בסיור לחברון של שוברים שתיקה, המדריך שיתף אותנו בסיפור אישי. במשך שרותו הצבאי בשטחים, כשחזר הבית לשבת, לא היה לו למי לספר את מה שעבר עליו במשך השבוע, אפילו אמא שלו ביקשה שלא יספר: ״לא צריך לדבר על זה, הכל בסדר עכשיו, אתה בבית.״
שוברים שתיקה הוא ארגון שנוסד בשנת 2004 על ידי לוחמים ששרתו בצבא מתקופת האינתיפדה השניה, ולקחו על עצמם לפרסם את מה שנעשה בשטחים ולחשוף את הציבור הישראלי למציאות היומיומית של הכיבוש.
פרסום ציבורי הוא מזור מומלץ וראוי כנגד חולאים חברתיים וציבוריים. כך קבע השופט העליון היהודי/אמריקאי לואיס ברנדייס. אך בישראל הפרסומים של שוברים שתיקה אינם נתפסים כתרופה אלא כבגידה. כיון שהארגון אוסף עדויות של לוחמים ולוחמות על חוויית השרות הצבאי בשטחים, ומפרסם אותם בישראל ומחוצה לה, הוא הפך לאויב העם.
אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו שגדל והתחנך בדמוקרטיה הגדולה בעולם רואה בהם בוגדים.
אם נשווה את המדינה למשפחה, האבסורד שבטיעון הבגידה, יהיה מובן עוד יותר. במשפחות לא מתפקדות הילדים לרוב יודעים שאסור להם לדבר בחוץ על מה שקורה בבית. יותר מזה, במקרים קיצוניים של התעללות יש איום אמיתי על הילדים לא לספר כלום ולא לדבר עם אף אחד. כך פשעים נוראים מתרחשים במקום שאמור היה להיות הבטוח ביותר--הבית שלנו.
אנחנו גדלנו להאמין שצה״ל הוא הצבא המוסרי בעולם. לגבינו בטויים כמו טוהר הנשק, לא היו אוקסימורון, אלא ערך שהאמנו בו עוד מתקופת התיכון ותנועות הנוער.
ובכלל השם צה״ל משמעו שהצבא מטרתו להגן, אך במרוצת השנים הגדרת המושג השתנתה ומה שנתפס היום כאיום אינו זהה כלל למה שהיה בימיה הראשונים של המדינה.
