my camp half blood story 2

פרק 13

רצתי במסדרונות במהירות עוברת מכיתה לכיתה בחיפוש אחר אנני. "איפה היא יכולה להיות לעזאזל?!" אחרי עשר דקות של ריצה נוראית ראיתי אותה מדברת עם נער בעל שיער חום בהיר על גבול השטני.
"אנני, אנני" צרחתי עליה בין נשימה קטועה אחת לשנייה.
עצרתי לידה והתחלתי לקחת נשימות עמוקות.
"מה?" היא שאלה ונראתה קצת מעוצבנת מההפרעה.
התעלמתי מזה "המורה לספרות, היא מפלצת או משהו כזה" למרות שהיא לא נשמעה כמו מפלצת אבל זו הייתה הדרך הכי טובה לתאר אותה.
ואז קול רם הרעים משני קצוות המסדרון והרצפה רעדה. חברות מפלצות אבן גדולות התקדמו לעברנו במהירות, צעדיהם רמים יותר ככל שהתקרבו.
"בן" אנני ניערה את כתפי הנער שהביט ביצורים בשוק ואינה מעורבים "רוץ, ואל תזכיר לאף אחד שראית אותם אה כן ועוד משהו, תוודא שאף אחד לא יוצא מבית ספר"
הסתכלתי עליה מבולבלת וחשבתי לעצמי שאני חייבת לשאול אותה על זה אחר כך.
"מוכנה לקרב?" שאלתי בבטחון מזוייף כי בואו נודה באמת לא יכולתי להשתמש לא בכוחות שלי ולא היה עלי נשק.
"מה לעזאזל?!" פתאום קול נשמע, מאחורינו עמדה נערה בערך בגילי היה לה שיער חום והייתה נמוכה מריבר שעמדה לידה גם היא בשוק.
אנני העיפה לעברי מבט של 'מה-אנחנו-עושות-איתן?!' סקרתי את הסביבה במהירות לידנו הייתה דלת של כיתה.
"אנחנו צריכות להכניס אותם לשם ואז נחשוב מה אנחנו עושות" אמרתי לה בלי לחשוב פעמיים.
שתי הבנות התקדמו איתנו בלי התנגדות לכיתה הריקה אבל זה היה כנראה כי הן היו בשוק מהמפלצות והמריחואנה שהתחילה לצאת מהרצפה בגלל הלחץ של אנני.
ברגע שדחפנו אותן לכיתה וסגרנו את הדלת.

הסתובבתי ומצאתי את עצמי עומדת מול שורת ענקי אבן בעלי אלת עץ ענקית.
מאחורי הבנות שהיו בכיתה דפקו על הדלת בחוזקה, דורשות שנוציא אותן.
בלעתי את רוקי והעפתי מבט עובד עצות אל עבר אנני שהסתכלה על הענקים בנחישות ונראתה מוכנה לשלי לעברם גל מריחואנה קטלני.
"אני לא חושבת שאלו מ-מפלצות רגילות" פתחתי את פי וקולי רעד מעט.
"אלו לא מפלצות. אלו ערמות אבנים גדולות" אנני אמרה ואת הקטע האחרון אמרה בקול שהאבנים ישמעו.
ניסיתי לחשוב על פתרון אך כל מה שעלה לי לראש היה קשור בדרך כזו או אחרת לכוחות שאסרו עליי להשתמש בהם אלא אם כן זה מקרה חירום, קול קטן בראש שלי גרם לי לחשוב שזה לא אחד כזה.
"את יודעת שיש מצב שהם לא יהרגו אותנו כן? בכל זאת יש נבואה שאנחנו צריכות להגשים" אנני אמרה.
הענקים לא זזו.
"לא בהכרח, נבואות יכולות להתרחש גם בעוד מאה או מאתיים שנה. הנבואה הראשונה של פרסי ג'קסון בכלל ניתנה שנים קודם לכן" אמרתי.
שראיתי שהענקים לא מגיבים התקדמתי לכיוון הקרוב ביותר.
אגרופו היה קמוץ לעומת שאר הענקים ובעיניו היה מבט חלול.
"מה את עושה?" אנני נשמעה מעט מבולבלת מאחורי.
"כמו שאמרת הם רק אבנים. הם לא זזים אז אולי יש משהו אחר שקורה פה" נגעתי באגרופו של הענק וניסיתי לפתוח אותו.
ידו של הענק נכנעה לנסיונותי וממנה נפל פתק.
ברגע שהרמתי אותו כל הענקים בחדר התפרקו לערמות אבנים.
"מה קרה פה עכשיו?" ריבר והשנייה הצליחו לצאת מהחדר.
הסתכלתי על שתיהן "הם באו למסור לי ולאנני מסר. רב דרך אגב אתן חצויות" אמרתי להן, בקולי היה משהו מוזר.
"מה זאת אומרת הן חצויות? את לא יודעת עוד!" אנני התקרבה עלי בכעס.
"הן ראו את המפלצות ולא בדיוק ניסו לברוח הו רק היו בשוק. זה משהו שדי מתאים לחצויים, חוץ מזה בריבר יש משהו שמזכיר לי חצויה בת אפולו שאני מכירה ובשנייה-" "הארלי" השנייה שהתברר שהקשיבה לשיחה קטעה אותי.
"כן אם תסתכלי על העיניים שלה יש לה עיניים בצבעי הקשת. זה לא בדיוק דבר טבעי" אמרתי לאנני, יודעת ששתי האחרות מקשיבות לשיחה.
"טוב כן שמעתי את ריבר מנגנת ממש טוב קודם והיא לימדה את עצמה" אנני התחילה לחשוב על זה.
"בסדר עזבי את זה עכשיו. מה זה הפתק?" היא הצביעה על הפתק בידי שבכלל שכחתי שקיים.
פתחתי אותו. הוא הכיל 3 שורות.

'את חושבת שלהתחמק מהעבר זה דבר חכם?
את חושבת שלברוח לעבר זה דבר חכם?
אתן חושבת שהסתתרות מהגורל תעקב אותו?'

הסתכלתי על אנני והיא הסתכלה עלי.
שתינו ידענו שהשורה האחרונה מיועדת לשתינו ושכל שורה מהשתיים הראשונות מתייחסת לאחת מאיתנו.
"אנחנו צריכות לחזור למחנה" אנני אמרה בקול שקט.
"ועכשיו" אמרתי.

"היי לפני שאתן מתקדמות פה, חשבתן להסביר לנו מה הולך כאן ומה הסיפור אם כל החצויות האלה?" הארלי שאלה.
נתתי לאנני לנהל את ההסבר.
"אז חצוי זה בעצם ילד של בן אנוש ואל. במקרה שלנו או אל יווני או אל רומי.
הילד יורש חלק מהכוחות של ההורה האלוהי שלו אבל בגלל זה הוא גם מושך מפלצות לכן החזקים בינינו אלו שמושכים הרבה מפלצות גרים במחנה החצויים או ברומא החדשה.
אני לדוגמא בת דמטר שהיא אלת התבואה"
שתי הבנות מצמצו בבלבול.
"אוקיי, אני יודעת שאתן מבולבלות אבל יוכלו לתת לכל הסבר יותר טוב במחנה".
"איך אנחנו יודעות שאתן לא סתם משוגעות?" ריבר שאלה.
"משוגעת לא יכלה לעשות את זה" אנני הצמיחה מהאדמה פרח קטן, הבנות נראו המומות.
"אנחנו חייבות לזוז" אמרתי לאנני.
"אני אצלצל לכירון" היא הלכה הצידה ושמעתי אותה מדברת בטלפון.
"גם את חצויה?" ריבר שאלה אותי.
"אני... אני לא יודעת." עניתי לה בכנות.
"מה זאת אומרת את לא יודעת?" הארלי הצטרפה לשיחה.
"זה לא חשוב כרגע." החלטתי לשנות נושא "קרו לכן מקרים שאולי הפעלתן את הכוחות שלכן בהם?" שאלתי.
"אמ.. לא שאני חושבת על זה" ריבר ענתה.
"גם לא אצלי" הארלי ענתה.
"אתן תגלו אותם בסופו של דבר" אנני חזרה לעמוד לידינו.
"יבואו לאסוף אותנו עוד מחר, לכו לארוז מה שאתן צריכות. אנחנו נקרא לכן מחר" היא אמרה לבנות והן הסתכלו אחת על השנייה ואז פנו ללכת.
"זה היה ממש מהיר" אנני אמרה.
"כן חבל שלא הספקתי לראות את הספרייה פה" ניסיתי להתבדח, אני ואנני עדיין לא היינו חברות.
היא ענתה ב"טוב". עלינו לחדר שלנו והתארגנו לשינה.

היום יום ההולדת של הכותבת של אנני גרין אז הבטחתי לה שאני אסיים לכתוב את הפרק היום אז הינה.
אני יודעת שהוא לא מה שמי שקורא גם את שלה ציפה לו או שבכללי ציפו לו אבל לא התחשק לי לכתוב קרב עכשיו ורציתי קצת להפתיע. זה טוב או לא?
ennigrin