אני חילונית אבל הקבוצה החביבה עלי בפייסבוק היא ״אני פמיניסטית דתיה וגם לי אין חוש הומור.״ זאת קבוצה לא פוליטית, ובה יותר מ10000 חברות וחברים, רובן נשים דתיות.
בתאור הקבוצה כותבות האחראיות ש״זהו מקום עבור נשים לחלוק ולשתף לחלוק ולשתף אירועים מחייהן במסגרת הדת. מקום בו הן יכולות לצחוק על הכול, בלי להצטדק, בלי להתנצל, בלי להיות מואשמות בחוסר צניעות, ובלי להסביר למה אין להן חוש הומור.״
אך כפי שמעיד פוסט שפורסם לאחרונה (אחד מני רבים) חברות הקבוצה מצליחות לממש הרבה מעבר לזה.
״אחרי שהשתתפתי במניין שוויוני בספריה, אחד הקוראים עצר אותי ושאל. ׳מה זה היה? ׳ ׳מנחה׳ עניתי לו: ׳אל תתחכמי, תקשיבי לי כדאי שתתרחקי מכל הדברים האלו, ותעשי רק מה שאמך היתה עושה.׳ ׳אבל אמי גם היא מתפללת במניין שוויוני׳ עניתי. יותר לא שמעתי ממנו.
המקרה התמים לכאורה, מגלם בתוכו את כל התורה כולה. הוא עשיר באזכורים ומסרים חתרניים, ואלו נהירים לגמרי לקהל היעד. משורות קצרות אלו הקוראות מציירות פרופיל מובהק של הכותבת. הן מכירות את המציאות שלה וגם את סוג הביקורת וחוסר סובלנות שהיא חווה באופן יומיומי. הן לוקחות בחשבון שהרקע האישי שלה מקל עליה לחיות לפי אמונתה.
מילוי פערים כדי לפענח סבטקטס מינימליסטי של טקסט מוכר לקוראות הפוסט כי אינו שונה באופיו מסוג הקריאה הצמודה שכותבת הפוסט ורבות מחברותיה מיישמות על בסיס יומיומי בלימוד טקסטים מקראיים.
בשנת 1969 במאמר המכונן ״המלך במבט אירוני״ מנחם פרי ומאיר שטרנברג הציגו צורת ניתוח זאת לקוראים מחוץ למעגל חוקרי המקרא. הם הצביעו על כך שבטכניקת כתיבה מחוררת מצליח המספר המקראי של סיפור דוד ובת שבע להביע את הסתייגותו מדוד ואת ביקורתו על מעשיו. כדי להבין את המשמעות העמוקה של הטקסט על הקורא להיות אקטיבי ולמלא את הפערים.
במקרה של הקורא המתחסד בספריה, נצחון האישה הצעירה ברור לקוראת הבקיאה בחומר. תוך דקות זכתה כותבת הפוסט למאות תגובות נלהבות מחברות הקבוצה.
