הכל משתנה

פרק 2

"צר לי לבשר לכם את זה. אך הוריכם היו מעורבים בתאונת דרכים קשה"

קולה של מיכל הדהד בראשו של איתמר, 'תאונה? לא יכול להיות... נכון שהאוטו שלהם לא בטיחותי והכל אבל אין מצב' חשב לעצמו. הוא אפילו לא שם לב שנעמד בפתאומיות ושתי ידיו מונחות על השולחן בחוזקה.

ספיר לא ידעה מה לחשוב, היא ניסתה להבין את המילים שיצאו מפי האישה אך לא הצליחה לעכל אותם. תחושה שלא הרגישה מעולם עטפה אותה והיא בהתה בחלל הריק.

לאחר מספר דקות איתמר פתח את פיו ואמר בקול המתקרב לצעקה. "איפה הם נמצאים?? באיזה בית חולים?? מה מצבם??" מיכל לא ענתה ישר רק הסתכלה עליו במבט ממושך, היא עשתה תנועה עם היד שסימנה לו לשבת. איתמר התיישב והיא לאחר מספר שניות נשמה עמוק ואמרה

"לצערי הם נהרגו במקום"

ספיר עכשיו ידעה מה קורה לה, ישר אחרי שנאמר המשפט הזה העולם החל לזוז בהילוך איטי. היא לא שמעה ובקושי ראתה אבל היא כן שמה לב לדמות מטושטשת שנעמדה בהילוך איטי, השפתיים זזו אבל שקט נשמע לה. היא ראתה אותו נעמד, דופק את ידיו, כמה שיכלה לתאר בחוזקה רבה והעיף את השולחן. ברגע אחד הכל נהיה חושך, היא היתה רגועה. לא הרגישה יותר את המועקה החזה שלה. היא הרגישה מאושרת.

היא התעוררה אבל לא פקחה עיניים. קודם סורקת את המקום בעיניים עצומות, היא שמעה צפצופים, הם היו בקצב אחיד וסימנו משהו, אחרי שנייה ספיר הבינה שזה מוניטור כנראה. היא הרגישה אי נוחות ביד השמאלית שלה וניסתה לחקור את זה עם היד השנייה.

"על תעשי את זה" היא שמעה קול מקצהו של החדר ופתחה את עיניה. קירות לבנים וריקים הקיפו את החדר. היא שמה לב לצפצופים של המוניטור ומאיפה זה מגיע, והיא ראתה גם את האינפוזיה שהייתה מחוברת לידה השמאלית. לאחר שהבינה יותר טוב איפה היא, היא סובבה את מבטה לכיוון קצה החדר, שם ראתה את אחיה יושב על אחד מכיסאות בית החולים מכופף עם סווצארט עליו והכובע היה מונח על ראשו בצורה שבה לא יכלו לראות לו את העיניים.

"מה קרה?"

"מה שקרה זה שהתעלפת" הוא אמר בקול מיואש ומשועמם. ספיר נפגעה ממנו קצת אבל העדיפה להתעלם, אבל לא יכלה להסתיר את הפרצוף הפגוע שלה.

״אני מצטער״ הוא נאנח. ״בדיוק חזרתי משיחה עם הרופא שטיפל באמא ואבא״

״אהה״ היא הבינה והשפילה את מבטה.

״זה לא רק זה.. העיניין זה שמיכל הזאת מאתמול עדין רוצה לדבר איתנו ובגלל שאתמול התעלפת היא הפסיקה באמצע ועדין צריכה לדבר איתנו״ הוא נשמע מתוסכל.

״ומתי זה יקרה?״ תחושה רעה חילחלה בה. היא לא רצתה להיפגש שוב עם האישה שבישרה לה שעולמה נהרס, למרות שספיר ידעה טוב טוב שלמיכל לא היה קשר לתאונה היא לא יכלה להסתיר את רגשות השנאה שחשה כלפי האישה וזאת והפחד ממה שעוד יש לה להגיד.

״כשתשתחררי״. היא באה לשאול שאלה נוספת אך אחיה הקדים אותה ״הרופאים אומרים שתשחררי כנראה עוד הערב״

היא לא ידעה אם לשמוח משחרורה המוקדם או לא כי חזרה הביתה אומר שיחה נוספת עם מיכל. שאלה חדשה צצה במוחה

״מה השעה בכלל?״ היא ניסתה להבין לפי האור שבקע מהחלון אבל וילון עבה כיסה אותו.

״שמונה בבוקר״

----------------
הם התיישבו שלושתם בפינת האוכל במטבח הקטן. שקט שרר עד שהגברת פתחה את פיה לדבר.

״כמו שאתם יודעים יש סיבה נוספת לזה שאני כאן״ היא לא חיכתה לתשובה והמשיכה ״איתמר אתה כבר בן 18 וזאת אומרת שאתה יכול לפי החוק לגור לבד בבית בלי אפרוטרופוס (אם ככה כותבים את זה)״ הוא הנהן בהבנה. ״לעומת זאת ספיר, את אינך יכולה להמשיך לגור מבלי אדם מבוגר שישמור עליך. זאת אומרת את תאלצי להישלח לבית יתומים״ היה שקט לכמה שניות ואז מאמצע שום מקום ספיר נעמדה במהירות וצעקה

״אני לא הולכת לשום בית יתומים!״

״אין לך ברירה״ ענתה מיכל בקול שקט ומאופק.

״יש לי! אני אגור עם איתמר! את בעצמך אמרת שהוא נחשב למבוגר!״ היא המשיכה לצעוק מה שלא היה אופייני לה.

״לצערי הרב לא תוכלי לעשות זאת״

״למה?״ ספיר שאלה מפחדת לדעת את התשובה.

״כי אמנם אחיך הגדול נחשב לאדם מבוגר הוא אינו גדול מספיק כדי לגדל אותך. יש לדברים אלו חוקים. הוא מתחת לגיל 21״ (הערת הכותבת: אני המצאתי את זה אז לא לקחת אותי במילה)

״מתי אתם מתכוונים לקחת אותה ממני?״ איתמר שאל בקול שקט מפחד לתת לדמעות לנצח אותו.

״מחר״.
------------------
אוקי אז אני יודעת שעבר הרבה זמן פשוט התלבטתי אם להמשיך לכתוב או לא. בסופו של דבר שכנעתי את עצמי להמשיך ואני ממש מקווה שהסיפור הולך למקום טוב.

אז מה בדיוק הולך לקרות מחר שיבואו לאסוף את ספיר?

נ.ב. ממש יעזור לי אם תגיבו מה דעתכם ואם יש בכלל סיבה להמשיך לכתוב את הסיפור הזה.😊