"תפסיק!" צעקתי המפוחדת נשמע כמעט בכל מסדרונות הבית בעודי רץ בינהם ללא הפסקה, חסר נשימה כשהוא בעקבותיי.
"אתה תשלם על זה!" הוא נשמע מאחוריי, כמעט משיג אותי, קולות רגליו היחפות הפוגעות בקרקע הרגישו קרובות יותר ויותר ואני הגברתי עוד יותר את ריצתי, לא נותן לו לתפוס אותי.
"אתה לא תתפוס אותי!" צחוקי המתגלגל נשמע בחלל בעודי מתגרה בו בקולי, בית החזה שלי עולה ויורד בקצב מהיר ופניי כבר החלו להרגיש את טיפות הזיעה הבודדות נופלות עליהם.
"אנחנו עוד נראה!" הוא צעק ולפתע נעלם. נעצרתי בבת אחת, עדיין נמצא בהתקף הצחוק שלי ומסתובב לאחור, מוודא שהוא באמת לא שם. החלתי להתקדם במסדרון אל עבר הקומה שבו חדרו היה, מנסה למצוא את מקום המחבוא הכי טוב שיש. לא נותן לו למצוא אותי. פתחתי את דלת חדרו בזמן שנסיתי להסדיר את נשימותיי, מעביר את ידי בשיערי השחור והקצר ונכנס אל תוך החלל. פסעתי בצעדים שקטים וקטנים אל עבר חדר הארונות שלו והסתתרתי שם, משאיר את הדלת פתוחה ומסתתר מאחורייה, ככה שאם יביט אל תוך החדר לא יוכל למצוא אותי.
לאחר כמה דקות שבהם נשארתי לעמוד שם בשקט מופתי, נזהר שלא להיתפס, דלת החדר הראשית נשמע לפתע נפתחת ונכחותו כאילו הורגשה עד אליי, מעבירה צמרמורת בגופי.
"ליאם.." יכולתי לשמוע את ההתגרות בקולו והתאפקתי לשמור את הצחקוק שעמד לצאת מפי בתוכי. לאחר כמה שניות של שקט הוא נשמע עוזב את החדר וסוגר את הדלת מאחוריו. החלטתי לצאת ממקום המחבוא שלי ולבדוק האם הוא עדיין שם. עזבתי את חדר הארונות הגדול ופסעתי אל תוך חלל חדר השינה. הוא היה ריק לגמריי. נאנחתי בשקט ועמדתי במקומי לכמה שניות. השעתיים האחרונות היו אולי השעות הכי טובות בחיים שלי. לאחר שאני וראיין חזרנו מהמרפאה הוא שם אותי אצל איאן. לא ידעתי איך הסכים לדבר כזה אך לא היה לי כל כך אכפת, הייתי שמח שאוכל לבלות איתו לכמה זמן שאני רק יכול.
במשך כל הזמן הזה צפינו בסרט ואכלנו כשאני בין רגליו ושנינו מכוסים בשמיכה הרכה והנעימה שלו. אך העיניינים החלו לצאת משליטה כשקמתי אל עבר המטבח לקחת לי כוס מים, כשהסתובבתי חזרה לא שמתי לב והתנגשתי בגופו של איאן שקם אחריי. כל חולצתי נרטבה מכוס המים שנשפכה עליי ולאחר שראיתי אותו מתגלג מצחוק מולי שפכתי מים גם עליו. ומכן מצאתי את עצמי רץ בכל רחביי הבית.
"היי בייבי." ידיים חזקות ומוכרות לפתע הורגשו נכרכות סביבי, גורמות לי לקפוץ במקומי בבהלה ולפלוט צעקה קטנה. צחוקו העבה והצרוד מילא את אוזניי בזמן שסיבב אותי אליו והביט בי בשעשוע. הנחתי את ידי על ליבי שעדיין דפק במהירות, מוצא את עצמי מצחקק ביחד איתו כשהוא מצמיד אותי אליו לחיבוק עוטף.
"אתה כזה חמוד שאתה נבהל!" הוא קרא בצחוק ותפס את פניי לאחר שהתנתקתי מחיבוקו. גורם לי להסמיק ולכסות את פניי במבוכה. מעשיי רק גרמו לו להגביר את צחוקו שלא נפסק, הוא לפתע הרים אותי בשתיי ידייו והפיל אותי אל עבר המיטה. גורם לי ליבב בהפתעה. הוא עלה על המזרן ונשכב מעליי, ריחו הממכר של גופו מילא את אפי בזמן שקירב את פנינו, היינו כל כך קרובים שנשימתי נעתקה מהצמרמורת שעברה בגופי, תחושת העונג הכמעט לא מורגשת מילתה את עצמותיי, גורמת לי להיאנח בשקט.
עיניי חדרו לשלו, הירוק הזה שלו הרגיש כאילו הוא יודע מה עובר לי כל שנייה ושנייה בראשי. הבטנו אחד בשני בדממה, פנינו רציניות וגופנו פוגשים אחד בשני.
"אמרתי לך כבר שאתה משגע אותי?" בין רגע הרגשתי אותו כבר לוחש כנגד צווארי בזמן שהוא משאיר עוד ועוד סימנים על עורי הלבן, מוצץ ונושך בכאב. ידיי נכרכו אוטומטית סביב צווארו ועיניי נעצמו בעונג, שפתיי נפתחות מעט ואנחה חירשית נפלטת מבינהם.
"אני רוצה אותך." נשימתו החמה פגעה באוזניי ומילותיו העבירו בי רעד שגרם לכל עורי לסמור
"אני רוצה להיות שלך." עיניי נפגשו בשלי וידו הגדולה והמלטפת עלתה אל פניי, עוברת ברכות על לחי.
"אני רוצה שאתה תיהיה שלי." הירוק בעיניו הפך כהה יותר ויותר, שפתיו המלאות כאילו קראו לי לנשק אותם. הרמתי את ראשי מעט והפגשתי אותם בשלי לנשיקה קצרה אך חמה.
"למה אתה מתכוון?" מילמלתי מבין שפתיי, ידיי עדיין סביב צווארו ועיניי שקועות בשלו.
"אני רוצה שנהיה ביחד, זוג, שכל העולם ידע." הוא קרא במין התלהבות כזו, יכולתי לראות את הניצוץ המוכר עובר בעיניו אך פניי נפלו כשהבנתי שלא אוכל לתת לו את מה שהוא רוצה. הסטתי את עיניי משלו ונשכתי את שפתיי במבוכה. לא יודע מה להגיד לו. אנע לא יוכל לצאת מהארון, אני לא יכול פשוט להגיד את זה לכל העולם כשיש עוד חלק קטן בתוכי שצועק עליי שאני חוטא. חלק שלא נותן לי מנוח. אז איך בדיוק אני אמור לקחת את הצעד הזה ולהתגבר על כל השדים שלא מפסיקים לצעוק לי מהעבר? איך אפשר לספר משהו שקברת כל כך עמוק בתוכך, במסדרונות הכי חשוכים וצרים בלב שלך, משהו שהכו אותו והתעללו בך בגללו בעבר. איך אפשר? שראיין ידע? עליי ועל איאן.
"מה קרה?" הוא לפתע שאל בדאגה. התיישבתי במקומי באיטיות ונאנחתי בתסכול, מרגיש אותו מתיישב גם למולי ונשאר כמה שיותר צמוד אליי.
הוא רוצה שנצא כזוג מול כולם ואני פשוט לא יכול לעשות את זה, אז למה שימשיך להיות איתי אם נצטרך להתחבא כל הזמן?
"זה בגלל ראיין נכון?" הוא נאנח בייאוש, מניח את ראשו בשקע צווארי וכורך את ידיו החזקות סביבי. הוא ליטף ברכות את גבי ונשק לצווארי וללחי. הינהנתי בשקט ותפסתי בראשו בעדינות, מעלה אותו להסתכל עליי.
"לעזאזל.." הוא אמר בתסכול, מניח את ידו על פניי.
"אתה חושב שיום אחד נוכל לספר לו?" הבטתי בו בתקווה קלושה, אולי יום אחד הכל יהיה בסדר וכל המצב הזה ישתפר.
"לא צריך, אני כבר יודע הכל." נחרדתי בבת אחת כשבדלת לא הופיע אחר מאשר ראיין.
---------------
אחריי הרבה זמן שלא העלתי, סוף סוף פרק. הלימודים כל כך חונקים אותי שזה עצוב.
אשמח לשמוע את דעתכם, היא ממש חשובה לי❤❤
אוהבת אותכם כל כך❤❤
YOU ARE READING
I Love You My Lilo
Romanceחייו של ליאם ג'נסון השתנו ברגע כשאימו ללא התראה הפכה אלכוהליסטית ועזבה את עבודתה. הנער בן השש עשרה מנסה להתרחק מכל דבר שקשור למציאותו החדשה ומכל צרה שיכולה לעמוד בדרכו. כשליאם מגיע לבית הספר החדש שבעיר לונדון הקרה, הוא מקפיד להשאיר את עברו שרודף אחר...
