים מבט בהפתעה. "שתי שאלות?" הוא שאל.
"אתה זוכר? לפני הרבה זמן, בהתחלה? כשדיברנו, ושאלנו אחד את השני שאלות על עצמינו. אתה עדיין חייב לי שתי שאלות." הוא התאמץ להיזכר. אבל בזכות הזיכרון החד שלי, אני זכרתי הכל.
זה היה אז, כשדיברנו בריתוק. שיעמם לי, ורציתי שהוא ישעשע אותי. התחלנו לשאול אחד על השני שאלות. הוא הזכיר את מיו, ואת המשפחה שלו.
ואז...
"זה בסדר. תורי לשאול שאלה, נכון? בעצם, אתה שאלת עכשיו שתיים. גם לי מגיעות שתיים ברצף!" אמרתי בקול, מהסה את הרגשות הצידה.
הוא חזר לחייך. "אז זה אומר שגם אתה חייב לי אחת, לאחר מכן."
"בסדר," התרצתי, "אבל אני ראשון."
הוא הנהן, עיניו מחייכות. ההקלה בעיניו הייתה עמוקה כמו אגם. "טוב..." הרהרתי. היו לי הרבה שאלות שרציתי לשאול. את קולי קטעה פתיחת הדלת, ואנקו-צ'אן נכנסה פנימה. "אני מקווה מאוד בשבילכם שכבר התחלתם לעבוד על המשימות שנתתי לכם, סוכריות!" היא אמרה באיום, הכינוי הילדותי שלה מדגדג לי בבטן.
אני ולוקה מיהרנו לרכון אל הדפים שלנו, כאילו עסקנו בהם כל הזמן הזה. "אתה חייב לי שתי שאלות," לחשתי לו מזווית פי, והוא צחק.
"ואתה חייב לי אחת."
ואז שכחתי מזה לגמרי. אבל עכשיו זה הפך להיות התירוץ שלי. נראה שלוקה נזכר, בערך, כי הוא הביט בי ונאנח. לא היה שום הומור בנושא שדיברנו עליו, אבל בכל זאת ראיתי שבב חיוך.
הוא הביט בי כאילו רצה לומר, 'כל כך מתאים לך לזכור דברים קטנים וטיפשיים כמו זה', בקול מלא חיבה. אבל הוא רק שתק, מביט קדימה בריחוק מסוים.
"בסדר. אז אני חייב לך שתיים. אני אענה לך על זה..." הוא אמר בקול חלש מעט, ואז הרים אליי מבט בקול מיואש וחסר סבלנות: "אני לא מתקרב אלייך כי אם אני אגע בך אני אתפתה, נקסט! אתה לא מבין מה הקירבה אלייך עושה לי? אני בקושי מחזיק את עצמי! אני מנסה שלא להתאהב..." הוא העביר יד בשיער שלו. "אתה דחית אותי. מיד אחרי שאמרת שאתה מוכן לנסות להתאהב. הצלחת לשגע אותי לגמרי. וכל זה לא מנע את המשיכה שאני מרגיש אליך, נקסט. אני לא מסוגל לגעת בך ואז להישאר רחוק. זה הגיוני?" הקול שלו היה נסער, והפך מרוחק בסוף. כנראה הוא פלט יותר ממה שהתכוון, ונזכר שדחפתי אותו ממני. אני הבטתי בו בתדהמה. לא עלה בדעתי שככה הוא מרגיש. כל פעם שהבטתי בו הרגשתי מיליון רגשות מיוסרים, אבל מעולם לא חשבתי שהוא יביט בי בתשוקה כזו, כאילו הוא רוצה את כולי עד שזה מכאיב לו.
כל כך רציתי להתקרב אליו, לומר שטעיתי, לנשק אותו. אבל לא יכולתי. לא יכולתי לפגוע בעוד מישהו, ולא יכולתי לבגוד במיו, ולא יכולתי בלי שהוא ידע כלום...
כאילו ראה את הכאב שלי, הוא הושיט אליי את ידו. היד קפאה באוויר, והוא נשף, מחזיר אותה לחיקו. הוא נראה אבוד כל כך, בעיקר כאילו לא ידע איך להגיע אליי. המבט שלו עדיין היה מגונן, ועדיין יצר אצלי חום קטן של ביטחון- אבל הוא גם נראה פגוע.
מיהרתי לנסות להסביר את עצמי, רועד, בשברי משפטים: "א-אני מצטער, לוקה... זו... זו לא אשמתך. זה הכל באשמתי. בגלל שאני כל כך... חלש. אני פשוט לא יכול לאבד עוד מישהו. זה כבר קרה וזה הכל היה באשמתי ו... ת-תאמין לי שעדיף לך בלעדיי. אני לא יכול ששוב פעם... שוב פעם..." הקול שלי נשבר, העיניים שלי עקצצו מדמעות שעצרתי. ניסיתי לחייך אבל השפתיים שלי התעוותו. לראשנה, לוקה נגע בי. הוא אחז בזרועי. בחמימות, בביטחון, בשאלה.
"אתה מדבר על 'מיו'... נכון?"
הרמתי אליו את מבטי בחדות, מביט בעיניי הזהב שלו בהפתעה. הוא ידע?
"תספר לי. ספר לי הכל. למה אתה כל כך שבור? בגללו? מה הקשר שלו לכל זה? מה היה הקשר שלו אלייך? ספר לי, נקסט. אני רוצה לדעת למה אתה בוכה. למה אתה לא מוכן לקבל אותי. בבקשה, ספר לי..."
קולו היה נואש כל כך שהרמתי אליו את מבטי, דמעה אחת מחליקה על הלחי שלי, ואני מנגב אותה בפליאה. אנחנו יושבים בחשכה, והמוח שלי מסתחרר. הזיכרונות מאיימים לפרוץ מהמקום אליו הדחקתי אותם. קטעים התחילו להבליח, והזיכרונות מכל הלילות מתחילים לזלוג לי על הלחיים. הדמעות של העצב הטהור שלי מתחילות לנזול, ועבר זמן רב מאז בכיתי עליו. על מיו.
שתקתי. לא יכולתי לספר לו. הוא יירתע. אני הרי מזל רע. תמיד, לכל מי שמסביבי, קורים דברים רעים. זו הייתה אשמתי שמיו מת. בגללי. כשהוא ראה שאני שותק, הוא אמר, "אם ככה, אז זו השאלה שאתה חייב לי. גם לי אתה חייב אחת, זוכר? אז בבקשה, תענה לי. מי זה מיו?"
זה לא היה הוגן. הוא לא היה הוגן כשהכריח אותי לספר לו, כמו כשאני לא הייתי הוגן כשהכרחתי אותו לספר לי קודם. אבל ידעתי שאני באמת חייב לו הסבר. הקול שלי היה רועד, וצרוד, כשאמרתי: "מיו היה... מיו היה בן הזוג שלי."
הוא שתק, נותן לי להמשיך. הוא לא התרחק ולא התקרב, רק הקשיב בשקט. "הוא היה גם החבר הראשון שלי אי פעם. אתה מבין, גדלתי פה בכלא. לא היו פה ילדים, ובטח שלא פעוטות. עד גיל שש היה סוהר אחד שהיה אחראי עליי ושם לב שאני לא נהרג, אבל לאחר מכן הייתי צריך להסתדר לבד. היו פה אסירים שרצחו אנשים, ששדדו או שעשו מיליון ואחד פשעים אחרים. רובם גם חיפשו מישהו להוציא עליהם את העצבים, כאלה שלא יתלוננו אחר כך. הייתי צריך לחבוש את הפצעים לעצמי, אתה מבין? בגלל זה אני טוב כל כך בזה."
המבט שלי קפא, וזה לא היה החלק העצוב. רק התחננתי שיבין. אבל הדמעות החלו לזלוג על לחיי ברצף, כי הזיכרונות שלי טסו קדימה. ראיתי את לוקה נושך את שפתיו. נראה היה שהוא מתאפק שלא לקלל. לא חשבתי שהוא ייקח את הסיפור שלי בצורה כזו...
המשכתי. "למדתי לפרוץ מנעולים. בהתחלה כדי לצאת מהחדר שלי, להסתובב בכלא בחופשיות. הייתי כלוא בחדר כדי שלא ייפגעו בי- אבל מהחלון שלי ראיתי את המדשאות והחצר מתמלאת בשלג בחורף, ובפרחים באביב, ורציתי לצאת החוצה. אז, ה'בחוץ' שלי היה החצר הזו.
לא היה לי אף חבר בכלא. לא ידעתי כל כך מה זה חברים. שם, היו לגברים המגודלים 'חברים' חלשים מהם שהם השתמשו בהם או התעללו בהם, והיו חברים מעטים שעזרו אחד לשני באמת, והגיעו לכלא יחד או התחברו בו. אבל לא היו ילדים בגילי. באותו הזמן לא הייתי צריך חברים. הייתי צריך לשרוד.
למען האמת, ידעתי מעט מאוד מילים- לא היה מי שידבר איתי, וקלטתי הכל רק משמיעה, או כשצעקו עליי. בדרך כלל עלבונות. לא ידעתי לבטא את עצמי, לא כמו עכשיו- אני מנחש שלך היה את הדבר הזה שנקרא 'הורים'. הם לימדו אותך לדבר, הם לימדו אותך ללכת. לאכול. לשחק.
לאהוב.
לעיתים רחוקות, כשאני חושב על המושג 'הורים', כל מה שאני מצליח לראות הם מיילה ואיד וכמה סוהרים בכלא הזה שהתייחסו אליי כאל בן אדם כשהייתי קטן, ושני צללים שחורים נעלמים שאמורים להיות ההורים שלי. המושג 'הורים'... גם עכשיו אני עדיין לא בטוח מה הוא.
רוב מה שאני זוכר מכשהייתי קטן הם פינות חשוכות בהן אני חובש את הפצעים שלי, ואת החצר המלאה בשלגים ורוחות, או עליי שלכת צבעוניים. עם כל האסירים היוצאים ונכנסים, מעולם לא התרגלו לילד כמוני. הייתי צריך ללמוד להילחם. ככה למדתי, עד שידעתי להגן על עצמי. זו הייתה הילדות שלי.
ואז, כשהייתי בן אחד עשרה, מיו הגיע.
הוא היה הילד הראשון שראיתי מלבדי אי פעם. למען האמת, מלבד המראות בקירות בהן ראיתי את עצמי- רזה, חיוור, זהיר, עם שיער לבן בהיר ועיניים אדומות- לא ידעתי כל כך איך נראים ילדים. היו תמונות, כמובן. הכלא בכל זאת ניסה לתת לי הבנה בסיסית כלשהי.
לא לימדו אותי על מוסר- מה טוב ומה רע- אלא רק מה אסור ומה מותר. היו חוקים, אתה מבין?
מי שלימד אותי מוסר היה הילד החדש, בן האחת עשרה, שהגיע לכלא. זה היה מיו.
הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה מוזרה, ובכלל לא כמו שהייתי מתכנן לו הייתי יודע שמגיע אסיר חדש לבניין שלי, ושהוא יהיה בגיל שלי ויחליט להתעניין בי. אז, בתקופה ההיא, התנהלתי לפי המשפט שעיצבתי לעצמי: "אל תתערב במה שלא נוגע אליך, ומה שלא נוגע אליך לא יתערב לך".
לכן, אם זה היה תלוי בי, אני ומיו מעולם לא היינו מדברים. אבל זה לא היה תלוי בי, מסתבר.
מיו הגיע בחורף. בחורף כמו זה. הוא הגיע בפברואר, וגם... עזב בפברואר. פברואר הוא ממזלות הדלי והדגים, המים והאוויר. חודש של מזל חופשי. אני לא יודע אם זה היה מזל, שפגשתי אותו.
אולי גורל. אולי קארמה אכזרית. להזכיר לי שאסור לי לאהוב.
באותו הזמן אני ישבתי בצד, באחת מהפינות הקטנות והשקטות שלי. הייתי מכוסה חתכים. ניסיתי לחבוש את עצמי בכאב, נושך פיסת בד כדי לבלום את הצעקות. הייתי רגיל לזה. אבל זה לא אומר שזה הפסיק לכאוב.
הפעם ההיא הייתה בגלל שנלחמתי עם אחת מקבוצות האסירים החזקות. הן פלשו לשטח שלי, אני חושב. הייתי צריך לשמור עליו, כדי שיהיה לי אזור בטוח. התנפלתי עליהם בדיוק כשהם התעללו בבחור ובחורה צעירה. הבחור והבחורה ברחו משם, מביטים בי. אז אני לא הבנתי מה הביע המבט שלהם- היום אני מבין. הם הוקירו לי תודה, ואולי היו קצת מובהלים, או אפילו מרחמים. אולי התביישו קצת שהשאירו לי את הבריונים המפחידים, ילד בן 11. אבל אז לא הבנתי. לא היה מי שילמד אותי על רגשות, או יגרום לי לרגשות של יותר מכעס, תסכול או הקלה.
אני רבתי איתם. כמובן, הם היו רבים וגדולים ממני. אבל אני הייתי עקשן, זריז ורגיל למקום הזה- בסופו של דבר הם עזבו, כנראה לא רצו להתעסק עם חיה פראית כמוני. עזבתי את המקום מלא חתכים נוראיים, אבל מתוך הרגל ידעתי לא להראות את הכאב שלי. הלכתי יציב עד לפינה החשוכה, שם קרסתי.
כבר אז, הדמעות היחידות שזלגו מעיני היו דמעות של כאב, כאב פיזי. מעולם לא של עצב. הייתי עצוב רק כשהבנתי מה חסר לי, בניגוד לאחרים- בית, חברים, משפחה. אבל למדתי שעצב לא עוזר בכלום. אני זוכר שרעדתי בפינה, מוציא את התחבושות שלי.
בטח נראיתי כמו חתול עזוב.
אני זוכר שהכל היה שחור, מלוכלך מסביבי.
ואז לפתע נדלק אור קטן.