הלילה מגיע ואני מתחילה להרדם.
לא השגתי יותר מידי מידע, להפך הוא שאל יותר שאלות ממני. המצאתי לו איזה סיפור מטורף איך נתפסתי.
תמיד הייתי טובה בשקרים
"אני מניח שהתרחקנו מהכפר שלי" הוא אומר בשקט ומשהו במשפט מרגיש לי לא אמיתי. החדר מתחיל להתחמם מעט אז כנראה מצב רוחו השתנה . אני עוצמת את עיני ונרדמת.
הרעש הזה….הרעש הזה חייב להפסיק "די" אני אומרת מתוך שינה
"גייל " משהו מנער אותי
" די"
"גייל קומי" אני פוקחת עיניי ופניו של תומאס מולי. אני צורחת אבל הוא במהירות חוסם את פי ומחייך "בואי בורחים"
הוא מוריד את ידו מפי ומתקדם לעבר הדלת "מה?..איך?"
"מגיל 6 אני פורץ מנעולים מיומן. מגיל 8 אני יכול ללכת בשקט כמו חתול "
כמה כישרונות יש לבחור הזה?
"את באה?" הוא מביט שוב החוצה ומסמן לי אחריו .
מה עכשיו? איך אני יכולה לברוח בלי לברוח? אני קמה ומתקרבת אליו.
הרבה יותר חם לי עכשיו אני אפילו מרגישה מזיעה מעט.
הוא בטח לחוץ או משהו " מצטער" הוא לוחש וקולו כאילו שט ברוח "אני נרגש" הוא מביט בי בחיוך ומושך אותי אחריו.ידיו קרות כקרח
אני יודעת מה לעשות עכשיו. אני צועדת ברעש. הכי הרבה רעש שאני יכולה לעשות מקולות הליכה בתקווה שהשומר יתעורר. תומאס כמובן מבחין בזה ומסמן לי בשקט.
אני משעשעת את עצמי וממשיכה להרעיש עם רגלי. מצחיק לחשוב שאני מנסה לברוח מהבית שלי.
נכון אולי זו הזדמנות טובה לברוח מרוג'ר ולהציל את עצמי אבל זה לא יהיה להרבה זמן.
רוג'ר ימצא אותי הוא תמיד מוצא ואז יקרו דברים הרבה יותר גרועים. חוץ מזה אני רוצה לנקום בו לא לתת לו לחיות בשקט. והנקמה הכי טובה יכולה להתבצע שאני לצידו. את זה החלטתי בפעם הראשונה והאחרונה שברחתי
לפני שש שנים:
הלילה זה הלילה.
אני מביטה במראה ואוספת את שערי הכתום לקוקו גבוהה. אסור ששום דבר יפריע לי היום.
אני מניחה תחבושת על כתף ימין וכך מחביאה את הכתם. זה לא נראה טוב כל כך אבל אין לי אופציות אחרות ,הלוואי שרוג'ר היה מספק לי חולצות עם שרוולים זה יכל להיות יותר קל.
אני לוקחת על גבי את התיק השחור ומביטה בתמונה שלי עם אימי .עברו שנתיים מאז, אמא ואני הבטחתי שלא אוותר .
אני אמצא לנו בית אחר אל תדאגי.
אני מכניסה את התמונה לתיק וסוגרת. אגרתי קצת אוכל ממה שהם הביאו לי ואני מרגישה מוכנה לצאת לדרך. אני פותחת בשקט את הדלת ומנסה ללכת כמה שיותר בשקט במסדרון. כמעט אף אחד לא ישן בחדרים פה אבל מי שכן לא אוהב אותי כל כך. ברגע שאני יוצאת מהמסדרון אני עוברת את האולם הגדול של רוג'ר ויוצאת החוצה. בחרתי דווקא ביום שאנחנו בהפלגה בגלל שאם הייתי בורחת מאחוזתו בטוח אחד האנשים מהכפר ליד היו מחזירים אותי אליו. שם כולם פוחדים ממנו.
להיות בים לא זר לי. במשך שנתיים אני עוברת מהספינה אל אחוזתו של רוג'ר וחזרה. ספינה זו הדרך היעילה ביותר לחורבים למצוא את המוכתמים .אנחנו מפוזרים בכל העולם ורוב העולם איים קטנים.
אני הובלתי אותנו לאי הזה בכוונה,אין פה באמת מוכתם אבל אמא סיפרה לי עליו ושמעתי בחדשות על כמות המורדים פה. אני רק צריכה להסתתר מספיק טוב לשלושה ימים עד שרוג'ר יתייאש.
אני לא חשובה לו עד כדי כך
הרוח בחוץ מלטפת את כולי ואני יכולה להרגיש כבר את החופש שלי.
אני יורדת למטה ומביטה אל המים. זו שחייה של כמה דק לחוף אז זה הולך להיות קל. אני שחיינית דיי טובה לגילי.
על המוכתמים גיליתי לפני שנה כשרוג'ר לא הבין מה הכשרון שלי ואיך הוא יכול לעזור לו. אמא שלי אף פעם לא גילתה לי שהיא יודעת. אני בטוחה שהיא ידעה כי היא זו שאמרה לרוג'ר שעדיף לו להשאיר אותי בחיים. שאני יותר אועיל לו מאשר אזיק. והיא זו שגרמה לי להסתיר את הכתף כל הזמן.
היא החביאה את הכתם שלי במשך שנים ואיכשהו הוא עדיין מצא אותי.
אני מביטה אל המים ,לוקחת נשימה עמוקה וקופצת לתוכם. המים קרירים כל כך בתקופה הזו של השנה שאני מתחרטת על שבחרתי דווקא היום לצאת.
אני שוחה הכי מהר שאני יכולה .הזרם לא חזק מידי אז זה לא דורש ממני כל כך הרבה כוחות
כשאני סוף סוף מגיעה אל החוף אני מביטה סביב. הכפר אמור להיות במרחק הליכה קצר אז אני מתחילה ללכת לכיוונו לפי מה שאני זוכרת במפה.
לבסוף אני מגיעה לשביל המוביל לכפר. השמש כבר מתחילה לזרוח ,אני חושבת שזה הזמן המצויין להתחבא לרוג'ר לפני שישים לב שברחתי .
אני דופקת על הדלת של הבית הראשון שאני רואה ואחרי שלוש דפיקות אישה שנראת בשנות השלושים שלה פותחת לי את הדלת ומביטה בי במבט מופתע
" את בסדר?" אני לא יודעת מה להגיד .היא שולחת ידה לכיווני ונוגעת בכתפי.
"את קפואה..בואי מתוקה תכנסי " אני נכנסת אל הסלון.הבית קטן וצנוע ואפשר לראות שהיא היחידה שגרה כאן . אני שומעת אותה מרתיחה מים וחוזרת לסלון "זה מסוכן להיות כל כך רטובה בקור הזה.." היא מצקצקת ומביטה בי ברחמים. עיניה החומות נראות חמות כל כך ואני לא יכולה שלא לנתק את מבטי.
היא ניגשת אל הארון הגדול לידי "מה ילדה קטנה כמוך עושה כאן לבד"
"ברחתי מהחורבים" אני לוחשת ואפשר כבר לשמוע את המים רותחים
"אוי לא..הם פגעו בך? הם עשו לך משו בכתף?" היא מגישה לי מגבת גדולה . אני מניחה את ידי על התחבושת בכתף ומנענעת בראשי "הצלחתי לברוח בזמן"
"איזה מזל" היא מחייכת וניגשת שוב למטבח. אחרי שלוש דקות היא חוזרת עם ספל תה חם ושתי עוגיות לידו "קחי מתוקה..אני גייל"
"רוז" אני עונה ונושפת אל התה. אני לא יכולה לשקר לה ונחמד לפעמים לשמוע את שמי האמיתי.
"רוז" היא מתיישבת ומחייכת "את לא מכאן"
"לא " אני לוקחת שלוק גדול. תמיד אהבתי את התה של הכפרים
"את תרצי להתקלח? יש מים חמים "
אני נוגעת בשערי הרטוב ומחייכת "כן,אני אשמח".
אני פושטת את כל בגדיי מעלי ומרגישה פתאום נקייה יותר גם לפני המקלחת. האישה הזו כל כך נחמדה ונראה גם שבודדה.
אני פותחת את המים וזרם חזק יוצא וממלא את החדר באדים. אולי אני אשאר פה...אעזור עם עבודות הבית ואשלם. היא בטוח תסכים.
אני מסיימת להתקלח ויוצאת עם מגבת אל החדר השני
"תנו לה רגע להתלבש" אני שומעת מהסלון נראה שיש לה אורחים.
אני נועלת את החדר ומופתעת לגלות בגדים נקיים מקופלים על המיטה ואת התיק שלי מונח ליד.
אני לובשת את החולצה שהיא הביאה לי ומעליה גקט שבא איתו ועוזר לי להסתיר את הכתם.
"רוז..את צריכה לצאת רגע בסדר?" קולה החלוש של גייל נשמע מבעד לדלת אבל יש עוד קול שאומר לה בלחש "אני יודע שזה קשה לך גייל בעיקר בגלל…. אבל זה או היא או אנחנו"
אני מתרחקת מהדלת .
ידעתי שזה היה טוב מכדי להיות אמיתי ,מה עכשיו?
YOU ARE READING
ליאן
Adventureהם חטפו אותי כשהייתי בת 10. הוא הרג את אימי ללא רחמים ועכשיו הוא גורם לי להרוג אחרים בגללו. יהיו כאלה שיקראו לי בוגדת -מוכתמת שעוזרת לחורבים זו בגידה בכל המוכתמים. אבל אין לי בררה אחרת זו הדרך היחידה שלי לנקום בו ולהרוג אותו אחת ולתמיד . אני היא-לי...
