סולאנג׳לו הנצר

״אבל זה בסדר... תתעלמו מהסבל שלי״

נ.מ רוי☠️

אתם יודעים כמה זה נורא להקיא?
אני בטוח שהקאתם פעם או פעמיים בחיים שלכם ,
אבל ניסיתם פעם להקיא במשך כמה דקות בלי הפסקה?!.

אני לא מאחל את זה לאף אחד ...

אבל זה בסדר .
תתעלמו מהסבל שלי !,
אני מילא לא חשוב .

הכי חשובים אלה המפתחות והגלימה של האלים היקרים,
שבמקרה הם הסבים שלי!.

לאחר שאפולו ריפא אותי, הרגשתי כמו חדש.
החתך שלי, לא שרף.
התחבושת הוחלפה בקסם.
הבחילה עברה, והכי חשוב הפסקתי להקיא !.

כמות הפציעות שלי , בימים האחרונים, היא מרשימה ביותר.
אני ממש מגנט לפציעות.

אחרי שאפולו נעלם,
ואחרי שבן התעקש לבדוק אם אני בסדר,
התחלנו לארגן את הדברים שלנו .
החזרנו את התיק האדום לצמיד,
בן הוריד את התחבושות מהרגל שלו, שלא הראתה זכר לפציעה.
שמנו את התיקים שלנו על הגב, אחרי שחטפתי סנדוויצ'ים משם.

כי הקאתי את כול מה שאכלתי...

עשינו הכול בשקט.
עדיין בהלם מהשיחה המוזרה עם אפולו.

ואז כמובן שאד היה הראשון לדבר .

״הפגסוסים פשוט יקחו אותנו לשם?״ שאל אד.

״נראלי שכן״ אמרתי.

תחושת יאוש , הכבידה על הלב שלי פתאום.

להורים שלנו האלים עמללו  את החיים, ועכשיו הם עוברים אלינו.
בתכלס , הם יכולים פשוט להתגשם בהבזק אור בקולוסיאום,
ולקחת את החפצים שלהם.

כנראה שאד קלט את תחושת היאוש שהייתה באוויר.
״יואו אחים שלי ,שלא ירד המורל
הכל בסדר !,
אנחנו נצליח!״
הוא אמר בטון גבוה ומצחיק שאני מכיר טוב מאוד .

אני ובן התחלנו לצחוק .
הקול של אד העלה בי זכרונות , של כול הכיף ששלושתינו  עושים ביחד בקיץ, האימונים המשחקים כל המתיחות.

ואז נזכרתי שכל זה לא יהיה אם לא נצליח במסע שלנו.

״כדי שנצא לדרך נשארו לנו עוד שישה ימים להחזיר את החפצים.״ בן אמר ברצינות.

״אדון רצינות חזר !״ אד אמר
ואני והוא צחקנו , בן הסתכל עלינו במבט מעוצבן מתאפק לא להצטרף לצחוק שלנו והמשיך לסדר את הדברים שלו.

כעבור כמה דקות השמש עמדה במרכז השמיים, והיינו מוכנים לצאת .
הזמן חלף ממש מהר.
זה היה מוזר.
כול אחד מאיתנו בחר פגסוס, ועלה עליו.

״יצאנו?״ אד שאל

״יצאנו !״ אני ובן ענינו .

הצמדתי את רגלי לביתנו של הפגסוס והוא התחיל לרוץ ולתפוח בכנפיו , כעבור כמה רגעים הפגסוס ואני כבר ריחפנו בשמיים בעוד אד ובן מרחפים לצידי.