המסדרון היה ארוך עם דלתות לבנות משתי הצדדים, כנראה כל חדר שייך למשהו אחר שלו ושל קתרין, אם קתרין בכלל מודעת לכל זה.
את גרם המדרגות שיכול לקחת אותי לקומה הראשונה עברתי מזמן ואני לא מתכוונת לרדת בהם, מה שמחכה לי שם זה רק גבריאל כועס אחד שבטח מסוגל להרוג אותי, וכנראה שאם ארצח זה יחשב לרצח של שתי אנשים, הרי אני בהריון.
בצעדים שקטים ומהססים התחלתי להתקדם לעבר החדר שלי שהייה הדלת האחרונה במסדרון הזה, למרות שהוא ארוך להגיע אליו לא דורש הרבה מאמץ, לכן חיוך קטן יצא ממני כשסופסוף הגעתי לדלת, פתחתי אותה בזהירות ובדרך הכי שקטה שיכולתי ולקחתי נשימה עמוק.
רק אל תרעישי.. "גוי, אני עסוק היום" יכולתי לשמוע את הקול של גבריאל מלמטה איפה עצבני וומהר פתחתי את הדלת עד הסוף כדי שהוכל להיכנס ונכנסתי לפנים, אלוהים זה היה ממש קרוב.
הבטתי בחדר שלי שהיה לא דומה בשיט לשל גבריאל, לגבריאל יש חדר עם מיטה שחורה שתואמת לארונות וילונות ומצאים. ולי הכל היה בצבע תכלת עם לבן, ממש כמו חדר לילדים,אני דווקא אוהבת את זה, זה הופך את החדר לחי יותר. התקרבתי יותר לכיון החדר מתנתקת מהדלת והתחלתי לחפש
אחרי הדבר שכנראה יכול הכי לעזור לי כאן, הטלפון שלי.
הלכתי לעבר התיק שלי אבל שום דבר לא היה בפנים, וככה התחלתי לזרוק בגדים על המיטה, כנראה זה מסתתר לו אי שם.
"איפה אתה טלפון מזורגג!" כמעט וצעקתי כבר מרוב עצבים.
אבל אנחה יצאה מפי כשנפל מהכיס של הג׳קט שלי.
לקחתי אותו וניסיתי להדליק אותו, כנראה שנגמר לו הסוללה כי הוא לא השיב דבר.
למה זה צריך לקרות לי לעזאזל, עכשיו איפה שמתי את המטען?..
נקודת מבט אריק
"מה את עושה פה??" שאלתי בעצבים והלכתי אחורה, אני צריך לנקות את הפה שלי מייד.
"מה זאת אומרת? התגעגעת אלי?" שאלה בטון נעלב וחייכה את החיוך שהיא כל כך אהבה לעשות בשבילי, או לפחות ככה חשבתי.
"טוב, שיהיה לך יום נהדר." מילמלתי והמשכתי בריצה שלי, אני בהלם שפגשתי אותה עכשיו, רק מלהיזכר שהפה שלי נגע בה אני רוצה להקיא.
"מה ביי? רק עכשיו חזרנו" אמרה תוך כדי שמנסה לרוץ בקצב שלי וגילגלתי עיניים "מה חזרנו?" שאלתי תוך כדי שהיא הצליחה סוף סוף להגיע לקצב שלי, יכולתי ממש לשמוע את הנשימות שלה, כבות ועמוסות. "מה קרה? אתה כבר לא חושב עלינו?" שאלה בטון מזלזל וניסתה לחכות פרצוף כלבלב כמו פעם, רק שעכשיו זה נראה זוועה, אולי זה תמיד היה נראה ככה ופשוט לא שמתי לב, רק לחשוב על זה מזעזע אותי אפילו יותר ממקודם.
"ג׳סיקה, מה את רוצה ממני?" שאלתי בעצבים ונעצרתי גורם גם לה לעצור ולעמוד מולי, נשמתי נשימה עמוקה ובלתי רוק, והינה ההסבר הלא הגיוני שלה שהיא בטח פה.
"אתה יודע" מילמלה והלכה צעד קטן קדימה, מצמצמת את המרחק בנינו, לא בהרבה אבל בכל זאת הרגשתי באי נוחות.
שתעזוב אותי, לי מזמן ירד ממנה.
היא עשתה עוד צעד ועלתה על קצות האצבעות, לאט לאט היא התקרבה לעבר האוזן שלי
"רק אם תתחרט, אתה יודע איפה למצוא אותי" לחשה ונשקה ללחי שלי.
"ביי אריק" אמרה עם חיוך שובב ובחנה את בגדיי.
ורק לאחר מספר שניות החלה לרוץ, משאירה אותי המום.
לא כל יום רואים את האקסית שלך ועוד אתה מת לפרק עצבים, אולי עדיף להקשיב לכריסטופר רק כשאני עם כריסטופר.
ניארתי את ראשי ולאט חזרתי לעצמי, סיימתי את הריצה שתכננתי וחזרתי הביתה, נועל אחרי את הדלת.
העייפות גמרה אותי, לכן התחלתי לעלות את המדרגות לאט ובזהירות, גם ככה אני לא ממהר לשום מקום. "אריק זה אתה?" שמעתי את הקול של ריצ'רד מהחדר שלו ודפקתי ריצה מהירה לחדר שלו, כנראה כן נשאר בי טיפת כוח אחרי הכל.
"ריצוקי!" צעקתי וחיבקתי אותו, טוב לדעת שאני לא לבד כאן.
"מה אתה עושה כאן??" שאלתי עם חיוך ענקי ועזבתי את האחיזה שלי בו, אבל רק קצת.
"ברו, כולנו חזרנו" אמר בטון שמחה שמזמן לא שמעתי, ובכל זאת המשפט הזה הצליח לבלבל אותי.
"מי אלה כו" "התכוונתי לבדיאל וכריסטופר.." ריצ'רד נכנס לדברי ומהר הינהנתי, מה כבר יש לי לומר לו? שאני רוצה לחזור לבית חולים? כאילו זה יעזור.
"הם בחדרים שלהם" הוסיף והתרחק ממני עם פרצוף נגעל "לך תעשה טובה, תתקלח חבוב" אמר בטון נגעל, עשיתי כושר זה הגיוני.
הוא התחיל לעשות רוח עם היד שלו מניף אותה קדימה ואחורה והלך עוד מספר צעדים אחורה "חחחח אני הולך הולך! " אמרתי בחוסר רצון והתחלתי לצעוד למחוץ החדר שלו, רק לפני מקלחת, קודם אני רק הלך להגיד להם שלום.
התקדמתי לחדר של כריסטופר שהיה הכי קרוב לשל ריצ'רד במרץ.
אני שמח שלפחות הם כאן איתי.
נכנסתי לחדר של כריסטופר אבל לא היה סימן ממנו, איפה הוא כבר יכול להיות? עשיתי סיבוב זריז עם עיני ושמעתי צליל של זרם מים, התקרבתי לעבר חדר השירותים שלו והרעש אכן בא מבתוכו, כנראה מתקלח.
יצאתי מהחדר שלו ובצעדים מהירים נכנסתי לשל זבדיאל, את כריסטופר אראה אחר כך.
"זבדי!" אמרתי ונתתי לו לחיצת יד שבאה עם חיבוק גדול וחם, אבל זבדיאל נראה זוועה.
"מה קורה ילדון" אמר עם החיוך שלו והמשיך להתעסק אחר החיפוש אחרי הבגדים שלו בארון, "סבבה, אתה מתכנן להתקלח?" שאלתי והלכתי צעד אחורה משאיר לעצמי נקודת מבט יותר טובה עליו "כן.. אני מותש" מילמל בחוסר כוח ושלח לעברי מבט מהנהן, הוא נראה מסטול.
"טוב ברו אני מזמין לנו אוכל סבבה? אין כלום במקרר" אמרתי עושה את דרכי החוצה "לא לא אין לי תאבון לעוד אוכל קנוי ברצינות" אמר בצעקה קטנה אומר לי בוודאות שאני צריך ללכת ולהכין אוכל.
"אז... מה בא לך לאכול?" שאלתי "סלט נורמלי בבקשה" ענה והינהנתי, "שיהיה סלט" לחשתי ויצאתי מהחדר, כנראה אתקלח ואצא לקנות, לקחתי בגדים נקיים ונכנסתי למים החמים שלי, סוף סוף לשטוף את השפתיים הייטב.
אחרי כחצי שעה יצאתי מהמקלחת רענן, והרגשתי ששוב בא לי לרוץ, התלבשתי שם על עצמי ג׳ינס שחור עם קרעים נעלים לבנות שתואמות לחולצה הלבנה שלי עם כיתוב באדום, לקחתי כסף ואת הטלפון שלי עשיתי סיבוב מהיר במראה עם עיני ויצאתי מהחדר.
"בנות יצאתי!" צעקתי תוך כדי שרצתי את כל המדרגות עד למטה "חכה!" שמעתי את כריסטופר צועק ומדלג את רוב המדרגות בקפיצה אחת גדולה, הוא פסיכופת.
"ברו!" קראתי בשמחה והתקרבתי לכריסטופר עם חיוך ענקי, זה אח שלי.
"אני בא איתך" קבע והינהנתי, גם ככה אני לא רוצה ללכת לבד לשם, עדיף ללכת עם כריסטופר למקרה חירום.
"יאאלה זזים" אמר ונתן לי דחיפה קטנה לכיוון הדלת ויצאנו מהבית.
"אני חייב ללמוד לנהוג" אמרתי ביאוש כשכריסטופר התניעה את האוטו שלו, ברצינות אני צריך את זה.
"ברו, אני אלמד אותך" אמר בביטחון והחל לנהוג, לעבר הסופר, אנחה יצאה ממני והבטתי בנוף שאנחנו נמצאים בו, לפעמים אין לי הסבר לדבר היפה הזה שנקרא "מיאמי".
קמתי מהתנוחה הנוחה שהייתי בה בגלל הזימזום שהתחיל בכיס שלי, הוצאתי את הטלפון שלי ממנו ומספר לא מוכר קפץ בו. " מי זה?" כריסטופר שאל וניסה לשלוח מבט תוך כדי הנהיגה, "לענות?" שאלתי בהיסוס "תענה ותשים על רמקול" ענה ועשיתי כפי שאמר.
"שלום, הגעתי לאריק בריאן קולון?" קול לא מוכר של גבר בא מהצד השני "אולי" אמרתי והסתכלתי על כריסטופר שגם בהה בטלפון, מזל שיש רמזור עכשיו. "כן עם מי אני מדבר?" כריסטופר ענה ודפק לי מבט עצבני, כאילו אני עשיתי משהו לא טוב.
"באמת סליחה שאני מפורסם ולא דופק 'כן' לכל אתה אריק שמתקשר אלי" לחשתי אליו עצבני, אבל כריסטופר רק החזיר לי גילגול עיניים מיותר.
"מדבר הרופא נשים של לוס" וכרגע, הלב שלי הפסיק לפעול.
הידקתי את הלסת מרוב לחץ שהחל בי, אם הוא התקשר אלי מה זה אמור להביע?
"לוס לא עונה לנו, אז נודיע לך, ואולי תוכל להודיע לה שאתה האבא" וכאן, הרגשתי נורא. "ברכותי" הוסיף, ממש זורה מלח על הפצעים.
למרות שלפני המשפט הזה הרגשתי שעוד רגע ואני מסוגל לעוף, עכשיו אני מבין שלידי נמצא הבן אדם האחרון שהיה איתה, ואוהב אותה, והיא כנראה אוהבת גם אותו.
"תודה שאמרת לי, יום טוב" כריסטופר הוציא את המילים במקומי וניתק מהר, הוא המשיך לנהוג בדממה, ונעצר בחניה של הסופר.
אף אחד מאיתנו לא הזיז שערה אחת אפילו ס"מ בגלל המתח פה.
הרגשתי שעשיתי טעות, לא הייתי צריך להתחיל איתה משהו בכלל, לא הייתי צריך להעז לגעת בה.
למה אני חייב לעשות טעיות.
