פרפרים לבנים

פרפרים לבנים- פרק 69 |•פאקינג גן עדן•|

עוֹד הָרֵיחַ שֶׁלָּךְ עָלַי מֵאֶתְמוֹל
וְעוֹד הַטַּעַם שֶׁלָּךְ בַּפֶּה
אֲנִי רוֹצֶה לָדַעַת הַכֹּל מֵהַכֹּל
מָה בְּעֶצֶם אוֹמֵר כֹּל זֶה

פַּרְפָּרִים לְבָנִים שׁוּב עָפִים לָאוֹר
כְּמוֹ הַשִּׁירִים, הַסִּיפּוּרִים
נִכְנָסִים לְתוֹךְ הַנֶּפֶשׁ
פְּנִימָה

שׁוּב אוֹתָהּ הַתְּחוּשָׁה שֶׁכְּדַאי לְהַמְשִׁיךְ
וְשֶׁאֶפְשָׁר לְהָרִים מַבָּט
גַּם כְּשֶׁשּׁוֹקַעַת הַשֶּׁמֶשׁ גַּם כְּשֶׁמַּחֲשִׁיךְ
זֶה שְׁנֵינוּ יַחַד
אֲנִי וְאֵת
פַּרְפָּרִים לְבָנִים

-אורִי בַּנַּאי

נקודת המבט של עומרי:

״בוחניק הזאת משגעת אותי אחי,״ צחי שישב על הספה שלמולי שידר הבעה מיואשת.
״אל תשחק בה.״ דרשתי בטון מעט סמכותי.
עם כמה שאנסה להתנהג אליהן רגיל, אי אפשר להתכחש לעובדה שיש בלב שלי פינה חמה ששיכת לקבוצת הבנות הזו.
גדלתי איתן ובמידה מסויימת אפשר לטעון שגידלתי את שלושתן ואת אלי ביחד. ככל שהתבגרתי השתדלתי לשמור על דיסטנס מסויים לאור העובדה שגדלתי להיות אדם שבונה סביבו אלפי חומות ומחסומים, אך מעולם לא הצלחתי להישאר אדיש לחמימות שעוטפת אותי כשאני לצידן... כשאני מסתכל עליהן אני נזכר בילדות התמימה שלי, בשבתות ובחופשים שהן היו רובצות פה ומשעשעות אותי בנוכחותן.

״היא משחקת בי!״ הוא ביטל את דבריי בקול נרגז.
״צריך לדעת איך לאכול את לילוש,״ אלי הגיחה בפתאומיות אל הסלון והתיישבה לצידו של צחי כשהיא אוחזת בצלחת ספגטי.
״תביאי ביס,״ הוא ביקש אך היא מיהרה להזיז את הצלחת ולנעוץ בו מבט יוקד. ״לך תמזוג לעצמך!״
הוא נאנח בעצבים ונעמד, ״תזכרי לך.״ הוא דפק לה מבט רצחני והחל לצעוד אל עבר המטבח.

״איך הייתה הבגרות?״ היא הביטה בי בעודה לועסת את הספגטי שזה עתה הוכנס לפיה.
״טובה,״ הנהנתי והיא חייכה חיוך קטן בתגובה.
את הימים האחרונים השקעתי בחזרות לבגרות בתנ״ך. מאחר ואני מבריז כל כך הרבה ולא מרבה להקשיב בשיעורים מתוך דחף של שעמום טוטאלי בלבד, אני נוטה להשקיע בשבוע שלפני הבחינה או הבגרות את כל כולי ובאמת מתרכז אך ורק בזה. השיטה הזו יכולה להיות קשה עבור הרבה אנשים שאמורים להספיק ללמוד חומר בכמה ימים, אך יש לי זיכרון צילומי ויכולת הבנה מהירה. לא צריך שום דבר מלבד הבנה וזיכרון במקצועות כגון תנ״ך. אין שום טכניקות מסויימות או תירגולים ולכן אני מצליח להשלים פערים כל כך גדולים בטווח זמן כה קצר.