הנכד של וולדמורט

11. הנסיעה להוגווארטס

נקודת מבט: ג'יני

בבוקר אמא שלחה אותי להעיר את רון, הארי ופרסי. נכנסתי לחדר שלהם וניערתי את רון ראשון, לקחו לי בערך 10 דקות להעיר אותו, ואמרתי לו שיעיר את הארי בזמן שאני יעיר את פרסי.

אני חייבת להודות שפרסי נראה ממש טוב, אבל אני לא יודעת תמיד יש לי הרגשה מוזרה כשאני נמצאת לידו, כאילו הוא מסתיר איזה משהו אבל אני לא יודעת מה... בכל אופן ניגשתי למיטה של פרסי וראיתי שהוא עדין נמצא בתוכה, זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ישן כי אתמול הוא היה ער כשהגעתי ונראה שהיה באמצע אימון כושר או משהו כזה...

ניערתי את הכתף שלו מנסה להעיר אותו וגיליתי למרבה הפלא שזה יותר קשה להעיר אותו מאשר את רון! לא חשבתי שזה אפשרי. ניערתי אותו אפילו יותר חזר ושמעתי אותו ממלמל משהו שנישמע בערך כמו, "תנו לישון. תישמרו לי פנקייקים כחולים."

נאנחתי בהשלמה ואמרתי לרון שינסה להעיר את פרסי בעצמו כי אני לא מצליחה ואחר כך התחלתי לרדת למטה, שמעתי קול של משהו פוגע ברצפה מתוך החדר וקול אנקה חזק, אז ניחשתי שרון הצליח להעיר את פרסי. המשכתי לרדת במדרגות עד שהרגשתי משהו מתנגש בי מאחור ומפיל אותי. זה ממש כאב!

אחרי שאמא סיימה לטפל בכל הפצעים שלי היא התחילה לצעוק על התאומים, מה שגרם גם לגבר בלאק להתחיל לצעוק.

אחרי שכלם כבר ירדו למטה התקדמנו לכיוון הדלת שם  סיריוס הצליח לשכנע את אמא לבוא איתנו.

רגע לפני שיצאנו אמא השביעה אותנו בשם המסדר לא לגלות לאף אחד שפרסי הא הנכד של וולדמורט, ורק אחרי שכלנו נשבענו בקסם שלנו (למרות שהארי ורון לא היו מרוצים מזה בכלל...) למרות שהיא לא השביעה את פרסי בכלל, יצאנו לדרך.

התקדמנו קצת לאורח הרחוב שם טונקס חיכתה לנו בדמות של אישה מבוגרת עם שיער אפור מתולתל וכובע סגול. לאחר בערך 20 דקות הליכה הגענו לקינג קרוס ועברנו דרך קיר הלבנים שמוביל פלטפורמה 9 ו-3/4 (פרסי נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ כשסיפרנו לו, ולא יכלתי שלא לצחקק למראה הבעת הפנים ההמומה שלו.) נפרדנו מכלם ועלינו לרכבת. רון והרמיוני הלכו לתא של המדריכים, ופרד וג'ורג' הלכו להיפגש עם לי ג'ורדן, ואני , הארי ופרסי נשארנו לעמוד במסדרון.

"קדימה," אמרתי לבנים. "אם נלך מהר, אולי עוד נספיק לשמור להם מקומות."

"צודקת." הארי אמר ופרסי רק הינהן, דעתו נראתה מוסחת ותהיתי על מה הוא חושב.

התחלנו להתקדם וחיפשנו תא ריק, אבל לצערנו כלם היו מלאים. הרבה אנשים הסתכלו על הארי בזמן שעברנו על פניהם, כמה העיפו מבטים סקרניים לעבר פרסי ויכלתי לשמוע כמה צחקוקים מכיוון כמה מבנות השנה השלישית שעברנו על פניהן... כשהגענו לסוף המסדרון פגשנו את נוויל פניו נצצו במאמץ לגרור את מזוודתו ביד אחת, ובידו השניה הוא המשיך לאחוז בקרפד הנאבק שלו, טרבור.