פרק 5: זיכרון

10 2 2
                                    

לא יכול להיות שאבא שלי היה פה!
הוא אנושי, אמא שלי ערפדית, אז מה לעזאזל התמונה הזאת?!
רצתי למטה וכמעט נפלתי במדרגות אם אלפרד לא היה עומד שם ותופס אותי.
"מה קרה אדוני, הכול בסדר?"
"אלפרד! טוב שאתה פה, תגיד לי מי שם את התמונה הזאת במזוודה?!"
הצגתי לו את התמונה והוא נדהם,
"אני לא שמתי את זה שם! גם לא סבסטיאן או אלברטו! אבא שלי ואני הכנו לך את המזוודה הזאת בעצמנו וראיתי מה הוא שם בפנים, משונה ביותר..."
"אם ככה, אז תראה לי את הדרך למשרד המנהל, אם הוא זה שבתמונה הזאת, יכול להיות שהוא יודע משהו."
אלפרד הוביל אותי במסדרון חשוך שהיה נראה יותר כמו מערה נטושה, אם לא היו שם את כל תמונות המחזור הייתי חושב שהגעתי לבית קברות. נכנסתי לשם, המנהל עמד עם הגב לכיווננו מרחף באוויר, וברגע שסגרנו את הדלת הוא נחת בקלילות והסתכל עליי.
"אהה, מר רמפיו ומר רולאגו! איזה כבוד לראות את שניכם ביחד במשרדי הצנוע, איך אפשר לעזור?"
"אדוני, אני מצאתי את התמונה הזאת במזוודה שלי. אחד מהמצולמים הוא אבא שלי, ויכול להיות אולי שהשני פה הוא אתה?"
המנהל הסתכל על התמונה וחייך לעצמו,
"וואו, אחרי כל כך הרבה זמן שחשבתי שזה נעלם! איזו אי הבנה, סליחה מר רמפיו, נראה לי שאני האשם כאן..."
הוא זז הצידה וחשף מזוודה שנראתה בדיוק כמו שלי!
"המזוודה הזאת הייתה תואמת למזוודה של אבא שלך.
היינו יריבים מושבעים, כאלה שהיו נלחמים בכל פעם שהיינו נפגשים ברחוב. אני מאמין שמר טוני כבר סיפר לך על הארגון שאליו אביך השתייך, אבל אני חקרתי עליו באופן אישי אז עם כל הכבוד שיש לי כלפיו, אני יודע דבר או שניים יותר ממר טוני.
הארגון הזה נקרא 'שוברי הניבים', ארגון מיוחד שנועד לקטילת ערפדים עוד מהתקופה של ואן הלסינג. אבל לעומת שאר חברי הארגון אבא שלך היה שונה, הוא היה שוחר שלום והאמין שיש אפשרות בדו קיום של כל הגזעים ביחד עם בני האדם. עם הזמן התקרבנו אחד אל השני והפכנו לחברים קרובים כל כך עד שהתברר שהוא ידע עלינו יותר משידענו על עצמנו! התחננתי אליו
שיבוא וינהל את המקום במקומי אבל הוא הסתפק בתפקיד של מורה זוטר, אבל עם כישרון מדהים בהוראה כמו שלו, הוא הפך לסגן שלי בתוך חודש ונו דע בתור בן האנוש הראשון שנכנס למקום הזה."

לא הייתי צריך להסתכל במראה כדי לדעת שאני זורח מאושר מכול המידע הזה.
"אדוני אני יודע שזו חוצפה מצידי, אבל זה בסדר אם אני אשמור את התמונה הזאת?"
-"לצערי לא, אבל אולי זה יפצה אותך..."
והוא פתח מגירה בשולחן ושלף משם את אותה התמונה בדיוק רק גדולה יותר במסגרת מוזהבת.
"היא חיכתה הרבה זמן לפגוש את הבעלים החוקיים של... אוי תראו מה השעה! מצטער אבל עליי לבקש מכם לצאת עכשיו, יש לי כאן פגישה חשובה בעוד מספר דקות. להתראות מר רמפיו ומר רולאגו, אני מאחל לכם הצלחה רבה."
אלפרד דמע מהרגע הראשון שיצאנו מהמשרד,
אם זה לא היה מרגש זה היה מצחיק כי בדיוק אז אלברטו וסבסטיאן הופיעו מולנו והם ממש התאפקו שלא לצחוק לו בפנים...
"עזבו אותו." צחקתי,
"הילד פשוט סנטימנטלי זה הכול..."
חזרתי לחדר והנחתי את התמונה על כוננית ספרים ריקה, פרקתי את מה שנשאר לי במזוודה ושלפתי את הכינור של אבא שלי. וברגע שבו עמדתי להתחיל לנגן בו, הוא התחיל שוב פעם לנגן מעצמו...

You've reached the end of published parts.

⏰ Last updated: Aug 18 ⏰

Add this story to your Library to get notified about new parts!

היורש המוזהבWhere stories live. Discover now