זיכרון ישן

פרק 3

"איך היה בבית-ספר?" אמא שלי שאלה אותי ברגע שנכנסתי בדלת.

"בסדר" אמרתי וטרקתי את הדלת. הלכתי לחדר ונשכבתי על המיטה.

אחרי כמה דקות של בהיה בתקרה אמא שלי נכנסה, "איך היה עם זואי?" היא הרשתה לעצמה להיכנס.

חיכיתי כמה שניות ואז אמרתי את המשפט שלא חשבתי שאני יגיד, "היא לא זוכרת אותי.. היא המשיכה הלאה.."

"טום.." אמא שלי נאנחה והתיישבה לידי.. "אני בטוחה שזה לא נכון. אתה גם צריך לזכור ששניכם השתנתם במהלך השנה האחרונה.. אתה לדוגמא, השיער שלך התכהה.. השרירים שלך התנפחו.. וזואי..? " היא הביטה בי במבט שואל.

"זואי כבר לא מחייכת אלי." הדבר היחיד שאמרתי, הדבר היחיד שהפריע לי. "היא מחייכת אלי כמו שהיא מחייכת לכל השאר. כל אלה שהיא לא מכירה. או לא זוכרת.."

"עברה רק שנה.. אולי אם תדבר איתה תוכל לעורר בה זכרונות." אמא שלי הציעה. חייכתי בחזרה, בלי שום כוונה לממש את ההצעה שלה. אם זואי לא ניסתה לתקשר כל הזמן הזה כנראה שזה לא חשוב לה.

ביום למחרת רק הסתכלתי על זואי. מצאתי לעצמי דרכים בבית-ספר כדי לא ללכת באותו מסלול שלה. החלטתי שעדיף להתחבא מאשר לעמוד מולה ולבכות..

'תפסיק להיות כזאת נמושה!' הקול המעצבן חזר אלי. 'תעמוד מולה כמו גבר ותזכיר לה מי אתה!'

"לפני כמה ימים אמרת לי לא להתקשר!" סיננתי לעצמי, מקווה שאף אחד לא שמע.

ראיתי את זואי והחבורת מוזרים שלה הולכת לכיווני, לרגע הייתי אבוד כי הם כבר ראו אותי. המשכתי ללכת מנסה להיבלע בנוף. הם אפילו לא הסתכלו לכיווני.

'אמרתי לך שהיא המשיכה הלאה..'

"דיי!!" סיננתי אל הקול הקטן שצץ במוחי שוב "תפסיק להתערב לי בחיים!!"

השיעור האחרון היה שיעור ספרות.

התיישבתי בסוף הכיתה ושקעתי בתוך עצמי. באותו רגע יחלתי לרעידת אדמה.. זואי נכנסה לכיתה.. בלי כל החבורה שלה. לבד. היא בחנה את כל המקומות והתבייתה על המקום לידי.

"זה תפוס?" היא שאלה בתמימות האופיינית לה.

הרמתי את הכובע של הקפוצ'ון על הראש ויצאתי מהכיתה במהירות. לא יכולתי לסבול שעה שלמה כשזואי יושבת לידי והכי גרוע.. שהיא לא זוכרת מי אני.

-אין מצב שהשתנתי כל כך הרבה!-

חשבתי ויצאתי משער בית ספר.