פרק 27 חלק א׳

673 58 8
                                    


נקודת מבט דיאן:
אני חושב על מה שאבא שלי אמר,אני רק מחכה שהיא תצא מכלל סכנה.אני רוצה להאמין שזה יגמר ואני אראה את החיוך שלה.
״כשהרופא יצא ויגיד מה קורה,אחרי שההורים שלה יעכלו הכל,הדבר הראשון שנצטרך לעשות זה לדבר איתם ולהסביר להם מה קורה.
מי אנחנו ולמה אנחנו כאן.
הם כרגע לא שואלים כי הם בהלם,אבל האבא נראה שהוא יודע מי אנחנו אבל לא מבין מה אנחנו עושים כאן.״
אבא שלי אומר בקולו הרציני ואני מהנהן בראשי.אני יודע שזה היה מגיע.אני צריך לעשות את זה.
״אתה צריך לעשות את זה ,בני.״
אבא שלי אומר לי ואני בולע את רוקי,נושם עמוק ושותה מהמים.
״אני יודע,אני אעשה את זה.״
אני אומר בקול ברור ונושם עמוק.אני יודע שההורים שלה לא יודעים עלי.אני יודע שהם גם לא יקבלו את זה ולא יקבלו אותי,ברגע שהם יבינו שזה בגללי ובגלל מי שאני הבת שלהם פה אני חושב שהם ישנאו אותי כל החיים.
אבל זה קרה,ואני צריך להסביר להם.אם יש משהו שאבא שלי תמיד אמר לי,כמו שאתה מכבד את ההורים שלך תכבד גם הורים של אחרים.להורים של נטע לי מגיע גם את הכבוד הזה ואם להגיד את האמת יותר מכל אחד אחר הוא מגיע להם.

עובר זמן.שעה.שעתיים.שלוש.ההורים שלה ,אחותה,ג׳סיקה,אייתן ואלה מחכים שהרופא יצא.אני יצאתי כבר יותר משבע פעמים לעשן.אבא שלי אסף כמה מאנשיו בחוץ ואת אדם לברר איך זה קרה.הבית חולים מלא בחיילים שלנו וליד החדר ניתוח של נטע הם עומדים גם.
היחידה ששאלה שאלות מהמשפחה שלה זאת אחותה.
היא שאלה את ג׳סיקה מה אני עושה כאן,היא זיהתה אותי.
היא מכירה אותי,הבנתי את זה כי שמעתי חלקית שהיא שאלה את ג׳סיקה ,״למה דיאן ואבא שלו כאן?״
היא הייתה מבוהלת ועינייה הבוכות בחנו אותי.כשהסתכלתי עליה היא הייתה הכי קרוב למה שיכולתי לראות בנטע לי.אותו שיער,אותם עיניים,רק שפתייה אולי יותר קטנות ואין לה גומות,אבל גם עור הפנים שלה אותו הדבר כמו של נטע לי.

אני רק מחכה שהיא תצא משם,שהיא תצא משם ואוכל להחזיק לה את היד.
להבטיח לה,שאני לא אשאיר את זה ככה.
אני אהרוג אותם.
עבר שלוש שנים מאז שאני הייתי בן 18.אבא שלי תמיד אמר שהוא השאיר את דמיאן חיי כדי שהוא יגיע לידיים שלי.אך גם היה קשה לתפוס אותו.עד היום הוא בין האנשים היחידים שאבא שלי מתקשה למצוא אותו.אחרי שאבא שלי יצא למסע חיסולים לפני בערך 15 שנה אם לא יותר ,הוא נעלם.נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.לאבא שלי יש חיילים שעובדים בשבילו בכל נקודה בעולם.
אף אחד לא מצליח למצוא אותו,יש כאלה שאומרים שהוא החליף זהות.ושהוא בכלל באיזור אפריקה.
האנשים היחידים שקשורים אליו שאנחנו יודעים שהם בסביבה אלו הם הילדים שלו.שאיתם אבא שלי אמר רק אחרי שנתפוס את אבא שלהם נסגור חשבון עם הילדים שלו שהלכו בדרך שלו.
אלו הם הילדים שירו בנטע לי.
אלו הם הילדים שאם נטע לי לא הייתה בבית חולים עכשיו בין חיים ומוות הייתי נוסע עם האופנוע שלי מחפש אותם לבד וחונק אותם עם הידיים שלי עד המוות.
אחד מהסיבות שאני ותאי הכרנו זה בגלל אחיו הגדול שהוא ותאי מאוד קשורים ואח שלו חבר שלי.אני מאוד אוהב את תאי,ורק על זה שהכרתי את נטע לי בזכותו אני עוד יותר אוהב אותו.
אבל אני לא הייתי בוחל באמצעים כדי להרחיק אותו מנטע לי,אח שלו יודע שהייתי עושה את זה.

You'll also like

          

הרופא יוצא בפתאומיות,כולם קמים מהכיסאות שלהם.מתקרבים לרופא,דורשים עם עיניהם תשובות.
רק אני יושב בכיסא עם ראש שלי שמוט לרצפה.
לראשונה מתחנן לאלוהים שיעזור לי ואני לא אשמע משהו שלא צריך.כי אני אתחרפן פה.

״הבת שלכם..״ הוא עוצר לרגע ואז בולע את רוקו אחרי שאני שולח אליו מבט וממשיך,״כנראה מאוד אוהבת את החיים שלה.״

״יש!יש אלוהים!יש יפה שלי!״ אמא שלה צורחת בכל הבית חולים,בוכה נופלת לרצפה וצורחת את נשמתה מאושר.אחותה נופלת ומחבקת אותה ואז אמא שלה קמה שוב עם דמעות בעיניים ומסתכלת על הרופא בהתרגשות.מחכה לשמוע עוד פרטים.

לראשונה בחיי אני מחייך.מחייך חיוך של אושר.דין חבר שלי שהוא עובד עם אדם מניח את ידו על הגב שלי ושולח אלי חיוך מנחם ושמח.אדם ואבא שלי בחוץ.אבל אני נשאר פה.לחכות שהרופא יתן לי לראות אותה.

״כשהיא תקום מהרדמה אנחנו ניתן לכם עוד פרטים ונביא לכם לראות אותה.בנתיים תתלוו למתמחה שלי למשרד שלי אני צריך לשאול אותכם כמה שאלות.״
הרופא אומר וההורים שלה בשמחה הולכים אחרי הרופא המתמחה,אחותה ממשיכה לעמוד שם ולהסתכל עליה.אותם עיניים,אני לא יכול להסתכל עליה.היא מזכירה לי את נטע לי.
רק שאז ג׳סיקה אומרת להם ,״בואו נלך לשתות משהו ,עכשיו שהיא חייה והורידה לי חצי מהחיים שלי אני חייבת לשתות.״

הם מאשרים רק שאז ג׳סיקה מתקרבת אלי ונעמדת מולי בעוד שאני יושב על הכיסא ודין מסתכל עליה.עינייה אדומות מדמעות.
״אם היא הייתה נהרגת דיאן,הייתי רוצחת אותך אפילו אם אני יודעת שזה היה עולה לי בחיים שלי.״
היא אומרת את זה ואז הולכת אתם לקפטרייה.וכן גם זאת הפעם הראשונה שמאיימים עלי ואני סותם את הפה.כי אני יודע שזה מגיע לי.
חיכיתי לרגע שהם ילכו,זה שהרופא קרא להם זה כי אמרתי לו שיקרא להם לפני כדי שאני אוכל לראות אותה.לא מביאים לראות ישר אבל אני חייב להראות אותה.להבין מה עשו לה.
הרופא מסמן לי עם ידו להכנס ואז אני נכנס עם דפיקות בלב חזקות ומצד אחד התרגשות לראות שהיא חיה.
אני נכנס לחדר שלה.חדר מופרד מכל החדרים.ואז אני עוצם את העיניים שלי כשאני רואה אותה.מחוברת למכונות וישנה.
אני מתקרב אליה,כול כולי רועד.היא ישנה. כל כך יפה.כזאת מלאכית.
והיא כאן בגלל מי שאני,בגלל שאני דיאן סמית.
לא בגלל שהיא נטע לי ,השמש שלי.
בגלל שאני פאקינג דיאן סמית.
הבן של איידן סמית.
הבן של השטן.
אני תופס את ידה,מלטף אותה,עם ידי השניה אני מעביר את ידי במצחה ומנשק את המצח שלה.בעוד מנשק את המצח שלה.הדמעות זולגות מעצמם.
״סליחה שמש שלי,אני מצטער שאת כאן בגללי.״
ואז אני בוכה על המצח שלה,מרגיש את זה יוצא ממני.
לראשונה אני בוכה כמו תינוק,רגשות מעורבים שמעולם לא הרגשתי מצד אחד הפחד לאבד אותה מצד שני האושר והקלה שהיא חיה.
״אני נשבע לך שאני אבוא אחריהם לא משנה איפה הם נמצאים.״
אני לוחש על מצחה ואז מלטף את השיער שלה.
״רק אל תשנאי אותי,בבקשה אל תשנאי אותי.״
אני מסתכל בפנייה היפות,מלטף אותם עוד קצת.מנשק את הידיים שלה.כל כך פחדתי..פחדתי שהיא לא תחיה יותר.ועכשיו לראות אותה אחרי זה זה כמו תקווה.

הבן של השטן Where stories live. Discover now