חצויים מכל הסוגים

עימות

נקודת מבט הרמיוני

הרמיוני קיוותה שהיא הייתה נשארת ישנה. בגלל שאז רון והארי לא היו הולכים ואז היא לא הייתה חייבת לעקוב אחריהם. היא לא יכלה לתת להם ללכת לבד.

הרמיוני התעוררה, כשהיא שמעה את הארי צועק, יחד עם חצי המעונות של גריפינדור. הרמיוני קמה מהמיטה והלכה למסדרון הקטן שהפריד בין המעונות של הבנות למעונות של הבנים. הארי ורון התפרצו בסערה מהחדר שלהם לבושים רק בפיג'מות שלהם, משאירים את הדלת מתנדנדת מאחוריהם.

"לאן אתם הולכים?" היא קראה אחריהם.

"פרסי! גרובר! לעקוב!" רון צעק מעבר לכתפו. הרמיוני עדיין לא ידעה מה קורה, אבל אם הם רודפים אחרי פרסי וגרובר, זה לא יכול להיות שום דבר טוב. הרמיוני רצה אחריהם. הם רצו לתוך סיטואציה מבלי לחשוב על התוצאות, כרגיל.

"הארי, רון, חכו!" הרמיוני קראה אחריהם. הם כבר רצו במדרגות הראשיות כשהרמיוני הגיעה לדלת. היא רצה מהר ככל שהיא יכולה כדי להשיג אותם,

והיא לעולם לא הייתה משיגה אותם אם המדרגות לא היו מתחילות לרעוד מתחת לרגליים שלהם. רון והארי עצרו כדי להחזיק במעקה בזמן שגרם המדרגות זז. הרמיוני כרכה את הזרועות שלה סביב המעקה והחזיקה חזק. "רון, הארי!" היא צעקה.

"אנחנו חייבים ללכת", הארי אמר.

"למה? אתם אפיו יודעים לאיפה הם הולכים? למה הם הולכים?" הרמיוני שאלה.

"שמעתי את גרובר. הוא אמר שהוא פה היום", הארי אמר.

"הוא אמר שזה וולדמורט?" הרמיוני שאלה. הארי נשך את השפה שלו.

"הוא אמר 'הוא' ", הארי אמר. "הוא אמר שהוא הריח אותו",

"זה מסוכן, הארי! לשם שינוי, פשוט תעצור ותחשוב לרגע!" היא אמרה, עושה את דרכה במדרגות הנעות לכיוונם, שומרת על אחיזה יציבה לאורך כל הדרך.

"עשיתי את זה הרמיוני. חשבתי על ההזדמנות שלי להתמודד עם וולדמורט פנים מול פנים מאז ששמענו את הנבואה. מה אם לא תהיה לי עוד הזדמנות?" הארי תהה. המדרגות התייצבו והארי התחיל לרוץ לפני שהרמיוני הספיקה למחות. רון הסתכל על הרמיוני.

"הוא לא הולך לעצור. אנחנו חייבים ללכת איתו. זה חלק מלהיות החברים של הנבחר", רון אמר לפני שרץ אחרי הארי. הרמיוני נאנחה ועקבה אחריו. הוא צדק. הם חייבים לגבות אחד את השני. אם לא היה להם זה את זה, באותה מידה יכול להיות להם שום דבר.

הם מיהרו במורד המדרגות ודרך אולם הכניסה לדלתות הראשיות. רון הצביע לכיוון הקצה של היער האסור איפה שהשלושה היו ממש לפני שנעלמו מאחורי גבעה קטנה. שלושתם רצו אחריהם. אוויר הבוקר הקר חדר דרך המרקם הדק של החולצה שלה, אבל היא המשיכה לרוץ. הרגליים שלה בערו והריאות שלה התחננו שתעצור כדי להסדיר את הנשימה שלה, אבל היא המשיכה לרוץ.