Who Am I - הסיפור מושהה

~2~

"אני חושבת שהגשם פסק" היא אמרה אחרי רגע של שקט
"את מגרשת אותי. שוב. בפעם השנייה היום"
"לא!" מיהרה להגיב "פשוט היית בדרך הביתה, אני לא רוצה לעכב אותך, חלילה"
"הייתי בדרך הביתה כי גירשת אותי" הוא הרים גבה "למען האמת, רציתי להזמין אותך לארוחת ערב בתור מחוות ברוכים הבאים אבל העפת אותי עוד לפני שהספקתי"
עכשיו היא הרגישה לגמרי פטתית.
הוא קם מהספה והתקדם לעבר הדלת, לובש בחזרה את הסווצ'ר הרטוב למחצה שלו
"תודה, שלא נתת לי להירטב" הוא אמר בחצי מבט לכיוונה ופתח את הדלת. הוא נעל את נעליו והיא הרגישה את מבטו נעוץ בגבה.
דלת הבית נסגרה ובין רגע ליילה הרגישה את הקור חובק אותה.
איך היא הספיקה לגרום לכל כך הרבה בזמן כל כך קצר?!
היא עלתה לקומה העליונה וחיפשה את המקלחת. היא הדליקה את התנור והוציאה מגבת מהארון. תוך כדי, היא פתחה את המים שיתחממו.

בחשש רב היא דפקה על דלת ביתו.
היא כמעט באה להסתובב וללכת כשהוא פתח לה את הדלת, לבוש מכנסי טרנינג בלבד.
היא נענעה את ראשה, מנסה להתנתק המראה הכל כך יפה הזה.
"אני מצטערת" אמרה "למען האמת, לגמרי הייתה מתאימה לי עכשיו ארוחת ערב אני גוועת. לא אכלתי שום דבר כל היום והבטן תכף נדבקת לי לגב" היא התחילה לדבר ברצף כאילו מישהו לחץ על כפתור הפליי "אני בדרך כלל לא מגרשת אנשים מהבית שלי, אבל אתה חייב להבין שאני לא כל כך מכירה אותך וה.." היא חיפשה את המילה המתאימה "הדבר הזה! חדש לי בטירוף"
"כנסי" הוא פתח את הדלת לרווחה תוך כדי שהוא צוחק
"ועכשיו אתה גם צוחק עליי" מלמלה בחיוך קטן ונכנסה אל תוך ביתו החמים.
היא לגמרי הבינה איך הוא מסתובב חצי ערום. בבית היה לוהט! או שרק היא הרגישה את זה?
הוא כנראה הרגיש את חוסר הנעימות ולבש על עצמו חולצה שהייתה תלויה על הכיסא.
היא בחנה את הבית, לעומת בית של גבר, שחי לבד, הבית היה דיי מסודר.
"האמת, בדיוק סיימתי לבשל אם את רוצה להצטרף" הוא החווה בידו לעבר המטבח והיא התקדמה.
"וואו! אז אתה גם מבשל?" היא הסניפה את ריחות התבשילים שעלו מהסירים
"אפשר להגיד" הוא עקף אותה והוציא מהארון עוד צלחת, מוזג לתוכה מרק חם ומניח אותה על שולחן האוכל "תרגישי בבית"
גיחוך לא רצוני נפלט מפיה "אפילו בבית שלי אני לא מרגישה בבית" מלמלה בעצב
הוא שמע, היא יודעת, אבל הוא העדיף להתעלם.
הם התיישבו סביב השולחן, אחד מול השני ושתו בשקיקה ובדממה את המרק החם.
זה היה כל כך טוב. הרגשה חמה ונעימה של בית, משפחה, חום ואהבה.
הרגשה שליילה לא הרגישה תקופה ארוכה.
"אני יכול לשאול איך קוראים לך לפחות?" הוא הניח את הכף על השולחן וקם למזוג לעצמו תוספת "אם את לא תגרשי אותי מהבית שלי כמובן"
"עכשיו אתה סתם גורם לי להרגיש רע עם עצמי" היא הסתובבה חצי סיבוב כדי להסתכל עליו "ליילה" ענתה בחיוך והחזירה את ראשה לצלחת, לוקחת עוד שלוק המרק עם הטעם הממכר
"ג'ייסון" החזיר בתגובה
הוא התיישב מולה עם הצלחת המלאה מחדש שלו ובחן אותה. שערה הגלי והשטני היה פזור בצורה גלית על כתפיה. פניה היו מאופרות בקושי והדגישו את עינייה הירוקות.
היא לבשה שמלה, הוא שם לב כשנכנסה. שמלה אפורה צמודה ומעליה מעיל פרווה ארוך וגדול. הוא לא ראה עם איזה נעליים היא נכנסה, אבל שמע את נקישות עקבייה וניחש בעצמו.
"מה?" היא הרימה אליו את מבטה, מרגישה שהוא בוחן אותה
"סתם" מלמל
"ועכשיו באמת" היישרה את מבטה אליו והרימה גבה
"אני מנסה להבין מה גרם לך לבוא לפה"
"האמת?" לחשה, כיאילו מישהו מצותת "הרחתי את המרק עוד מהבית שלי, הרגליים שלי סחבו אותי בלי ששמתי לב. אתה מבשל נהדר, אגב" אמרה ברצינות גמורה שגרמה לו לצחוק בקול. היא חייכה.