מרגלת בוגדנית

פרק 59

נקודת מבט רפאל

אמליה ואני יושבים בסלון של האחוזה, נהנים מערב שקט ונדיר ביחד.
עבר חודש מאז שהרוסים העזו לאיים על המשפחה שלנו, ועבדתי ללא הפסקה כדי לוודא שמשהו כזה לא יקרה שוב. אבל הלילה, אנחנו מאפשרים לעצמנו רגע של שקט, מנסים לשכוח את העולם שבחוץ ואת כל הסכנות שבו.

פתאום, אמליה פולטת אנחה, היד שלה עפה לכיוון הבטן. אני מסתובב אליה, מיד דרוך. "מה קרה?" אני שואל, הקול שלי מתוח מדאגה.

העיניים שלה רחבות, מלאות בתערובת של הפתעה ופאניקה. "רפאל." היא נושמת בכבדות, "המים שלי ירדו."

לרגע, אני קופא, המוח שלי מתקשה לעכל את מה שהיא אומרת. ואז, הכל מתבהר. "בסדר" אני אומר, קם במהירות. "אנחנו צריכים להגיע לבית החולים."

אני עוזר לה לקום, מנסה לשמור על קור רוח למרות שהלב שלי דופק בפראות. זה קורה. התינוק שלנו בדרך.
אני יודע שאני צריך לשמור על רוגע בשבילה, אבל בפנים, אני מתמוטט מהתרגשות וממתח.

אנחנו נכנסים לרכב, ואני נוסע במהירות לבית החולים, הידיים שלי אוחזות בהגה חזק. "את עושה עבודה מצוינת, מלאך." אני אומר לה, מציץ לעברה כדי לוודא שהיא בסדר. "רק תנשמי, בסדר? אנחנו כמעט שם."

היא מהנהנת, נושמת עמוק, אבל אני רואה את המתח על פניה. אני רוצה לקחת ממנה את הכאב, לעשות משהו, כל דבר, כדי להקל עליה. אבל כל מה שאני יכול לעשות זה להיות שם, וזה מרגיש כל כך לא מספיק.

אנחנו מגיעים לבית החולים במהירות שיא. אני כמעט נושא אותה פנימה, צועק לרופא. האחיות רצות אלינו, לוקחות אותה מיד לחדר. אני עוקב אחריהן, מסרב לעזוב את היד שלה.

בזמן שהם מכינים אותה ללידה, אני לצידה, לוחש מילות עידוד. "את כל כך חזקה, מלאך שלי. את תצליחי. אנחנו עומדים לפגוש את הקטן שלנו בקרוב."

השעות עוברות, והלידה מתמשכת. תשע שעות מרגישות כמו נצח בזמן שאני צופה בה נאבקת ודוחפת דרך הכאב. אני מחזיק את היד שלה, ממלמל כל מילה מרגיעה שאני יכול לחשוב עליה, למרות שהלב שלי מתפתל מכאב.

אמיליה מצליחה לחייך חיוך חלש דרך הכאב שלה. "אתה תהיה אבא נהדר, רפאל, הבן שלנו זכה."

אני מנשק את המצח שלה, מרגיש גל של אהבה לאישה המדהימה הזאת שמביאה את הילד שלנו לעולם. "ואת תהיי אמא מדהימה" אני אומר לה, הקול שלי נשבר קלות. "אני לא יודע איך את עושה את זה, אבל אני מלא הערצה אלייך."

לבסוף, אחרי מה שנראה כמו חיים שלמים, הרופא מכריז שהגיע הזמן. אני צופה, נושם בכבדות, בזמן שאמליה נותנת דחיפה אחרונה, ואז החדר מתמלא בצליל של תינוק בוכה. התינוק שלנו.

"מזל טוב" הרופא אומר, מחזיק את החבילה הקטנה.

אני מרגיש גל של רגש כמו שום דבר שאי פעם חוויתי קודם.
זה הבן שלנו.
הנס הקטן שלנו.
הם מנקים אותו ומביאים אותו אלינו, מניחים אותו בזרועות של אמליה. היא מביטה בו, דמעות זולגות על פניה, ואני מרגיש שהלב שלי מתמלא באהבה כל כך רבה שאני חושב שהוא עלול להתפוצץ.