Personal taste

פרק 5-נשיקה

עיניו של נאמג'ון נפתחו לרווחה ופיו נפער. "נאמג'ון א..אני" גמגמתי ג'ונגמין הסתכלה עליי,

ולאחר מכן על נאמג'ון בבלבול.

"אתם מכירים?.." היא שאלה בקול חושש

מבטו היה מלא בכאב. הוא יצא מהחדר בריצה,

צעדיו המהירים נשמעו מחוץ לחדר ולאחר מכן טריקת דלת ג'ונגמין הסתכלה עליי.

"קוקי?.." היא שאלה בקול שקט רק אז אני שם לב שידיי רועדות אני מניח את המחברת על הרצפה.

כנראה שכבר לא נלמד היום חשבון.

"אנחנו סוג של.. ידידים אני חושב.. אולי. בעצם אני לא כל כך בטוח.." מלמלתי דברים לא ברורים.

"אני מבינה זה מסובך" אמרה ג'ונגמין והניחה את ידה על כתפי הסתכלתי עליה בחיוך עצוב.

זה לא כל כך מסובך, ואנחנו גם לא הכי מכירים.. אך הוא מאוד חשוב לי אני אוהב אותו..

"א..אני צריך ללכת" גמגמתי והרגשתי סחרחורת קלה

כשקמתי ג'ונגמין קמה מיד והחזיקה אותי כדי שאני לא אפול "אני בסדר.." אמרתי.

"אתה בטוח?" היא שאלה ובחנה את פניי הנהנתי באיטיות.

"אז.. נקבע לפעם אחרת?" היא שאלה,

עיניה התמלאו תקווה "כן" עניתי לה.

היא חייכה אליי את החיוך הקורן שלה

"חברים?" היא שאלה והושיטה לי יד "חברים" עניתי ולחצתי את ידה. 

התקדמתי אל עבר הדלת ויצאתי מחדרה. 

עברתי דרך המטבח במהירות "אה ג'ונקוק אתה כבר ה-" אימם של ג'ונגמין ונאמג'ון התחילה לומר משהו,

אך יצאתי מהבית במהירות. נכנסתי למכונית שלי והתחלתי לנסוע נסעתי במהירות.

לא הצלחתי להרחיק את המחשבות מראשי.

הגעתי הביתה והתיישבתי על הספה בסלון דמעות הציפו את עיניי. 

"יופי, דביל עכשיו הוא כועס עלייך" חשבתי לעצמי, בעוד הדמעות זולגות על לחיי

שמתי את ידיי על פניי למה אני כל כך לבד? כשנרגעתי הסתכלתי על השעון שהיה תלוי על הקיר במטבח. השעה הייתה 19:30 המשחק של נאמג'ון מתחיל בשמונה..

ללכת או לא ללכת? בלעתי את רוקי ובהיתי בשעון. מחוגיו זזו לאט, לאט.

האם לנאמג'ון יש בכלל מצב רוח למשחק? אולי הוא בכלל לא יגיע?

אני אצטרך לגלות זאת בעצמי לבשתי קפוצ´ון אפור ויצאתי מהבית היה כבר חשוך.

השמיים התכולים הפכו לכחולים כהים, שנראים בצבע שחור. כאילו הם חלל ריק.

היו מעט כוכבים שמילאו אותם

נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע.

כל הדרך חשבתי האם נאמג'ון יגיע? האם הוא בכלל יתייחס אליי?

הגעתי לאצטדיון שליד בית הספר החניתי את המכונית ונכנסתי אליו.

כמה ילדים מבית הספר עם בגדי ספורט נעצו בי מבטים. "הנה ההומו" אחד מהם לחש לשני.

התעלמתי והמשכתי ללכת באומץ רב ברחבי האצטדיון.

נדחפתי בין אנשים עד שמצאתי מקום לשבת בו האצטדיון היה די קטן האמת,

אולי בגלל שרוב התלמידים מבית הספר משחקים בו. הסתכלתי על הרחבה.

שתי הקבוצות עשו שיחה עם המאמנים שלהן. "מתחילים!!" השופט צעק והמשחק התחיל.

חיפשתי בעיני את נאמג'ון. הסתכלתי על כל השחקנים הזזים במהירות עם הכדור.

לפתע הבחנתי בנאמג'ון. הוא היה נראה דרוך וכועס, מאוד אגרסיבי.

הכדור הגיע אליו והוא כידרר אותו במהירות. הוא התכוון לקלוע לסל של הקבוצה השנייה,

אך אחד מהשחקנים חטף לו את הכדור. קולות אכזבה של אנשים נשמעו מכל מקום.

הכדור המשיך להסתובב ברחבי האצטדיון נאמג'ון חטף למישהו את הכדור וקלע לסל.

מלא קולות עידוד וצעקות של שמחה נשמעו מכל עבר לא שמתי לב שאפילו אני נעמד וצועק משמחה.

התיישבתי חזרה במקומי לפתע מישהו חטף לנאמג'ון את הכדור באגרסביות.

נאמג'ון התעצבן ונתן לו בוקס בבטן. "הייי!" השופט צעק.

"מה זה היה אמור להיות?"

משהו לא בסדר עם נאמג'ון. ידעתי זה בטח בגללי.

"הכדור של הקבוצה השנייה" הוא אמר והסתכל על נאמג'ון בכעס.

***

"סל!!!" נשמעה צעקה סופית. 20-19. הקבוצה של נאמג'ון הפסידה פניי התמלאו באכזבה.

קמתי ממקומי ונדחפתי בין כל האנשים אני חייב לדבר איתו ודחוף חיפשתי אותו ברחבי האצטדיון. מצאתי אותו, מדבר עם אחד מהשחקנים כשהוא קושר את השרוכים.

"נאמג'ון" אמרתי, מתנשם ומתנשף הוא הסתכל עליי. מבטו היה מלא בכעס, 

ועיניו היו נראות כאילו התמלאו באש.

"א.. אני מצטער" גמגמתי. הוא סימן למי שהיה איתו ללכת.

"אתה מצטער?" הוא שאל בכעס. שתקתי והבטתי בו הוא התקדם אל עברי.

האצטדיון כבר היה ריק "אמרת שאתה מצטער?!" הוא צעק והצמיד אותי לקיר.

פניו היו קרובות לפניי הוא התנשם בכבדות. "אתה לא חושב על מה שאתה עושה!" הוא המשיך לצעוק.

"אני אמרתי שאני מצטער.." אמרתי בחוסר אונים.

"אל תתערב בעניינים שלא שלך!" הוא צעק ונתן לי כאפה פי היה פעור. 

הנחתי את ידי על הלחי האדומה והכואבת שלי. "אני לא ידעתי שהיא אחותך! 

לא רציתי להתערב בכלום!!" צעקתי עליו ודחפתי אותו על הרצפה הקרה.

הוא היה מתחתיי, ואני מעליו. "אני לא התכוונתי!" המשכתי לצעוק בכעס וקירבתי את פניי אל פניו.

שפתיי עלו על שפתיו ולשוני חיפשה את לשונו נישקתי אותו.